חזרת הש"ץ - חלק א'

  • הרב דוד ברופסקי
הגמרא (ראש השנה לד ע"ב) מלמדת שאחרי שהציבור מתפלל תפילת השמונה-עשרה בלחש, חוזר שליח הציבור על התפילה בקול רם, כדי להוציא לידי חובה את אלה שאינם מסוגלים להתפלל בעצמם:
אמר להם רבן גמליאל: לדבריכם, למה שליח ציבור יורד לפני התיבה? אמרו לו: כדי להוציא את שאינו בקי.
 
בפרק זה נעסוק בטעמה של חזרת הש"ץ ובטיבה, מידת הרלוונטיות של חזרת הש"ץ בימינו, בשאלה אם ניתן לסמוך על חזרת הש"ץ כדי לצאת לידי חובת תפילה, ובאילו נסיבות.

מטרתה של חזרת הש"ץ

מכיוון שהגמרא אומרת ששליח הציבור חוזר על תפילת שמונה-עשרה כדי להוציא לידי חובה את אלה שאינם מסוגלים להתפלל בעצמם, האם ישנם מקרים בהם יהיה מיותר או אפילו לא מתאים לומר חזרת הש"ץ?
 
הרמב"ם (פאר הדור סימן קמח; ראה גם בית יוסף או"ח סימן קמח) מגן על הנוהג לחזור על שמונה-עשרה גם כאשר הציבור כולו בקיא בתפילה. הרמב"ם סובר שמכיוון שחכמים תיקנו את חזרת הש"ץ כחלק בלתי נפרד מהתפילה, מעמדה אינו שונה מזה של הקידוש הנאמר בבית הכנסת בערבי שבת (פסחים קא ע"א), שהונהג בתחילה בשביל אורחים שסעדו בבית הכנסת אחרי התפילה, או מאמירת החזרה המקוצרת "מעין שבע" בערב שבת, שתוקנה כדי להאריך את התפילה ולהבטיח שהמאחרים לא יאלצו לחזור לביתם לבד (שבת כד ע"ב). שתי תפילות אלה נאמרות עד היום. (יש לציין כי הראשונים אכן דנים בשאלה אם צריך לומר קידוש בתפילה כאשר אין אורחים שסועדים בבית הכנסת).
 
על אף תמיכתו הנחרצת של הרמב"ם באמירת חזרת הש"ץ גם כשתפקידה המקורי כבר אינו מתקיים, הרמב"ם עצמו ביטל את חזרת הש"ץ! רבי דוד בן שלמה אבן זמרא (1479–1573), הרדב"ז, שכיהן כרב הראשי של מצרים במשך יותר מארבעים שנה וכתב פירוש על חלקים מהמשנה תורה, מביא תקנה שפרסם הרמב"ם (שו"ת הרדב"ז חלק ד סימן צד), במקור בערבית:
 
ראוי בזמננו שלא יתפללו [שמונה-עשרה] בלחש ואח"כ בקול רם לפי שכשיחזור שליח ציבור להתפלל בקול רם כל מי שהתפלל ויצא ידי חובתו יהפוך פניו לספר עם חבירו או לשיחה בטלה... אלא יתפללו הכל אחר שליח ציבור תפילה אחת בקדושה, כל מי שיודע להתפלל יתפלל עמו בלחש והבלתי בקיאים ישמעו ויכרעו כולם עם שליח ציבור ופני כל העם אל ההיכל בכוונה ויצאו כולם ידי חובתן ויהיה הדבר הולך על נכון ויושר וימנע טורח האריכות ויוסר חלול השם שנתפשט בין העכו"ם שהיהודים רוקקים וכחים ומספרים בתוך תפילתם, שהרי הם רואים זה תמיד ומעידים עליו, וזה היותר נכון וראוי אצלי באלו הזמנים מצד הסיבות שזכרתי.
 
כך גם בנו של הרמב"ם, רבי אברהם בן הרמב"ם, שדבריו מובאים אף הם בשו"ת הרדב"ז, מספר כי אביו ביטל את חזרת הש"ץ ומעיד כי "הסכימו עמו כל תלמידי חכמים שהיו בדורו וכל היושבים בבית מדרשו". הראב"ם כותב:
 
הוא שראה שחזרת שליח ציבור התפילה בקול רם אחר שהתפלל בלחש לא יקשיבו אליה כל העם לשמוע ממנו באימה ויראה וענווה בעמידתם לתפילה, אלא מספרים זה עם זה בשיחה... ואם כן יש בזה מכשול עוון גדול... יש בו זלזול כבוד שמים.
 
על פי תשובת הרדב"ז, בשנת 1539 פרצה מחלוקת בין קהילה אחת שדבקה בתקנת הרמב"ם ובין קהילה אחרת שסברה שעל כל קהילות מצרים לנהוג כרוב העולם היהודי, על פי הקביעה התלמודית המקורית לומר חזרת הש"ץ לאחר תפילת הלחש. הרדב"ז פוסק כי תקנת הרמב"ם לא נועדה לשנות באופן קבוע את נוסח התפילה, אלא רק להקים גדר זמנית שתתקן מצב בעייתי שנוצר. בזמנים ובמקומות אחרים, בהם הקשיים שמהם חשש הרמב"ם אינם כה חמורים, על הקהילה לדבוק בהלכה המקורית לפיה יש לומר תפילת לחש וחזרת הש"ץ בקול רם.
 
אמנם ישנם מקרים בהם הציבור רשאי לקצר את חזרת הש"ץ, אך הראשונים והאחרונים תומכים כולם במנהג לומר חזרת הש"ץ מלאה כפי שנאמר בגמרא, בנסיבות רגילות כמובן.

דיבור בזמן חזרת הש"ץ

הפתרון שהציע הרמב"ם לא התקבל, ורעש ודיבורים בזמן חזרת הש"ץ נותרו עדיין בעיה בקהילות רבות. השולחן ערוך (סימן קכד סעיף ז) מביא את דברי רבינו יונה שהזהיר "ואם שח הוא חוטא, וגדול עוונו מנשוא, וגוערים בו".
 
ניתן לשאול מהי בדיוק הבעיה בדיבור בחזרת הש"ץ? מחד גיסא, הרמב"ם מצביע על חשש מחילול השם העשוי לעלות מההשוואה בין כללי ההתנהגות המקובלים בבתי תפילה לא יהודיים לבין המצב בבתי הכנסת. מאידך גיסא, בנו רבי אברהם, מצביע על חשש רחב יותר הנוגע לחילול כבוד שמיים.
 
דיבור בזמן חזרת הש"ץ גם יוצר מספר בעיות אחרות, תלוי באופן שבו מבינים את חזרת הש"ץ. הרי אם חזרת הש"ץ בסך הכל נועדה לאפשר לאלה שאינם מסוגלים להתפלל תפילת שמונה-עשרה לצאת לידי חובה, אז מדוע מגנים את מי שמדבר אם אינו נזקק לחזרת הש"ץ במטרתה המקורית? על כן, אנו נזקקים לטעמים רחבים יותר, כמו מניעת חילול השם ושמירה על כבוד שמיים.
 
כפי שנראה, פוסקים אחרים מציעים תפקידים וטעמים שונים לחזרת הש"ץ.
 
הרא"ש (מגילה פרק ג סימן ז) לדוגמה, כותב כי חזרת הש"ץ מהווה את המסגרת לאמירת קדושה ומודים דרבנן. פוסקים אחרים (ערוך השולחן סימן קכד) מזכירים בהקשר זה את ברכת כוהנים, הנאמרת אף היא במהלך חזרת הש"ץ.
 
מנגד, כף החיים (סימן קכד ס"ק ב) כותב שהמקובל רבי יצחק לוריא, האר"י הקדוש, הסביר שבראייה רוחנית חזרת הש"ץ עומדת במעלה גבוהה יותר מאשר תפילת העמידה עצמה.
 
הרב סולובייצ'יק מציע הבחנה מעניינת בין התפקיד המקורי ובין מהותה של חזרת הש"ץ. כפי שהסבירה הגמרא (ראש-השנה לד ע"ב), תפקידה של חזרת הש"ץ הוא להוציא לידי חובה את מי שאינו בקיא בתפילה. הרב סולובייצ'יק מציע שעל אף שתפקידה של חזרת הש"ץ הוא להוציא את מי שאינו בקיא ידי חובתו, במהותה, חזרת הש"ץ משמשת כ"תפילת הציבור", המונהגת בידי שליח הציבור. לפיכך, על כל הציבור להשתתף בתפילה זו, לעמוד בשקט ברגליים צמודות, להתרכז במילים ובמשמעותן ולענות אמן לכל ברכה. הרב סולובייצ'יק אף מוסיף כי הרמב"ם מתאר שני פנים לחזרת הש"ץ. הרמב"ם (הלכות תפילה פ"ח ה"ד) כותב:
 
וכיצד היא תפילת הציבור? יהיה אחד מתפלל בקול רם והכל שומעים, ואין עושין כן בפחות מעשרה גדולים ובני חורין... וכן אין אומרים קדושה ולא קוראין בתורה [בלא מניין].
 
רק לאחר מכן, בהלכה ט, כותב הרמב"ם:
 
שליח ציבור מוציא את הרבים ידי חובתן, כיצד? בשעה שהוא מתפלל והם שומעין ועונין אמן אחר כל ברכה וברכה הרי הן כמתפללין.
 
לפי דברי הרב סולובייצ'יק, בהלכה ד' מציג הרמב"ם את יסודה ומהותה של חזרת הש"ץ, "תפילת הציבור", ובהלכה ט' הוא מביא את תפקידה להוציא את הרבים ידי חובתם. דיבור בזמן חזרת הש"ץ לא רק גורם לחילול השם וחילול כבוד שמיים, אלא גם מערער על עצם יסודה של חזרת הש"ץ כתפילת הציבור.
 
תפיסה זו עשויה להבהיר הלכה תמוהה מעט. יחיד יכול לצאת לידי חובת תפילת שמונה-עשרה בחזרת הש"ץ שנאמרת במניין. לעומת זאת, בניגוד למצוות אחרות, אדם אחד אינו רשאי להתפלל שמונה-עשרה עבור אדם אחר. הכלל "שומע כעונה" אינו חל כאן, בלי מניין. מדוע לא?
 
ניתן לומר כי שמונה-עשרה, בניגוד לברכות אחרות, אינה רק טקסט ואי אפשר שתיאמר על ידי אדם אחר, שכן מעצם יסודה תפילה היא חוויה אישית וחייבת להיאמר בפי כל מתפלל בעצמו. לעומת זאת, מי שמצטרף לתפילת הציבור, יכול לצאת לידי חובה בחזרת הש"ץ, שכן כאשר הוא מכוון בתפילה ועונה אמן לכל ברכה וברכה, הוא לוקח בה חלק פעיל כאילו התפלל בעצמו.

מתי מותר לצאת לידי חובת תפילה בחזרת הש"ץ?

כפי שכתבנו לעיל, הגמרא (ראש-השנה לד ע"ב) אומרת שחזרת הש"ץ מוציאה לידי חובה את מי שאינו בקיא בתפילה. השולחן ערוך (סימן קכד סעיף א) מסביר:
 
לאחר שסיימו הציבור תפילתן, יחזור ש"צ התפילה, שאם יש מי שאינו יודע להתפלל יכווין למה שהוא אומר, ויוצא בו; וצריך אותו שיוצא בתפילת ש"צ לכווין לכל מה שאומר ש"צ מראש ועד סוף; ואינו מפסיק; ואינו משיח; ופוסע ג' פסיעות לאחריו, כאדם שמתפלל לעצמו.
 
בפרק יט, דנו בשאלה אם מי שאינו מבין עברית יכול לצאת לידי חובת מצוות מסויימות על פי העיקרון "שומע כעונה". הזכרנו שם כי התוספות (ברכות מה ע"ב) והרא"ש (ברכות פרק ז סימן ו) שואלים אם לגבר מותר לברך ברכת המזון לאישה שאינה יודעת עברית. פוסקים אלה קובעים כי רק מי שמבין עברית יכול לצאת לידי חובה על ידי אדם אחר. רש"י מנגד, חולק על דעה זו וסובר שמי שאינו בקיא בעברית אכן יכול לצאת לידי חובת ברכות אם ישמע אותן מאדם אחר.
 
השולחן ערוך פוסק (או"ח סימן קצג סעיף א) שמותר לברך ברכת המזון לאדם אחר רק אם האדם השני מבין עברית, הרמ"א (שם, סימן קצט סעיף ז; דרכי משה סימן קצג) מוסיף כי המנהג המקובל הוא כדעת רש"י, לפיה ניתן לצאת לידי חובה בהקשבה לאדם אחר הקורא את נוסח הברכה בעברית, אפילו כאשר לא מבינים את משמעות המילים. המשנה ברורה (סימן קצג ס"ק ה) פוסק כך אף הוא, ומוסיף כי זהו אכן המנהג המקובל.
 
דיון זה הביא את הערוך השולחן (סימן קכד סעיף ב) לשאול מדוע פוסקים רבים (מגן אברהם ס"ק ב', ט"ז ס"ק א' ואחרים) קובעים כי אדם יכול לצאת לידי חובת תפילה בחזרת הש"ץ רק כאשר הוא מבין את המילים הנאמרות. הערוך השולחן מסיק ששליח הציבור יכול להוציא לידי חובה כל מי שאינו בקיא בתפילה.
 
מה בנוגע למי ששכח להוסיף תוספת מסוימת לתפילת שמונה-עשרה (למשל "ותן טל ומטר"), השמטה שבדרך כלל מחייבת לחזור על התפילה כולה? האם במקרה כזה ניתן לצאת לידי חובת תפילה בחזרת הש"ץ? הבה"ג (שדבריו מובאים בתוספות, ראש-השנה לד ע"ב, ד"ה כך) קובע כי מי שטרם התפלל לא יכול לצאת לידי חובה בחזרת הש"ץ, אך מי שכבר התפלל ושכח לומר אחת מההוספות לתפילה, יכול לצאת לידי חובה בחזרת הש"ץ במקום בחזרה בעצמו על התפילה.
 
השולחן ערוך (סימן קכד סעיף י) פוסק כך אף הוא. חלק מן האחרונים לעומת זאת (משנה ברורה ס"ק מ) קובעים כי לכתחילה יש לחזור על תפילת שמונה-עשרה במקרה כזה, שכן ישנו קושי רב לשמור על ריכוז וכוונה ראויה במשך חזרת הש"ץ כולה. נראה שכך מקובל לנהוג בימינו.
 
מכיוון שלעתים יהיה בציבור מי שסומך על חזרת הש"ץ כדי לצאת לידי חובת תפילת שמונה-עשרה, שליח הציבור צריך לא רק לשמור על כוונה לאורך החזרה כולה, אלא גם לבטא כל מילה בבירור ובקול רם.

הגדרה של ציבור לצורך קדיש וקדושה

המשנה (מגילה פ"ד מ"ג) אומרת: "אין פורסין את שמע ואין עוברין לפני התיבה... פחות מעשרה". החובה לקרוא קריאת שמע ולהתפלל שמונה-עשרה היא חובה אישית, אך לעומת זאת ניתן להתפלל תפילות מסויימות רק במניין, כמו למשל קדיש, "ברכו" וקדושה.
 
כמו כן, הגמרא (כג ע"ב) אומרת:
 
מנא הני מילי? אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: דאמר קרא 'ונקדשתי בתוך בני ישראל' [ויקרא כ"ב, לב] – כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה. מאי משמע? דתני רבי חייא: אתיא 'תוך' 'תוך', כתיב הכא 'ונקדשתי בתוך בני ישראל', וכתיב התם 'היבדלו מתוך העדה' [במדבר ט"ז, כא], ואתיא 'עדה' 'עדה', דכתיב התם 'עד מתי לעדה הרעה הזאת' [י"ד, כז], מה להלן עשרה [מרגלים שהוציאו דיבת הארץ רעה] – אף כאן עשרה.
 
מקורות אלה אמנם מציבים דרישה מינימלית לנוכחות עשרה גברים, אך אינם מפרטים אם כל עשרת הגברים המשתתפים במניין יוצאים לידי חובה בתפילה זו. במקרה בו חלק מהגברים כבר התפללו וחלקם עדיין לא, כמה גברים שעוד לא התפלל או עוד לא שמעו דבר שבקדושה צריכים להיות נוכחים כדי שיהיה מותר לומר קדיש, "ברכו" או קדושה?
 
תוספות (מגילה כג ע"ב, ד"ה ואין) מביאים מספר דעות שונות בשאלה זו. רבינו תם לדוגמה, מביא את דעתם של "רבותינו שבמערב" במסכת סופרים (מסכת קטנה שנתחברה לאחר תקופת התלמוד), לפיה אם לפחות שבעה גברים טרם התפללו, מותר לומר קדיש, "ברכו" וקדושה. התוספות מביאים לאחר מכן דעות אחרות לפיהן יש צורך בשישה גברים, חמישה ואפילו שלושה בלבד, שעדיין לא יצאו לידי חובת תפילה. לבסוף התוספות מביאים את תלמידי רש"י שאמרו בשם רש"י, שמותר לתשעה גברים שכבר התפללו להשתתף במניין אפילו בשביל אדם אחד בלבד שטרם התפלל.
 
האחרונים שואלים אם ראשונים אלה התייחסו למתפלל אחד, שישה או שבעה מתפללים שעדיין לא התפללו שמונה-עשרה בכלל או שאולי התפללו שמונה-עשרה ביחידות, אך לא שמעו קדיש וקדושה. המגן אברהם (או"ח סימן סט ס"ק ד) מביא את הרדב"ז (חלק ד סימן רמא) לפיו אם מספר אנשים במניין התפללו שמונה-עשרה ביחידות ולכן לא שמעו קדיש, "פרח מינייהו [חובת] קדיש וקדושה", כמו שלושה שאכלו וזימנו ואינם יכולים להצטרף פעם נוספת לזימון שכן "פרח זימון מינייהו" (ברכות נ ע"ב), ולכן אין צורך לומר קדיש וקדושה בשבילם. הרב יחזקאל לנדאו (1713–1793) בספרו "דגול מרבבה", וגם רבי עקיבא איגר (1762–1837) בפירושו לאורח חיים, מסבירים שהשולחן ערוך (או"ח סימן סט סעיף א) חולק על דעה זו ומתיר גם למי שכבר יצא לידי חובה לומר קדיש וקדושה אפילו בשביל מי שכבר התפלל ביחידות.
 
ניתן לומר שדיון זה תלוי בשאלה אם קדיש וקדושה קשורים מעצם יסודם לתפילה בציבור או שאולי מדובר בחיוב נפרד. במילים אחרות, בעוד הרדב"ז סבור שקדיש וקדושה חייבים להיות חלק מתפילה בציבור ולכן לא אומרים קדיש וקדושה למי שכבר התפלל שמונה-עשרה, פוסקים אחרים רואים בקדיש וקדושה מצווה נפרדת, ומתירים לומר קדיש וקדושה אפילו בשביל מי שכבר התפלל.

כמה אנשים שטרם התפללו נדרשים כדי לומר חזרת הש"ץ?

הדיון שלעיל עסק ביחיד המבקש, בנוכחות מניין, לומר קדיש ו"ברכו" ובתפילת שמונה-עשרה לומר את שלוש הברכות הראשונות עם קדושה ואז להמשיך בתפילת לחש. האם אפשר להחיל את אותו עיקרון על חזרת הש"ץ כולה? במילים אחרות, בעת הצורך, האם מותר לומר חזרת הש"ץ אפילו בשביל מתפלל אחד בלבד (לפי רש"י) שטרם שמע קדושה? מחד גיסא, ניתן אולי לראות את חזרת הש"ץ כ"דבר שבקדושה", כברכו, שאותו מותר לומר לפי רש"י אפילו בשביל אדם אחד. מאידך גיסא, אולי יש צורך בהשתתפות של כל המניין בחזרת הש"ץ, או רוב המניין, כדי שתוגדר כתפילת הציבור – תפילה של הציבור ולא רק בציבור.
 
בספרו "דרכי משה" (סימן סט) הרמ"א מביא את המהר"י מינץ, שהבחין בין קדיש, "ברכו" וקדושה, מצד אחד, וחזרת הש"ץ מצד שני. המהר"י מינץ קובע כי מותר לומר את כל חזרת הש"ץ רק בנוכחות עשרה גברים שטרם התפללו. כך גם הרמב"ם (הלכות תפילה פ"ח ה"ד) כותב שמותר לומר חזרת הש"ץ רק כאשר "רוב העשרה שלא התפללו".
 
המגן אברהם (סימן סט ס"ק ד) דן אף הוא בסוגיה זו ושואל אם הפוסקים המתירים לומר דברים שבקדושה במניין רק בשביל מתפלל אחד, מתירים גם חזרת הש"ץ בשביל מתפלל אחד בלבד. המגן אברהם מסיק כי אם במניין ישנם פחות משישה גברים שטרם התפללו, עליהם לדלג על תפילת הלחש, שליח הציבור יאמר את שלוש הברכות הראשונות וקדושה, ולאחר מכן ימשיך כל אחד להתפלל בלחש. לעומת זאת, אם ישנם שישה גברים או יותר שטרם התפללו, כלומר רוב המניין, מותר לומר את חזרת הש"ץ כולה. ככל הנראה המגן אברהם (ראה גם שולחן ערוך הרב סימן סט סעיף ה) סוברים כי על מנת ששליח הציבור יתפלל "תפילת הציבור" עליו לייצג לפחות את רוב המניין.

כמה מקשיבים ועונים נדרשים כדי לומר חזרת הש"ץ?

כבר ראינו שמותר לומר חזרת הש"ץ שלמה לשישה מתפללים שטרם שמעו קדושה, אך האם כל עשרת הגברים במניין חייבים להקשיב ולענות לכל אחת מהברכות של חזרת הש"ץ?
 
המהר"ם מרוטנבורג, שדבריו מובאים בהגהות מיימוניות (הלכות תפילה פ"ח ה"ט) כותב:
 
דאפילו אם התחיל אחד מן העשרה להתפלל כבר ביחיד ואין יכול לענות עמהן ואין כאן ט' שיכולין לענות... מצטרף עמהם, 'ונקדשתי בתוך בני ישראל' קרינן ביה. דאכל בי עשרה שכינתא שריא ולא גרע מ[הדעה לפיה אפילו] קטן המוטל בעריסה דמצטרף [למניין]... ואפילו מאן דפליג עליה היינו משום דלא ידע למי מברכין ולאו בר מצווה הוא.
 
המהר"ם סבור שניתן לומר דברים שבקדושה בנוכחותם של עשרה, "דאכל בי עשרה שכינתא שריא", ללא כל קשר לשאלה אם הם עונים או לא.
 
הרא"ש (שו"ת הרא"ש כלל ד סימן יט) כותב:
 
והקהל יש להם לשתוק ולכווין לברכת החזן, ולומר אמן. וכשאינן תשעה בבית הכנסת המכוונין לברכת שליח ציבור, קרוב הוא בעיני שברכת שליח ציבור לבטלה; כי נתקנו ברכות לשליח ציבור לאמרם בעשרה. וכשאין תשעה בבית הכנסת המכוונין לברכת שליח ציבור, נראה כברכה לבטלה.
 
מתשובה זו עולה כי על פי הרא"ש תשעה גברים לפחות נדרשים לענות לכל ברכה. לפיכך, מי שאינו מסוגל לענות, ובוודאי מי שעסוק בדיבורים או אפילו מנמנם, לא יחשב במניין העשרה הנדרשים לענות בחזרת הש"ץ. באופן דומה, כפי שראינו לעיל, הרמב"ם מצדיק את הביטול הזמני של חזרת הש"ץ בכך שחזרת הש"ץ כאשר הציבור עסוק בדיבור "נראה כברכה לבטלה".
 
הבית יוסף (סימן נה) מביא את דברי רבו, רבי יעקב בירב (1474–1546), המסיק כי אפילו מי שנרדם באמצע התפילה יכול להיספר במניין לצורך קדיש וקדושה, וממליץ לסמוך על דעה זו. בשולחן ערוך (סימן סד סעיף ו), פסוק רבי יוסף קארו כדעת רבו.
 
הט"ז (סימן נה ס"ק ד) והפרי חדש חולקים על דעתו של השולחן ערוך ומבדילים בין מתפלל שאינו מסוגל לענות ובין מתפלל שנרדם. מי שנרדם "אין בו קדושה", ולא ממלא את דרישת הסף שהציב המהר"ם להמשך חזרת הש"ץ. הביאור הלכה מסיק כי אמנם ניתן לסמוך על דעתו של השולחן ערוך לעניין קדיש וקדושה, אך אין לסמוך על דעה זו לעניין חזרת הש"ץ כולה.
 
האחרונים דנו בהלכה זו. מחד גיסא, המגן אברהם (סימן נה ס"ק ח) מביא את דברי המהרי"ל שכתב כי על אף פסיקתו של הרא"ש, נהוג לספור למניין גם את המפטפטים בזמן חזרת הש"ץ. מאידך גיסא, הט"ז (סימן נה ס"ק ד; ראה גם סימן רכד ס"ק ד בנוגע לחירש) פוסק כדעת הרא"ש ואינו כולל במניין את מי שאינו יכול לענות לברכות מכל סיבה שהיא, כולל החירש, הישן והמפטפט.
 
במקום אחד השולחן ערוך (סימן נה סעיף ו) פוסק כדעת המהר"ם ומתיר לכלול במניין את מי שעדיין מתפלל או אפילו מי שנרדם לצורך חזרת הש"ץ. לעומת זאת, במקום אחר (סימן קכד סעיף ד) השולחן ערוך מביא את דברי הרא"ש שקבע כי כאשר פחות מתשעה אנשים מקשיבים ועונים "קרוב הוא בעיני שברכת שליח ציבור לבטלה". חלק מן האחרונים ניסו ליישב את מה שנראה לכאורה כסתירה. השולחן ערוך הרב (סימן נה סעיף ז) לדוגמה, מבחין בין קדיש, שאליו התייחס השולחן ערוך בסימן נה ולצורך אמירתו נדרש רוב, ובין חזרת הש"ץ, שנדונה בסימן קכד, ושלאמירתה נדרש מניין גברים שיקשיבו ויענו כדי שתיחשב לתפילת הציבור.
 
הערוך השולחן (סימן נה סעיף יג) מציע הסבר נוסף לפיו מי שעדיין לא סיים להתפלל שמונה-עשרה בלחש נספר במניין לצורך חזרת הש"ץ, אך לעומת זאת מי שמסב את תשומת לבו משליח הציבור ומהתפילה לא יכול להיספר במניין. מתפיסה זו עולה אם כן כי שליח הציבור רשאי להתחיל בחזרת הש"ץ כשתשעת החברים האחרים במניין עדיין מתפללים תפילת לחש.
 
הלכה למעשה, עדיף כמובן ששליח הציבור יחכה עד שלפחות תשעה מתפללים יהיו מסוגלים לענות לברכות. הרב אליעזר ולדנברג, בשו"ת ציץ אליעזר (חלק יב סימן ט), מצדיק את המנהג הרווח לא לחכות ולהתחיל את חזרת הש"ץ כאשר אחד מעשרה עדיין מתפלל. כמו כן, המשנה ברורה (סימן קכד ס"ק יט), ככל הנראה מתוך חוסר רצון לסמוך על הדעות המקילות, מציע שהש"ץ יתנה בלבו שאם הדעה המחמירה היא הנכונה, תיחשב תפילתו לתפילת נדבה.
 
כאשר מתפללים בקבוצה קטנה השיקולים שתיארנו לעיל עשויים לגרום לשליח הציבור להחליט לדלג על תפילת הלחש, ולפתוח את התפילה בשלוש הברכות הראשונות ובקדושה בקול רם, כפי שנראה בהמשך (ראה ערוך השולחן סימן רלב סעיף ז).

כיצד יש לנהוג כאשר חלק מעשרת המתפללים יוצאים מבית הכנסת?

הירושלמי (מגילה פ"ד ה"ד), המובא ברי"ף (יג ע"ב), בתוספות (כג ע"ב, ד"ה אין), ברא"ש (פרק ד סימן ז), ברמב"ם (הלכות תפילה פ"ח ה"ו) ובשולחן ערוך (סימן נה סעיף ב), מלמד שאם החלו כבר לומר דברים שבקדושה במניין, וחלק מן המתפללים עוזבים, המתפללים שנותרו רשאים להמשיך להתפלל אם מדובר ברוב המניין. הר"ן כותב שרוב זה הוא פשוט שישה אנשים לפחות.
 
בנוגע לשחרית ולמנחה, פוסק השולחן ערוך (סימן נה סעי' ב–ג) כי אם שליח הציבור החל לומר קדיש או קדושה, וחלק מהמתפללים עוזבים, מותר לו להמשיך ולהשלים את הקדיש או הקדושה. יתרה מזאת, גם אם שליח הציבור החל להתפלל חזרת הש"ץ כשחלק מהמניין עוזבים, עליו להמשיך בחזרה. הרמ"א מוסיף "ואם יצאו לאחר שהתחיל בקול רם וקדושה, יכולים להשלים כל סדר קדושה ולומר הקדיש שלם שלאחריה דשייך לתפילה... אבל אין קורין בתורה, דזהו עניין אחר". המשנה ברורה (ס"ק יח) מוסיף שאפילו אם חלק מהמתפללים עזבו אחרי שהחלה חזרת הש"ץ, אבל לפני קדושה, שליח הציבור רשאי להמשיך עד הקדיש האחרון שלפני "עלינו לשבח".
 
באשר לתפילת ערבית, שבה לא נאמרת חזרת הש"ץ, הרמ"א כותב כי אם נותרו פחות מעשרה גברים בבית הכנסת לפני תחילת שמונה-עשרה, יש לומר את החצי קדיש שלאחר קריאת שמע, אבל לא את הקדיש השלם החותם את התפילה. ואולם המשנה ברורה כותב כי במקרה שהציבור כבר החל להתפלל את תפילת הלחש, מותר לקרוא גם את הקדיש השלם. במוצאי שבת מותר לקרוא גם את חצי הקדיש שאחרי שמונה-עשרה וגם את הקדיש השלם שלפני "עלינו לשבח".
 
כיצד יש לנהוג אם נותרו בבית הכנסת פחות ממניין מתפללים בשחרית או במנחה, לפני ששליח הציבור החל בחזרת הש"ץ? הנודע ביהודה (סימן ז) סבור שיש להבחין בין שחרית ומנחה מחד, וערבית מאידך. בשחרית ובמנחה, שבה תיקנו אנשי כנסת הגדולה חזרת הש"ץ, הקדיש שאחריו קשור לחזרה. לעומת זאת, בערבית שבה לא הונהגה חזרת הש"ץ, הקדיש השלם שייך לשמונה-עשרה. על כן, אם הציבור החל להתפלל שמונה-עשרה בערבית אבל נותרו פחות ממניין מתפללים בסוף עמידה, מותר להמשיך ולומר קדיש שלם, אך בשחרית ובמנחה מותר לומר קדיש שלם רק אם שליח הציבור כבר החל בחזרת הש"ץ.
 
לבסוף, במקרה שחלק מהמניין עוזבים לפני תפילת הלחש בערבית, האחרונים (ראה מגן אברהם ס"ק ג; ט"ז ס"ק ג; משנה ברורה ס"ק כב) קובעים שיש לומר את הקדיש שלפני שמונה-עשרה, שכן קדיש זה שייך לסיום של "ברכו" ולא לשמונה-עשרה.
*
**********************************************************
*
* * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב דוד ברופסקי
תרגום: נעמה ליברמן
עורך: יחיאל מרצבך, תשע"ט
*******************************************************
בית המדרש הוירטואלי
מיסודו של
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:                                  http://etzion.org.il
האתר באנגלית:                     http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
 
* * * * * * *