חזקות אצל חז"ל

  • הרב אוהד פיקסלר
הגמרא בתחילת פרק שני במסכת קידושין דנה בקידושין על ידי שליח. ואולם, עוד בטרם היא מתחילה לעסוק ביסוד דין שליחות בקידושין ובתחומים נוספים בהלכה, היא קובעת כי ישנה עדיפות לכך שבני הזוג יתקדשו בעצמם ולא על ידי שליח – 'מצוה בו יותר מבשלוחו' (מא,א).[1] הגמרא קובעת כי כלפי הגבר מדובר בחיוב, הואיל ויש חשש שמא האשה תתגנה עליו במידה והוא לא יראה אותה לפני הקידושין. לגבי האישה הגמרא פוסקת כי אמנם רצוי שהקידושין יתקבלו על ידי האשה בעצמה, אך אין איסור בדבר אם הקידושין נעשים על ידי שליח:
אבל בהא איסורא לית בה, כדר"ל, דאמר ר"ל: טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו (גמרא, מא ע"א)
משל הוא שהנשים אומרות על בעל כל דהו שהוא טוב לשבת עם שני גופים משבת אלמנה. (רש"י ד"ה דאמר ר"ל)
לפי דברי ריש לקיש, האישה מוכנה להתחתן גם במידה והבעל פחות מוצא חן בעיניה, אם האלטרנטיבה לכך היא להישאר לבד.
כלל זה מופיע במספר מקומות נוספים בש"ס. כך, במסכתנו בדף ז ע"א נאמר כי במקרה שהאישה נתנה מתנה לאדם חשוב הקידושין תופסים משום אותה הנאה שיש לאשה בזה שאדם חשוב קיבל ממנה מתנה. רבא מחדש שדין זה נכון אף לגבי דיני ממונות, שניתן לקנות על ידי ההנאה המגיעה לנותן מכך שאדם חשוב קיבל את מתנתו. הגמרא מסבירה מדוע ההרחבה של רבא את הדין גם לעניין ממונות איננה טריוויאלית:
וצריכא דאי אשמועינן קידושין משום דהא איתתא ניחא לה בכל דהו כדריש לקיש דאמר ר"ל טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו אבל ממונא אימא לא 
כלומר – לולא חידושו של רבא היה מקום לחשוב שדווקא בקידושין חשובה מספיק הנאתה של האישה מכך שאדם חשוב קיבל את מתנתה על מנת שתקנה לו. זאת משום כללו של ריש לקיש, שלפיו בלאו הכי נח לאישה 'להיות נקנית בכל דהו [...] ואפילו בטובת הנאה בעלמא' כדברי רש"י.
במסכת בבא קמא (קיא ע"א) מסיקים בגמרא לאור דברי ריש לקיש, כי האישה מוכנה להתחתן גם כאשר יש סיכוי שהיא תיפול לפני יבם מוכה שחין. במקרה כזה היא לא יכולה לטעון שהקידושין הן מקח טעות, שכן לפי דברי ריש לקיש, בכל אופן הייתה האישה חפצה בנישואין מאשר לשבת לבדה.[2]
בגמרא במסכת יבמות (קיח ע"ב) קובעים על פי דברי ריש לקיש, כי האישה מעדיפה להישאר בקטטה עם בן זוגה על פני גירושין. לדברי הגמרא הללו ניתנת תוספת הסבר:
תנא: וכולן מזנות ותולות בבעליהן.
לפי עקרון זה ההעדפה של האישה אינה נובעת מהרצון להיות נשואה בכל מחיר, אלא מהעובדה שכאשר היא בקשר זוגי היא יכולה לבגוד והדבר לא יתגלה.[3]
כאשר אנו לומדים גמרות אלו אנו נעים באי נוחות. ישנן הלכות שנלמדות מכלל זה, אך התחושה שהמציאות בימינו אינה תומכת בנקודת הבסיס. מעמד הנשים בחברה השתנה בשנים שעברו מתקופת הגמרא והראשונים. אם בעבר נשים לא יכלו להביא ילדים לעולם ללא בן זוג, בימינו יש אף נשים המעדיפות מציאות זו ויכולות להסתדר בה בצורה טובה. בלי להיכנס לשאלה האם השינוי חיובי או שלילי, האם המציאות התרבותית-חברתית כיום יכולה לעלות בקנה אחד עם דברי הגמרא? כיצד מגשרים על הפער?
ישנן חזקות נוספות המופיעות בדברי חז"ל שעולה לגביהם שאלה דומה. בענייני נישואים מצאנו את הכלל ש'אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות'. כללים בדיני ממונות כמו 'אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו', או 'אין אדם פורע תוך זמנו' ועוד. בכל אחד ממקרים אלו עולה השאלה האם החזקה נכונה בימינו כפי שהיא הייתה בימי הגמרא.
אך קודם לכן ישנה שאלה האם זה משנה? האם חזקה שחז"ל קבעו אותה יכולה להשתנות? האם הלכה המבוססת על חזקה כזו או אחרת עשויה להשתנות אם חל שינוי בחזקה הבסיסית?

זה סיני

הרב יוסף דב סולובייציק התייחס לנושא בדרשה שנשא בשנת תשל"ה בועידת הרבנים בארצות הברית. דבריו נאמרו על רקע הצעה שעלתה מצד רבנים להשתמש בעקרונות של הפקעת קידושין לצורך פתרון עגינות, כאשר היסודות של ההצעה נבנו גם על השינויים שחלו בחזקות חז"ל.
בתחילת דבריו הרב סולובייציק מתייחס באופן כללי לאופיה של ההלכה,[4] להגיון הפנימי שלה והצורך להתבטל לפניה:
כשה'אורתודוקסיה המודרנית' מחפשת דרכים להפקיע תוקף קידושין ולבטל גיטין, לתת פרשנות מסולפת לחזקות שבחז"ל עפ"י תפיסות מודרניות כדי לעקוף את בעיית הממזרות, כל זה הוא אנטיתזה לעיקרון של הכניעה וההתבטלות לפני העליון-על-כל יתברך שמו...
כדי להצטרף לשורות חכמי המסורה, עליך להימנע מלנסות להסביר את חוקי התורה ע"י הסברים שאולים מבחוץ. אין לשפוט, להעריך חוקים ומשפטים של תורה עפ"י אמות מידה של שיטת ערכים חילונית. ניסיון כזה בין אם יהא מבוסס על פרשנות היסטורית או פסיכולוגית, בין אם יבוא מכיוון אוטיליטריסטי, חותר תחת עצם אושיות התורה והמסורה, ומוביל לבסוף לתוצאות היותר טרגיות של אידיאולוגיות התבוללות וניהיליזם (=שלילה גמורה ומוחלטת של הכל), ואין זה משנה כמה טובה היא כוונת האדם המציע הצעות אלו.
את חוקי התורה אין להבין לפי ההגיון האנושי אלא להתבטל לפניה. לכן:
... אין צורך לומר שאין לנסות להתאים את הנורמה ההלכתית הנצחית לערכים חולפים של חברה נירוטית (=בעלת עצבנות חולנית, סובלת מהפרעות באישיות שמקורן בתסביכים נפשיים חמורים), ואכן כזו היא החברה שלנו. רביעית, 'קבלת עול מלכות שמים' - שהינה אקט זהה לתלמוד תורה - דורשת מאתנו לרחוש כבוד ואהבה ולהעריץ את דבריהם של חכמי המסורה. בין שיהיו אלה תנאים, אמוראים או ראשונים - הם הסמכות הסופית.
עקרונות אלו נכונים לגבי הלכות שנאמרו בתורה עצמה וכן הלכות שנתפרשו ונתחדשו על ידי חכמי המסורה. אך הרב סולובייצ'יק לא עוצר בנקודה זו ומרחיב זאת לעקרונות פסיכולוגים שחז"ל קבעו וייסדו כבסיס להלכות:
הרשו לי להוסיף דבר מאוד חשוב: לא רק ההלכות, אלא גם החזקות שחז"ל הנהיגו לדון על פיהם בדיני התורה, לא ניתנות לערעור. אל תשלחו יד, לא רק בהלכות אלא גם בחזקות, כי החזקות עליהן דיברו חז"ל אינן נשענות על תבניות התנהגות פסיכולוגיות חולפות, משתנות, אלא על עקרונות אונטולוגיים קבועים (אונטולוגיה=אותו חלק של המטפיסיקה הדן במהות של ההוויות), מושרשים בעצם מעמקי האישיות האנושית המטפיזית, שאינה ניתנת להשתנות כשמים מעל.
ניקח לדוגמא את החזקה - שנאמר לי שאותה ביקשו להעמיד לדיון - של 'טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו' (קידושין ז ע"א) - אשה מעדיפה לחיות בשניים מאשר לבד.
לחזקה זו אין כל קשר עם הסטאטוס החברתי והפוליטי של האשה בזמן העתיק. אין החזקה בנויה על גורמים סוציולוגיים. זהו פסוק בבראשית: 'אל אישך תשוקתך'. זוהי קללה מטפיזית מוטבעת בשורש האישיות הנשית. האשה כשהיא בודדה סובלת ללא השוואה יותר מהאיש. הבדידות של האיש אינה עבורו חוויה כל כך מחרידה, כמו הבדידות לאשה - וזה לא ישתנה לעולם, 'כימי השמים על הארץ'. אין זה עובדה פסיכולוגית אלא עובדה אקזיסטנציאלית (=קיומית). אין זו תוצאה של סטאטוס נחות של האשה, אלא זה מתחייב מההבחנה היסודית בין אישיות האשה ובין אישיות האיש.
חיי רווקה זקנה הם הרבה יותר אומללים וטרגיים מחיי רווק זקן. זאת הייתה אמת בזמן העתיק, וזו אמת עדיין בהווה, וזו תהיה אמת גם בעוד אלף שנה מעכשיו. לומר ש'טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו' נובע מסטאטוס פוליטי או חברתי נחות של האשה באותו זמן, זוהי פשוט פרשנות מסולפת של החזקה. שום חקיקה לא תוכל להקל את סבלה של אשה בודדה, שום חקיקה לא תוכל לשנות גורל זה. משא זה הוטל עליה ע"י הכל-יכול ית' שמו אחרי שחטאה את החטא הראשון.
לפי שיטה זו חזקות המופיעות בחז"ל אינן מתארות את המציאות כפי שהייתה בימיהם, אלא מתארות עקרונות המוטבעים בטבע האנושי ואינם יכולים להשתנות. למרות התחושה הראשונית לפיה קביעותיהם של חז"ל בהקשר זה מבוססות על המציאות הריאלית, הרב סולבייצ'יק מטעים כי על קביעות הלכתיות-עקרוניות, הנובעות מעקרונות נצחיים שאינם משתנים.
בבסיס גישה זו גם עומד החשש מפני המשמעות של הגישה הרואה בחזקות אלו יסוד פסיכולוגי אנושי:
אם תתחילו לשנות או להעריך מחדש חזקות שהלכות רבות מתבססות עליהן, תחריבו את היהדות. במקום להתפלסף אולי פשוט ניקח גפרור ונשרוף את בית ישראל (חלילה)...
דברי הרב סולובייציק חדים וברורים.[5] ברם, למרות שלא רבים עסקו בנושא זה, מצויות גם גישות שונות לחלוטין מגישתו של הרב.

חז"ל ופסיכולוגיה

כאשר אנו מעיינים בחזקות שונות המופיעות בגמרא, אנו מוצאים כי חלו בהם תמורות במהלך הדורות.[6] כך לדוגמא אנו מוצאים לגבי דין כופר בכל. כידוע, כאשר ראובן תובע את שמעון להחזיר לו הלוואה ושמעון טוען שראובן כלל לא הלווה לו, אם שמעון מודה במקצת (ראובן אכן הלווה אבל סכום נמוך מטענתו) אז התורה מחייבת אותו שבועה על שארית הסכום. אולם אם שמעון כופר בסכום כולו, אזי הוא פטור לגמרי.
ואולם, רב נחמן קובע שאין אדם תובע את חברו אלא אם כן יש אמת בדבר, ולכן יש לחייב את שמעון בשבועת היסת מדרבנן (גמרא שבועות מ ע"ב). הרא"ש מסביר את דברי רב נחמן:
אי נמי חזקה דהתם תיקנו בדורות האחרונים שראו שהיו פרוצין לכפור ותיקנו שבועת היסת מכח חזקה זו. (כתובות יח ע"א ד"ה חזקה)
לפי הסבר זה (המופיע בראשונים נוספים) הרי שתקינות החזקה של אין אדם תובע את שאינו שלו, היא רק לאחר ירידת הדורות ועזות האנשים שהתחדשה.
עקרון דומה מצאנו לגבי חזקת 'אין אישה מעזה פניה בפני בעלה'. מחזקה זו למדו חז"ל כי אם האישה טוענת 'גירשתני' היא נאמנת. במקרה זה כתבו חלק מהפוסקים כי בימינו יש לבחון זאת:
עוד אני אומר כי בזמן הזה שהדור פרוץ מרובה על העומד והעזות פנים רבה על פני כל הדור... והוא ז"ל כתב כן בדורו אבל בדור הרע הזה כדאי הוא לסמוך עליו ואפילו שאר הפוסקים היו מודים בדור שלנו דאי לא תימא הכי לא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה שפני הדור כפני הכלב מעיזה ומעיזה כדי להשמט מתחת בעלה:
                                                 (שו"ת הרדב"ז ח"ג זימן תז)
הרדב"ז הבין שחזקה זו תלויה במציאות, ויש לבחון האם בפועל נשים מעיזות פניהם או לא.[7]
לאור מקורות אלו, ניתן להציע שתי גישות שונות מגישתו של הגרי"ד. על פי גישה אחת, יש להבחין בין שני סוגי חזקות – ישנן חזקות נרכשות התלויות במנהג העולם, שלגביהן יש לבחון מה המציאות ולאור כך להכריע האם החזקה תקפה. סוג אחר של חזקות נוגעות לטבע והן אינן יכולות להשתנות. בחזקות מסוג זה, לא יהיה נכון לבחון את המציאות, משום שחזקות אלו אינן תלויות כלל במציאות אלא הן כעין הלכה למשה מסיני. לפי גישה זו חזקת 'טב למיתב טן' הינה שונה מ'אין אדם מעיז פניו' וטבועה בטבע האנושי של הנשים.[8]
ברם, ישנה אפשרות גם לגישה קיצונית יותר, השוללת מכל וכל את המימד האונטולוגי של החזקות. יתכן כי החזקות כולן הן אבחנות ריאליסטיות התלויות בטבע האנושי העשוי להשתנות. כך למשל לגבי חזקת 'טב למיתב טן דו' מופיע בירושלמי בגיטין (א,ה) בשם רבי יוחנן שהיא תלויה במקרה הנידון, וכאשר האישה נשואה למוכה שחין הגירושין הם זכות עבורה, והיא מעדיפה זאת על פני חיים על בעלה.[9] לפי גישה זו יש צורך  להבחין בין חזקה לחזקה, ולברר את הטעם העומד בבסיס החזקה ולאור כך לבחון את מעמדה בימינו.  מי שמצדד בגישה זו בצורה ברורה ומפורשת הוא הרב מיכאל אברהם:
התייחסות דומה ניתן לראות ביחס לטבען של נשים. התלמוד והראשונים מניחים שאישה רוצה להינשא כמעט בכל מחיר: "טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו". היא מוכנה לשלם מחירים קשים, ובלבד שיהיו לה חיי זוגיות כלשהם. המציאות הזאת כנראה השתנתה היום. יש לכך אינדיקציות ברורות, וכולנו מכירים אותן. אך הפוסקים ממשיכים לדון בטבע הנשי מתוך מקורות חז"ל כאילו שאנחנו חיים בבבל של המאה החמישית, או בספרד או צרפת של המאה השתים־עשרה. מסבירים לנו שירדה תורה לסוף דעתן של הנשים, וגם אם הן נוהגות אחרת זה לא באמת הטבע שלהן. גם כאן ניתן לראות את אותו חוסר הבנה: הקביעות הללו לגבי נשים הן קביעות עובדתיות ולא נורמות, וככאלה הן לא נצחיות ולא מחייבות. הן לא תורה ולא הלכה. אין הלכה למשה מסיני שזהו טבע האישה. מדובר בתצפית של חכמים על נשות זמנם, ותו לא. לכן המצב העובדתי בזמננו בהחלט יכול להיות שונה (והוא אכן שונה. וכן, אני מכיר את דברי הגרי"ד התמוהים על חזקת "טב למיתב").
המסקנה היא שקדושתה ונצחיותה של התורה, ובעצם תוכנה המהותי, אינם עובדות אלא נורמות. המציאות היא דינמית ובת שינוי, ואין שום סיבה שבעולם לשמר את תמונת המציאות של חז"ל והראשונים במקרים שברור שהיא כבר אינה נכונה...[10]
לסיום נעיר על הבחנה חשובה שבין הגדרה הלכתית ובין הגדרה מציאותי. ישנם נושאים שבהם גדרי ההלכה נקבעו לפי חז"ל והן אינן תואמים בהכרח את האמת המציאותית. כך לדוגמא על מנת לקבוע כי אדם הינו ממזר יש צרוך לעמוד בקריטריונים הלכתיים ובגדרי עדות[11]. על הגדרות אלו כתב החזון איש:
ואף בטריפות דמן ארכובה ולמעלה אין מעידין בזמננו דמנתחים הרופאים וחיים, ואין לתמוה על זה, דבאמת נראה דברא הקב"ה רפואות אף לטריפות... אלא שלא נתגלו בכל דור ודור ובכל מקום ומקום... ונמסר לחכמים לקבוע הטריפות על פי רוח קדשם שהופיע עליהם... ואין לנו תורה חדשה אחריהם והיו קביעות הטריפות כפי השגחתו ית' בזמן ההוא...  (יו"ד הלכות טרפות סימן ה אות ג):
לעומת זאת, ישנם נושאים בהם ההלכה נקבעת לפי ההגדרה המציאותית, כדוגמת שאלות פיקוח נפש. בעניין זה של חזקות מוסכם על דעת כולם כי מדובר על שאלה מציאותית ולא הגדרה הלכתית. במקרים שראינו, המחלוקת נוגעת לשאלה האם החזקה הנראית מציאותית ביסודה לכאורה נובעת מיסוד בסיסי שאינו משתנה בטבע האנושי, או שמא הוא תלוי במציאות כפי שאנו פוגשים אותה היכולה להשתנות בין התקופות.
 
*
**********************************************************
*
* * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולאוהד פיקסלר
עורך: אסף בראון, תשע"ט
*******************************************************
בית המדרש הוירטואלי
מיסודו של
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:                           http://vbm.etzion.org.il
האתר באנגלית:                     http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
 
* * * * * * *
 
 
 
 
 
[1]    ראה בעניין זה במאמרו של הרב אמנון בזק- 'מצווה בו יותר מבשלוחו', עלון שבות 148.
[2]    ראוי להדגיש כי לא נאמר כאן שהאישה מוכנה להתחתן עם מוכה שחין מאשר האפשרות שתהיה לבד, אלא שהאישה מוכנה להתחתן עם אדם שיש סיכוי שאם ימות היא תיפול בפני מוכה שחין.
[3]    כפי שמסביר רש"י במסכת בגמרא המקבילה בכתובות עה ע"א - "כל אלו שבעליהן שפלים ומראות להם חבה אינו אלא שמזנות תחתיהן וכשמתעברות הן תולות את העובר בבעל [ונוח להן באנשים כל שהן לפי שמזנות תחתיהן]" (ד"ה וכולן מזנות). לגבי הפרשנות לחזקה זו, ראה את סקירתו של הרב דניאל שפרבר, בפרק ג (מעמוד 9).
[4]    עקרונות אשר עסק בהם באריכות במסתו 'איש ההלכה'.
[5]    יש שעסקו בהיבט הפולמוסי בדברי הרב סולובייציק ובמטרות נוספות שהניעו אותו להתנסח בדרך זו. ראה לדוגמא במאמרו של אברהם מוניץ – 'עיון בתשובותיו ההלכתיות של הגרי"ד סולובייצ'יק', נטועים כ', בהערה 58.
[6]    הדוגמאות להלן לקוחות ממאמרו של הרב משה בארי – 'האם חזקת "טב תו דו" עשויה להשתנות?', תחומין כח.
[7]    וראה במאמרו של פרופ' אליהו רוזנהיים- 'חזקות של חז"ל על הפסיכולוגיה של האדם', שמעתין 157.
[8]    בכיוון זה צעד הרב בארי במאמרו לעיל הערה 4. לפי גישה זו יש לבחון מי מכריע מאיזה סוג כל חזקה. האם ניתן לטעון שחזקת 'טב למיתב טן' היא דווקא מהסוג הראשון הנוגע ליחסים שבין בני האדם היכולים להשתנות בין הדורות?
[9]    ראה בדבריו של אחי הרב דרור, בפירוש המשנה לרמב"ם מסכת גיטין מהדורה מבוארת עמוד נג ועמוד רנט.
[10] 'גוי שההלכה לא הכירה', מוסף שבת, מקור ראשון, ל' תשרי תשע"ד. וראה גם בפסק הדין בנושא 'ביטול קידושין מכוח אומדנא דמוכח', שעסק בהרחבה בהיבטים השונים של חזקת 'טב תו דו' (ובמסגרת השיעור לא נכנס לפולמוס סביב פסק זה).
[11] וראה בעניין זה בשיעורי- 'הלכה ומציאות במאכלות אסורות- מליחה וטרפות', בשיעורי בית המדרש הוירטואלי על הרמב"ם.