חזון המקדש העתידי: רב הנסתר על הנגלה (מ"ג, י – מ"ד, לא)

  • ד"ר טובה גנזל

בן אדם, הגד!

אַתָּה בֶן-אָדָם הַגֵּד אֶת בֵּית-יִשְׂרָאֵל אֶת הַבַּיִת וְיִכָּלְמוּ מֵעֲו‍ֹנוֹתֵיהֶם וּמָדְדוּ אֶת תָּכְנִית. וְאִם נִכְלְמוּ מִכֹּל אֲשֶׁר עָשׂוּ צוּרַת הַבַּיִת וּתְכוּנָתוֹ וּמוֹצָאָיו וּמוֹבָאָיו וְכָל צוּרֹתָו וְאֵת כָּל חֻקֹּתָיו וְכָל צוּרֹתָו וְכָל תּוֹרֹתָו הוֹדַע אוֹתָם וּכְתֹב לְעֵינֵיהֶם וְיִשְׁמְרוּ אֶת כָּל צוּרָתוֹ וְאֶת כָּל חֻקֹּתָיו וְעָשׂוּ אוֹתָם. זֹאת תּוֹרַת הַבָּיִת עַל רֹאשׁ הָהָר כָּל גְּבֻלוֹ סָבִיב סָבִיב קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִנֵּה זֹאת תּוֹרַת הַבָּיִת   (פסוקים י-יב).

לאחר התייחסותו בראשית פרק מ"ג (פסוקים ז-ט) לחטאי העבודה הזרה בעבר – כפי שראינו בשיעור הקודם, חוזר הנביא לעסוק בתוכנית המקדש; ובכל זאת שוזר הנביא בדבריו  את האמירה כי עליהם 'להיכלם מעוונם'. החזרה על כך שעל הנביא לידע על התוכנית, לכתוב אותה לעיניהם ולשומרה באופן מפורט, הופך אותה למוחשית וקונקרטית. עם זאת, באופן מפתיע גם כאן מקום המקדש אינו מצוין במפורש - אלא מגולם בצירוף הבלתי-מפורט: 'ראש ההר' (בדומה לפרק מ', פסוק ב שם כונה מקום זה 'הר גבוה מאוד'). אם כן, נראה כי תיאור מקום המקדש והעיר, בדומה לתיאור המפורט של המקדש העתידי - הם בעלי מרכיבים קונקרטיים ומדויקים מחד, אך מאידך חסרים בהם פרטים מרכזיים המותירים את הקורא לגשש בערפל. תחושה זו ממשיכה ללוות אותנו עתה בפרקים בהם מגדיר יחזקאל מחדש את: מקומו ומעמדו של העם, הנביאים, הלויים, הכוהנים והנשיא; ואת מידת הקשר שלהם למקדש העתידי. מקדש זה שונה מקודמו, בין היתר בכך שהוא מתקיים בתוך עם שאורגן מחדש, ולו חוקים חדשים - חוקים שהכתוב מותירם עמומים ובלתי-ברורים במידת מה.

 

מקומו של העם בחזון המקדש העתידי

בפרקים אלה כמו גם בהתייחסויות שקדמו לפרקי חזון המקדש העתידי, מקומו של העם במקדש הוא מצומצם, ואין בהם הזמנה כוללת לעם ליטול חלק פעיל במקדש - לא בהקמתו, ואף לא בעבודת ה' באמצעותו! על מידת המעורבות המינימלית של העם בחזון המקדש העתידי ניתן ללמוד מהמספר הקטן של הפסוקים בפרקים מ'-מ"ח - העוסקים במקדש העתידי - בהם מתייחס יחזקאל לעם. כפי שראינו, על יחזקאל ליידע את העם בתוכנית המקדש לפרטיה, על מנת שהעם ישמור על התוכניות של המקדש ושל הנעשה בתוכו (מ', ד; וכך גם כאן - מ"ג, י). בנוסף, ראינו גם כי העם מוזכר במסגרת ציון חטאיהם בעבר כאחראים לטומאת שם קדשו של ה' (מ"ג, ז-יא), והדגשת הצורך להרחקת חוטאים אלו מהמקדש בעתיד (מ"ד, ה-ט). הפסוקים היחידים בהם מוזכר מקומו של העם במקדש העתידי הם אלו המתארים את העם כשהכוהנים יוצאים אליהם אל החצר החיצונה (מ"ד, יט). יתרה מכך, הנביא מדגיש כי מקום הקרבת הקרבנות הוא בחצר הפנימית הנבדלת מהעם (מ"ו, כ). המקום הקרוב ביותר אליו מגיעים עם-הארץ הוא 'שער החצר הפנימית הפונה קדים' אשר נפתח אך ורק בשבתות ובראשי החודשים, ועם הארץ המשתחווה עומד מחוץ לו, בעודו פתוח (מ"ו, ג). בנוסף לאזכורים אלו, העם אף אחראי למימון קורבנות הציבור המוקרבים בבית המקדש, אך שוב – הקרבתם נעשית ללא נוכחות של העם במקדש (מ"ה, יג-יז).

לאור אזכורים אלה של העם מתקבל הרושם שהמקדש בנבואת יחזקאל אינו מהווה מוקד רוחני לכלל העם, כאשר בפועל עובדים בו הכוהנים והלוויים כנציגי העם; המקדש משמש רק את הכוהנים והלוויים, והתפקידים היחידים שניתנים בו לעם הם תפקידי רקע של מימון הקורבנות, השתחוויה וּצְפִייָה חלקית בעבודת הקודש. היבט משמעותי נוסף של הרחקת העם מהמקדש הוא שהעם שגרם לטומאת המקדש בעבר, נמצא עתה רק בחצר החיצונה, בשונה מהעולה מפשטי המקראות בספר ויקרא מהם עולה כי האדם יכול להתקרב למזבח העולה. מסתבר שהרחקה זו נועדה להגן על המקדש מגורמים היכולים להביא להיטמאותו, וכך - לחורבנו. בדרך זו תתקיים נבואת יחזקאל - לישיבת עולם, נשיא עולם, ברית עולם ומקדש לעולם.

 

טקסי היטהרותם של המזבח והמקדש – "פרשה זו אליהו עתיד לדורשה" (מ"ג, יג-כז)

ראינו כי לאור הגורמים שגרמו לחורבן בית המקדש הראשון, מודגש כעת בנבואת יחזקאל הצורך להגן על המקדש מטומאה דרך קבע, ועל כן נמנעת כניסת העם אל המקדש ומצומצמת מעורבותו בנעשה בו.[1] אמנם, ניתן לפרש זאת בדרך הפוכה: מעתה, הקב"ה ישרה את שכינתו גם ללא כניסה למקדש: "וְלֹא אַסְתִּיר עוֹד פָּנַי מֵהֶם אֲשֶׁר שָׁפַכְתִּי אֶת רוּחִי עַל בֵּית יִשְׂרָאֵל..."; חוסר השיתוף של העם בעבודת המקדש ובכניסה אליו נובעת ממדרגה רוחנית גבוהה יותר שאינה זקוקה למקדש. תהליך זה מתאים לדברי יחזקאל בפרק ל"ו: "וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר: וְאֶת רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם..." (כו-כז).

הנבואה הבאה מוקדשת לטקס טיהור המזבח, ונוספת לה נבואה אודות חיטוי וכפרת המקדש בפרק מ"ה. הפרשנים מתלבטים בשאלה האם או באיזה מידה התיאורים של הקרבת הקורבנות בפרקים אלה ביחזקאל מתארים טקס חד פעמי שהוא טקס החניכה של המקדש - בדומה לטקס המילואים שעל ידו נחנך המשכן, או שמא הטקסים המתוארים חוזרים על עצמם מדי שנה.[2] הקושי בביאור פסוקים אלה משתקף גם בדברי הגמרא (מנחות מה, ע"א), על פיה אליהו עתיד לפתור קשיים אלה בעתיד. ואכן, מפשטות לשון הפסוקים קשה להכריע מהו הטקס המתואר בפסוקים הללו והאם מדובר בטקס קבוע או בטקס חד פעמי. אך נראה כי יש להתייחס לפסוקי החיטוי והכפרה של המקדש (מ"ה, יח-כ) כמתארים טקס חד פעמי המהווה המשך לטקס טיהור המזבח בפרק זה (מ"ג, יח-כז), וכך גם מכריעה הגמרא במסכת מנחות דף מה, ע"א:

כה אמר ה' אלוקים בראשון באחד לחודש תקח פר בן בקר תמים וחטאת את המקדש", "חטאת"? עולה היא! א"ר יוחנן: פרשה זו אליהו עתיד לדורשה. רב אשי אמר: מילואים הקריבו בימי עזרא. כדרך שהקריבו בימי משה. (חנוכת הבית השני בשבעה ימי מילואים – ט.ג.) תניא נמי הכי: רבי יהודה אומר פרשה זו אליהו עתיד לדורשה אמר לו ר' יוסי: מלואים הקריבו בימי עזרא, כדרך שהקריבו בימי משה. אמר לו: תנוח דעתך שהנחת דעתי.[3] 

כלומר, כשם שבפרק מ"ג תואר טקס חנוכת המזבח, כך בפרק מ"ה מתואר טקס חנוכת המקדש. טיהור המזבח וכפרת המקדש בנבואת יחזקאל ייעשו באופן חד פעמי, ועל כן יש להבין כי כפרת הבית 'מאיש שגה ומפתי' מתארת את טיהור הבית והמזבח מטומאת מגע שדבקה בו עד לחנוכתו, ולא מטומאת חטאי העם (המוזכרים על ידי יחזקאל גם בפסוקים ז-ט הקודמת לנבואה זו). אם אכן אלו אירועים חד פעמיים, ופרקים אלה ביחזקאל מסודרים בסדר כרונולוגי, אזי תחילה מתאר יחזקאל את טקס חנוכת המזבח (פרק מ"ג), לאחר מכן מתוארת כניסת כבוד ה' אל תוך הבית והתרומות לכוהנים (פרק מ"ד), ולבסוף עוסק הנביא בתפקידים הקשורים בנשיא ובחנוכת המקדש (פרק מ"ה).

 

המשרתים בקודש – פרק מ"ד, א-יד[4]

וַיָּשֶׁב אֹתִי דֶּרֶךְ שַׁעַר הַמִּקְדָּשׁ הַחִיצוֹן הַפֹּנֶה קָדִים וְהוּא סָגוּר. וַיֹּאמֶר אֵלַי ה' הַשַּׁעַר הַזֶּה סָגוּר יִהְיֶה לֹא יִפָּתֵחַ וְאִישׁ לֹא יָבֹא בוֹ כִּי ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל בָּא בוֹ וְהָיָה סָגוּר.          (פסוקים א-ב).

בפסוקים אלו יש עליית מדרגה במהלך שראינו עד כה. ההדגשה כי השער שה' נכנס בו ייוותר סגור היא אולי הביטוי המובהק ביותר לבידודו של המקדש מהעם.[5] למעשה, אפילו הנשיא שצריך להגיע עד אליו - יגיע בדרכים עקיפות ולא יעבור בשער: "אֶת הַנָּשִׂיא נָשִׂיא הוּא יֵשֶׁב בּוֹ לאכול (לֶאֱכָל) לֶחֶם לִפְנֵי ה' מִדֶּרֶךְ אוּלָם הַשַּׁעַר יָבוֹא וּמִדַּרְכּוֹ יֵצֵא".

כך בין הפרטים אודות המבנה המקודש לפתע רואה הנביא את הנוכחות האלוקית בבית:

וַיְבִיאֵנִי דֶּרֶךְ שַׁעַר הַצָּפוֹן אֶל פְּנֵי הַבַּיִת וָאֵרֶא וְהִנֵּה מָלֵא כְבוֹד ה' אֶת בֵּית ה' וָאֶפֹּל אֶל פָּנָי. וַיֹּאמֶר אֵלַי ה' בֶּן-אָדָם שִׂים לִבְּךָ וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ וּבְאָזְנֶיךָ שְּׁמָע אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲנִי מְדַבֵּר אֹתָךְ לְכָל חֻקּוֹת בֵּית ה' וּלְכָל תּוֹרֹתָו וְשַׂמְתָּ לִבְּךָ לִמְבוֹא הַבַּיִת, בְּכֹל מוֹצָאֵי הַמִּקְדָּשׁ. וְאָמַרְתָּ אֶל מֶרִי אֶל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי ה' רַב לָכֶם מִכָּל תּוֹעֲבוֹתֵיכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל. בַּהֲבִיאֲכֶם בְּנֵי נֵכָר עַרְלֵי לֵב וְעַרְלֵי בָשָׂר לִהְיוֹת בְּמִקְדָּשִׁי לְחַלְּלוֹ אֶת בֵּיתִי בְּהַקְרִיבְכֶם אֶת לַחְמִי חֵלֶב וָדָם וַיָּפֵרוּ אֶת בְּרִיתִי אֶל כָּל תּוֹעֲבוֹתֵיכֶם. וְלֹא שְׁמַרְתֶּם מִשְׁמֶרֶת קָדָשָׁי וַתְּשִׂימוּן לְשֹׁמְרֵי מִשְׁמַרְתִּי בְּמִקְדָּשִׁי לָכֶם"                 (פסוקים ד-ח).

בדומה לתחילת פרק מ"ג חוזרת הנבואה ומדגישה את הצורך להעביר לעם את פרטי התוכנית, אך הפעם מתווסף לכך מסר נבואי באשר להרחקת הזרים. מקדש זה של יחזקאל אינו מקדש שיהווה אבן שואבת ומרכז לכל הגויים, אלא מקום שבו - בעקבות חטאי העבר - אין מקום לזרים: "כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי ה' כָּל בֶּן נֵכָר עֶרֶל לֵב וְעֶרֶל בָּשָׂר לֹא יָבוֹא אֶל מִקְדָּשִׁי לְכָל בֶּן נֵכָר אֲשֶׁר בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".

 

לויים וכוהנים

לא זו אף זו - גם נאמנותם של בעלי תפקידים במקדש בעבר צריכה להבחן מחדש; כך ביחס ללוויים: יחזקאל מאשים את הלויים בכך שהתעו את העם (פסוק י-יא). עיקר חטאם הוא בכך ששרתו אנשים שבאו למקדש בשעה שעבדו עבודת גלולים:

יַעַן אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ אוֹתָם לִפְנֵי גִלּוּלֵיהֶם וְהָיוּ לְבֵית יִשְׂרָאֵל לְמִכְשׁוֹל עָוֹן עַל כֵּן נָשָׂאתִי יָדִי עֲלֵיהֶם נְאֻם אֲ-דֹנָי ה' וְנָשְׂאוּ עֲוֹנָם וְלֹא יִגְּשׁוּ אֵלַי לְכַהֵן לִי וְלָגֶשֶׁת עַל כָּל קָדָשַׁי אֶל קָדְשֵׁי הַקְּדָשִׁים וְנָשְׂאוּ כְּלִמָּתָם וְתוֹעֲבוֹתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ          (מ"ד, י"ב-י"ג).

למרות מעמדם ותפקידם, הלווים לא לקחו אחריות על מעשי העם, ולכן הם יהיו משרתי המקדש, אך לא יתחלקו בסמכויות הניתנות לכוהנים: "וְנָתַתִּי אוֹתָם שֹׁמְרֵי מִשְׁמֶרֶת הַבָּיִת לְכֹל עֲבֹדָתוֹ וּלְכֹל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה בּוֹ" (פסוק יד).

לעומתם, בידיהם של הכוהנים מפקיד יחזקאל מכלול גדול של תפקידים: הקרבת הקרבנות, הוראת העם, שפיטה ושמירת התורה. מדוע נזקק יחזקאל למסור לכוהנים את כל תפקידי ההנהגה? יתרה מכך, מדוע הוא איננו מעמיד במרכז עבודת הכוהנים את עבודת המקדש, אלא את חינוכו של העם? נראה כי הסיבה לכך היא שהיו כוהנים שמעלו אף הם בתפקידם. בשעה של משבר בעם, תפקידם של הכוהנים, בנוסף לעבודות המקדש, הוא הוראת דרכי התורה. אך, את מעשי הכוהנים בתקופתו מתאר יחזקאל כך: "כֹּהֲנֶיהָ חָמְסוּ תוֹרָתִי וַיְחַלְּלוּ קָדָשַׁי בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל לֹא הִבְדִּילוּ וּבֵין הַטָּמֵא לְטָהוֹר לֹא הוֹדִיעוּ וּמִשַׁבְּתוֹתַי הֶעְלִימוּ עֵינֵיהֶם וָאֵחַל בְּתוֹכָם" (כ"ב, כו). הכוהנים הללו אשר מעלו בתפקידם ולא השכילו להורות את העם בשעות הקשות (גם אם לא התעו את העם), לא יקבלו תפקיד במקדש העתידי. נראה, כי כוהנים אלה הם מזרעו של איתמר. אבל, כוהנים מזרעו של צדוק, שגילו נאמנות רבה לבית דוד והלכו בדרכי ה' גם בעתות משבר, אכן יזכו לכהן במקדש: "וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם בְּנֵי צָדוֹק אֲשֶׁר שָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת מִקְדָּשִׁי בִּתְעוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעָלַי הֵמָּה יִקְרְבוּ אֵלַי לְשָׁרְתֵנִי" (מ"ד, טו).[6] ככל שעבודת המקדש תתבצע על ידי צוות קטן יותר של כוהנים, ניתן לצפות למיומנות והקפדה גדולה יותר על חוקי הטהרה. בדרך זו מוגן המקדש העתידי מפני הטומאה שהביאה לחורבנו של המקדש הקודם בימיו של יחזקאל. על כן, יחזקאל מדגיש בדבריו כי התפקיד החשוב ביותר של הכוהנים בעתיד, כמו בעבר ובהווה, הוא להורות את העם ללכת בדרכי ה' והוא קודם בחשיבותו להקרבת הקורבנות. הגורם לחורבן המקדש לא היה מחסור בקורבנות, אלא חוסר בהבנה בסיסית מצד העם בכול הנוגע לעבודת ה' ולמחויבות הבלעדית שלהם כלפי תורתו. תפקיד זה של הכוהנים מועצם ומודגש על ידי יחזקאל יותר מהתפקידים הריטואליים הכוללים את עבודתם במקדש. בהמשך הפרק, לאחר פירוט ההנחיות בעניין לבושם של הכוהנים (יז-יט), איסור גילוח השיער (כ), איסור שתיית יין (כא) והגבלות על נישואיהם (כב), חוזר ומדגיש הנביא:

וְאֶת עַמִּי יוֹרוּ בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל וּבֵין טָמֵא לְטָהוֹר יוֹדִעֻם: וְעַל רִיב הֵמָּה יַעַמְדוּ לשפט (לְמִשְׁפָּט) בְּמִשְׁפָּטַי ושפטהו (יִשְׁפְּטוּהוּ) וְאֶת תּוֹרֹתַי וְאֶת חֻקֹּתַי בְּכָל מוֹעֲדַי יִשְׁמֹרוּ וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי יְקַדֵּשׁוּ:       (מ"ד, כ"ג-כ"ד).[7]

 

מלך ונביא

בנוסף לשינויים שראינו, ניכר בדברי יחזקאל שינוי מהותי לגבי הנהגת העם - במקדש זה לא יהיה תפקיד למלכי ישראל. התחליף להנהגתו של המלך בעתיד הוא נשיא, שתפקידיו יהיו: תיווך בין ה' ובין עמו באמצעות מקום מושבו בשטח המקדש, הקרבת קורבנות, ועוד (פרק מ"ו).[8] גם מקומם של הנביאים נעדר, באשר יחזקאל בעבר חלקם גרמו לטומאת העם: "וְהַנָּבִיא כִּי יְפֻתֶּה וְדִבֶּר דָּבָר... לְמַעַן לֹא יִתְעוּ עוֹד בֵּית יִשְׂרָאֵל מֵאַחֲרַי וְלֹא יִטַּמְּאוּ עוֹד בְּכָל פִּשְׁעֵיהֶם" (י"ד, ט-י"א).[9] לכן, גם לאותם הנביאים אין מקום בחזון המקדש העתידי של יחזקאל: "וְהָיְתָה יָדִי אֶל הַנְּבִיאִים הַחֹזִים שָׁוְא וְהַקֹּסְמִים כָּזָב בְּסוֹד עַמִּי לֹא יִהְיוּ וּבִכְתָב בֵּית יִשְׂרָאֵל לֹא יִכָּתֵבוּ וְאֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל לֹא יָבֹאוּ" (י"ג, ט). אם כן, יחזקאל חוזה שלנביאים לא יהיה חלק ולא ישתתפו בהנהגה העתידית. זאת, כנראה, גם הסיבה שהמילים "נביאים", "נבואה" ו-"חזון" מוזכרים בספר יחזקאל רק עד לפרק ל"ט, ואינם מוזכרים בפרקים מ'-מ"ח. (אגב, גם השימוש במילה "נבואה" הרווח בפרקים א'-ל"ט, על מנת להדגיש כי דבריו של יחזקאל נאמרים בשליחות האל לעמו או לעמים אחרים, אינה קיימת בדבריו בפרקים מ-מ"ח). נראה שהתרחקותו של  יחזקאל משימוש כלשהו בשורש נ.ב.א בנבואתו בפרקים אלה נועדה לחזק את התחושה שלא יהיה לנבואה, במתכונתה הנוכחית, מקום בעתיד. ייתכן, כי הד לתחליף לקשר שבין ה' ובין עמו, שנעשה בימי הבית הראשון באמצעות נביאיו, ניתן למצוא בנבואת הסיום של יחזקאל, לפני פרקי חזון על המקדש העתידי: "וְלֹא אַסְתִּיר עוֹד פָּנַי מֵהֶם אֲשֶׁר שָׁפַכְתִּי אֶת רוּחִי עַל בֵּית יִשְׂרָאֵל נְאֻם אֲ-דֹנָי ה'" (ל"ט, כט). שפיכת הרוח על העם כולו מתבררת על פי הכתוב ביואל (ג', א) כהפיכת כל העם לנביאים:

וְהָיָה אַחֲרֵי כֵן אֶשְׁפּוֹךְ אֶת רוּחִי עַל כָּל בָּשָׂר וְנִבְּאוּ בְּנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם זִקְנֵיכֶם חֲלֹמוֹת יַחֲלֹמוּן בַּחוּרֵיכֶם חֶזְיֹנוֹת יִרְאוּ:

 

סיכום

ראינו כי השינויים במקדש זה בנבואת יחזקאל אינם כוללים רק את צורתו החיצונית של המקדש, אלא כוללים גם שינוי מהותי ביחס לבאים בשעריו. השינוי עוסק גם במידת נגישותו של העם למקדש עליה עמדו בראשית השיעור, אך בעיקר לחלוקת התפקידים בין מנהיגי העם השונים ומידת הקשר שלהם למקדש. עתה ניכר הקשר בין נבואת התוכחה של יחזקאל לנבואת המקדש העתידי, כאשר מעשי העם ומנהיגיהם בשנים שקדמו לחורבן הם הגורמים למידת מעורבותם ונגישותם למקדש העתידי אותו מתאר הנביא. אמנם על אף הפירוט בתיאור תפקידם של בעלי התפקידים איננו יכולים להעביר את התיאורים האלה לעשייתם, בגלל חוסר בפרטים קריטיים: האם חוסר האזכור של כהן גדול בנבואת יחזקאל מעיד על חסרונו? אם כן - כיצד יש לפרש זאת? האם במקדש הנוכחי יהיה אזור מקודש 'קדש קדשים' (מ"א, ג-ד) שאף אחד איננו נכנס אליו לעולם? גם לגבי שאלות אלו נותרנו לוטים בערפל. אולי יש לראות בדברים אלה משנה תוקף להצעתנו בשיעור הקודם כי העמימות מכוונת ונועדה לשלול את האפשרות שהעם בכמיהתו למקדש יזום את הקמתו בעצמו במתכונת של חזון נבואי זה בטרם הגיעה העת לכך.

 

 

 

 

[1] דוגמא לכך קיימת גם במיקום הטקסים בנבואת יחזקאל המתוארים בסמוך, בהשוואה לויקרא פרק ט"ז: ביחזקאל מתרחש הטקס בחצר, ואילו בויקרא הוא מתרחש בקדש.

[2] נושא זה נידון על ידי יותר בפירוט בספר מפטירין בנביא, עיונים בהפטרות ובדברי הנביאים, אהרן אלדר עורך, ירושלים 2010, עמ' 343-341.

[3] וכך גם פסק הרמב"ם להלכה במשנה תורה, ספר העבודה, הלכות מעשה הקרבנות, פרק ב', הלכה יד.

[4] השוואה מפורטת של פרשיות אלה עם ספר במדבר פרקים ט"ז-י"ח ומקומות שונים בספר ויקרא מצויה בפירושו של רימון כשר, יחזקאל כ"ה-מ"ח, מקרא לישראל ירושלים, תשס"ד, עמ' 847-844; במסגרת זו לא נעסוק בהשוואה זו ובשאלות העולות ממנה.

[5] ראו שיעור 2, שם ציטטנו את דברי הרב נבנצל ביחס לפסוק זה.

[6] אם כי את הבחירה בבני צדוק יש להסביר גם על רקע היסטורי. כבר רד"ק קבע בפירושו ליח' מ, מו כי צדוק היה הכוהן הגדול הראשון במקדש שלמה, הוא היה מזרע פנחס, שלזרעו הובטחה כהונת עולם, ואילו קללת עלי פגעה בבני איתמר. על מעשי הכוהנים מבית צדוק ראו: שמ"ב טו–טז; יט, יב; כ, כה; מל"א א, ח; ד, ב; דה"א טו, יא; טז, לט; יח, טז; כט, כב. העדפת בית צדוק הוכרעה בזמן מרד אדוניה בדוד – כאשר אביתר הלך עם אדוניה, ואילו צדוק נשאר נאמן לדוד. מיד עם תחילת מלכותו בחר שלמה בצדוק לכוהן וגירש את אביתר מהיות כוהן לה'. גם בתקופת חזקיהו היה הכוהן מבית צדוק (דה"ב לא, י); ולימים יוחס עזרא לצדוק בן אחיטוב (עז' ז, ב).

[7] כבר ר' אליעזר מבלגנצי כתב בפירושו ליחזקאל מ', מה: "לכהנים שהם שמרים משמרת הבית – לכל עבדתו ולכל אשר יעשה בו, ואינם עובדים עבודת קורבן, אלא עבודת לויים יעבדו: להיות משוררים [...] הם כהנים שאינן מזרע צדוק הכהן (ראה: יח' מח, יא) ולעתיד ייפסלו מעבדת קרבן, אך משוררים ושוערים יהיו כלויים, לפי שחמסו תורתו (על פי יח' כב, כו) ונעשו כמרים לעבודה זרה, ותעו בתעות בני ישראל ורחקו מעל הקדוש ברוך הוא; גם המקום ירחיקם".

[8] ראו על כך גם בשיעור 11 בו נדון סופם של מלכי יהודה ובשיעור 21 בו נידון המעבר ממלכות לנשיאות בעתיד.

[9] ראו שיעור 12 בו נדון מעמד הנביאים ביחזקאל.