דילוג לתוכן העיקרי

חקת | חוק או משפט: פרה אדומה ועבודת ה'

קובץ טקסט

התורה פותחת את מצוות פרה אדומה, ואומרת:

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר..." (במדבר י"ט, א-ב)

מה פשר המילה 'חוקה'? רש"י על אתר מסביר:

"זאת חקת התורה - לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה, לפיכך כתב בה חקה, גזירה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה".

חז"ל מסבירים את ייחודה של הפרה האדומה, בכך שהיא מטהרת טמאים ומטמאת טהורים. לדידם, תופעה זו היא כה ייחודית ובלתי נתפסת, שהיא גורמת למצוות פרה אדומה להיות ל'חוקה'. מעתה, פרה אדומה היא סמל למצווה שאין השכל תופסה, וממילא – להליכה אחרי ה' באופן עיוור, ללא סייגים, מניעות או ביקורתיות שאינה במקומה.

ראשית, יש לתמוה: מדוע בחרו חז"ל במצווה זו? וכי הפער בין שער לבן אשר קודם לבהרת לעומת בהרת הקודמת לשער לבן ברור יותר? ומה לגבי מספר הקרבנות בחגים השונים?

אולם, למען האמת הקושי בדברי חז"ל איננו רק בכך שקיימות מצוות אחרות הקשות להבנה. זאת, כיוון שעצם הקושיה על מצוות פרה אדומה, נתקלת בכמה מוקשים. לאחר שהפרה מטהרת טמאים, עולה השאלה – כיצד זה היא מטמאת את מי שכבר טהור? ואמנם, שאלה זו נפתרת באופן אוטומטי כאשר אנו מעיינים בסדר העבודה ביום כיפור (ויקרא טז):

"וּבָא אַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וּפָשַׁט אֶת בִּגְדֵי הַבָּד אֲשֶׁר לָבַשׁ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ וְהִנִּיחָם שָׁם.  וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַמַּיִם בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ וְלָבַשׁ אֶת בְּגָדָיו וְיָצָא וְעָשָׂה אֶת עֹלָתוֹ וְאֶת עֹלַת הָעָם וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד הָעָם." (ויקרא ט"ז, כג-כד)

הכהן הגדול, בעבודתו ביום הכיפורים – זקוק לטבילה. ניתן לראות כאן מודל מאוד ברור, בו עבודה של קרבן אחד מטמאת את הכהן, ומזקיקה אותו לתהליך של היטהרות – בטרם יוכל לשוב ולבוא אל הקודש פנימה.

הנחה נוספת בדברי רש"י טוענת כי המילה 'חוקה' מתייחסת למצווה שאיננה מובנת על פי השכל האנושי. לדברי חז"ל, אם כן – מלבד משה רבנו, איש מעולם לא הבין או עתיד להבין את פשרה של מצווה זו. אולם, אם נתבונן במצוות אחרות אשר בהקשרן מופיעה המילה 'חוקה', אנו עתידים להיווכח שהמילה נמצאת בשימוש גם עבור מצוות שטעמן ברור ומובן ביותר.

נפתח בקרבן העומר ובקרבן הביכורים. בשני מקרים משתמשת התורה במילה חוקה:

"וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ, עַד-עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה עַד הֲבִיאֲכֶם, אֶת-קָרְבַּן אֱלֹהֵיכֶם:  חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם, בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם." (ויקרא כ"ג, יד)

טעמן של שתי מצוות אלו ברור, ואף חשוב ומרכזי: הפירות הראשונים, החביבים על האדם – יש להביא לבית המקדש, ולהניפם לפני ה'.

מכאן נעבור לשאר החגים, אשר גם בהם מוזכרת אותה מילה ייחודית – 'חוקה'. לגבי יום הכיפורים נאמר בפרשת אחרי מות (ויקרא טז):

"וְהָיְתָה לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם." (ויקרא ט"ז, כט)

האם לא ברור לחלוטין הצורך העצום ביום כיפורים, שינתן לכפרה ולטהרה עבור כלל ישראל?! המילה 'חוקת' מתייחסת כאן למצווה הגיונית ומסתברת לחלוטין!

גם לגבי חג השבועות וחג הסוכות משתמשת התורה באותה מילה:

"וּקְרָאתֶם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ חֻקַּת עוֹלָם בְּכָל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם ...

וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַידֹוָד שִׁבְעַת יָמִים בַּשָּׁנָה חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי תָּחֹגּוּ אֹתוֹ." (ויקרא כ"ג, כא; מא)

גם בציווי על מצוות הירושה והעריות בוחרת התורה באותה המילה. קשה לטעון שגם מצוות אלו הן מצוות ללא טעם אנושי ברור ומובן.

~*~

אם נחפש אחר טעם לעצם מצוות פרה אדומה, מעבר למנגנון טהרת הטומאה ברמה הטכנית, הרי שנמצא דברים מהותיים וחשובים. פולחן המוות בדתות שונות היה מקובל ומרכזי – לאורך תקופות רבות, ועל פני אזורים שונים. 

כולנו מכירים את פולחן המוות הקיים במיתולוגיה המצרית, על הפירמידות והאוצרות הנמצאות בתוכן. פולחן זה קיים גם בדתות כנעניות שונות, והוא אף החל להגיע ליהדות בימי בית שני. כאן יצא חוצץ כנגד זה רשב"ג, הקובע:

"תני רבן שמעון בן גמליאל אומר אין עושין נפשות לצדיקים דבריהם הן הן זכרונן." (ירושלמי שקלים ב', ה)

מהי סיבתו של פולחן המוות? הדת הנוצרית גם היא נותנת מקום רב למוות. הדבר נובע מתפיסה שמקורו של המוות הוא בחטא הקדום. כולנו שקועים במציאות של חטא, והמוות – הוא סופו. מראש, אותם חיים מובילים את המוות. עלינו לעשות את שאנו יכולים לעשות בחיינו, בטרם יפול עלינו גזר הדין הקבוע מראש – המוות. זהו מצב בלתי הפיך, סופי, ושלילי.

היהדות, מעולם לא ראתה את הדברים באור שלילי זה. לדידנו, המוות כלל איננו דבר סופי. אנו למדים בפרשתנו על אלעזר, הלובש את בגדי אהרן אביו – וממשיך את תפקידו, פעלו ומעשיו. מיתתו של אהרן איננה מוחלטת: בנו ימשיך את מעשיו, ולאחריו, נכדו.

מעבר לכך, מרכיב חשוב ומרכזי באמונתנו הוא אמונה בתחיית המתים. לא מדובר באירוע עתידי מסוים, אשר איננו משפיע על חיינו כלל ועיקר. מדובר על מציאות המשפיעה על הסתכלותנו את המוות כבר כעת, וממילא – על הצורה בה אנו חיים את חיינו. החיים אינם מובילים לתחנה סופית ושמה 'מוות'. המוות אינו אלא תחנת ביניים לעולם הבא, לעולם של תחיית המתים.

הרב קוק כותב שהדבר הרע ביותר לגבי מוות, הוא השקר שבו. הסופיות הנראית לעין, בעוד שבאופן מהותי – זוהי רק תחנת ביניים.

תחיית המתים איננה רק חזרה לחיים של כל המתים מיני קדם. תחיית המתים היא למעשה תיקון כללי, ציבורי. בניגוד לנצרות, הרואה במוות גילוי של החטא הקדמון, הרי שאנו מתמקדים בתחיית המתים, ורואים בו את ההזדמנות לתיקון.

גם הפרה האדומה משקפת למעשה את אותו התיקון המדובר. הפרה, קשה היא מאוד להשגה. כה קשה, עד שדווקא משה הוא זה שצריך לעשות את אותה פרה, כפי שכותב רש"י:

"ויקחו אליך - לעולם היא נקראת על שמך, פרה שעשה משה במדבר." (רש"י במדבר י"ט, ב)

אותה פרה, צריכה להיות אדומה ותמימה, אשר לא עליה עול. ידועים המדרשים המתארים את הקשיים שבחיפוש ומציאתה של פרה כזו, ואת מחירה. הדבר מהווה סמל לקושי שבתיקון החטא, הנמשל לטומאת המוות. התיקון קשה הוא, יקר הוא. דורש הוא מחירים והקרבות – אך הוא בהישג יד, הוא אפשרי.

ישנן תפיסות ביהדות אשר גם הן נותנות משקל רב למוות. כוונתנו לאותו פולחן אשר הולך ותופס תאוצה בימינו, של הליכה לקברי צדיקים. תעשיית קברים זאת איננה מקובלת בעם ישראל, ויש בה שורשים פגומים. מקורה של תפיסה זו הוא בהנחת יסוד, לפיה העולם הזה הוא עולם שלילי ובעייתי. ממילא, ניתן או להילחם עם זוועות העולם וניסיונותיו, או לנסות ולברוח למוות.

לא כן הוא! העולם איננו מקור של חטא ושל קשיים בלבד! העולם מלא באתגרים והזדמנויות, מהם אנו גדלים כפרטים, וכעם. וכך, הפרה האדומה משקפת את אותה סכנה ושליליות שבעולם הסובב סביב המוות, הסופיות שלו, והחטא שהוא מבטא.

~*~

פרשנו אם כן את פרשיית פרה אדומה באופן אחד, המוצא בה היגיון רב: הן ברמה המהותית של טומאת המת והטהרה ממנה; והן בשאלה הנקודתית של טהרת הטמא וטומאת הטהור. רש"י, כאמור, לא בחר בדרך זו. דרכו של רש"י מתחזקת עוד יותר כאשר היא מגיעה לספרי חסידות, דוגמת ה'שפת אמת'. כאן ההליכה אחר ה' באופן טבעי, ללא כל חיפוש אחר היגיון – מקבל דחיפה, משמעות וחוזק.

וכאן ניצבים אנו, בין שתי גישות אלה. גישה אחת, לה שייכים מילים כגון אחריות, ביקורתיות ושכליות. כאן מנסה עובד ה' למצוא טעם לכל מצווה, סברא לכל דין. הוא מרגיש עצמו מחוייב למצוות התורה ללא פשרות, אך אין הוא מוכן ללכת אחר מצווה באופן עיוור – אם ניתן למצוא לה טעם הגיוני, באמצעות הכלים האנושיים העומדים לרשותנו.

לעומת גישה זו, קיימת גישה שונה בתכלית. בגישה זו, קיימות מילים כגון תמימות, שלמות ונאמנות. כאן הולך עובד ה' אחר דבר התורה, ללא כל פשרות. אין כאן כל ניסיון להבין את משפטו ודבריו העליונים של הקב"ה, כי אם הליכה באופן מוחלט –על שמאל שהוא ימין, ועל ימין שהוא שמאל.

רבים מאתנו נוטים לראות את העולם כעיגול, בו אנו מנסים להגיע למרכזו. כך, בעוד צעד ובעוד צעד, אנו מתקרבים אותו אידיאל, לאותה מטרה נכספת. הדבר נובע מבית מדרשו של אריסטו, אשר ראה כך את פני הדברים. אולם, למעשה, ביהדות – הדברים קרובים הרבה יותר לאליפסה, אשר לה שני מרכזים. מרכז אחד של עבודת ה' בדרך של תמימות, ושני – בניסיון להבין ולרדת לשורשם של דברים.

שני המרכזים, טובים הם. שתי הדרכים מכילות יתרונות נפלאים. לא ניתן לגשר ביניהם – מדובר בשני קווים מקבילים, שאינם נפגשים ולא יפגשו לעולם. וכאן, על כל אחד ואחד לבחור בין הגישות. בבחירה בדרך אחת. יש לדעת את ההפסד מאי-בחירה בדרך השנייה. כמובן, יש לבחור בלב שלם ובנפש חפצה, אך חלילה לנו מלזלזל בדרך בה איננו בוחרים.

יכולתי לנסות ולהביע מהי הדרך העדיפה לדעתי, היכן היתרונות משמעותיים יותר לפי השקפת עולמי. אולם, אמירה מהי הדרך הטובה יותר, תגרור מיד חשיבה של מהי הדרך הפחות טובה. ומכאן ועד לזלזול והסתכלות שלילית על הדרך השנייה, הדרך קצרה ביותר.

שומה עלינו להיות מודעים לקיומן של שתי הגישות. עלינו לבחור בין שתי הגישות, באופן מודע לחלוטין. אולם, לעולם אל לנו לזלזל בגישה השנייה. לא בגישה תמימה וטבעית, אשר מייצג רש"י בפרשתנו; ולא בגישה המנסה להבין את עיקרי גופי התורה באמצעות השכל אשר נתן בנו הקב"ה.


השיחה נאמרה בשבת פרשת חקת תשע"ד ונערכה ע"י אלישע אורון. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)