חיובי שואל

  • הרב משה טרגין

חיובי שואל

המשנה במסכת בבא מציעא (צד ע"א) מפרטת את ארבעת סוגי השומרים ואת דיניהם: שומר חינם (השומר ללא תשלום) משלם רק על פשיעה חמורה, בעוד ששומר שכר ושוכר חייבים לפצות את הבעלים גם במקרים של גנבה ואבדה. שומרים אלו אינם חייבים בתשלום על החפץ במקרה של אונס - הם משלמים רק במקרה של פשיעה (התרשלות בתפקידם), בין אם זו פשיעה חמורה ובין אם זו פשיעה קלה יחסית. יוצא מכלל דיני השומרים הוא השואל, המחויב לשלם גם במקרה של אונס גמור. רמה מיוחדת זו של חיוב תשלומים והשתמעויותיה הם הנושא של שיעור זה.

בפשטות אין סיבה אימננטית לכך ששואל יתחייב באונס. נראה יותר לומר כי חיוב זה הוא תוצאה של התחייבות - רמת חיוב שאותה רשאי השומר לקבל על עצמו אם הוא רוצה בכך. המקרה הקלסי של התחייבות מופיע בגמרא במסכת בבא בתרא (קעג ע"ב) לגבי ערב. ערב יכול לקבל עליו באופן חד-צדדי חיוב להחזיר את ההלוואה אם הלווה לא יחזיר אותה בעצמו. לחיוב זה אין כל מקור מלבד רצונו של הערב לקבלו עליו. הגמרא מוצאת את המניע למעשה שכזה: הערב רוצה להשיג לעצמו מוניטין באמצעות התפשטות השמועה על ערבותו: אנשים יעריכו אותו על מהימנותו, הניכרת בכך שרק בזכות התערבותו אושרה ההלוואה ללווה. הווה אומר: הערב מעוניין להתחייב בשל הרווח שהוא מתכנן להפיק מהמצב. מכל מקום, ברור שהחיוב ההלכתי חל עליו רק מפני שבחר לקבלו עליו. באופן דומה, גם לשואל אין כל סיבה מהותית לקבל אחריות על אונסים; חיובו נובע מכך שהוא מתחייב ברמה זו של שמירה, על מנת שיוכל להפיק תועלת מן החפץ השאול.

נוכל לבסס תפישה שונה על סמך דברי הרמב"ם בהלכות שאלה ופיקדון (פ"א ה"ה). הרמב"ם משווה את זכויות השימוש של שואל בחפץ לזכויותיו של קונה. למרות ההבדלים המשמעותיים שבין שואל ולוקח, עדיין ניתן להצביע על נקודת דמיון בין השניים: שניהם, למעשה, בעלים על הפירות (=זכות השימוש). לדעת הרמב"ם השימוש של השואל בבהמה אינו רק מורה על נתינת רשות לתשמיש זמני מאת הבעלים, אלא יש בו משום הקנאת החפץ המושאל לזמן מסוים. הרמב"ם מביא הלכה המתאימה במיוחד למצב זה: אם השואל מת, בניו יורשים את זכות השימוש שלו בחפץ. לו הייתה זכות השימוש של השואל בחפץ נובעת רק מן הרשות שקיבל מן הבעלים לא היה מקום להורישה - היא ניתנה רק לשואל עצמו. אולם אם אביהם היה בעלים על זכות השימוש בחפץ, מובן שהם יורשים זכות זו, כשם שהם יורשים את שאר נכסי אביהם.

ראוי להעיר כי הרמב"ם אינו מציין בדבריו אלה את המקור לחיוביו של השואל. אולם על פי הסברו של הרמב"ם נוכל לפתח מבט שונה על מקור חיובי שואל: אם זכות השימוש של השואל בחפץ אכן הופכת אותו לבעליו הזמני, נוכל להבין שהשואל עשוי לספוג הפסד פתאומי של החפץ, בדיוק כשם שהבעלים היה סופג הפסד כזה. אם מכוניתי נפגעת מברק ונהרסת, אני, כבעלים, סופג את ההפסד. באופן דומה נוכל לטעון כי זכויותיו של השואל בתשמישי החפץ מגדירות אותו כבעלים, וממילא הוא אף עשוי להתחייב בתשלומים במקרה של אונס.

סיכום:

העלינו שני מודלים שונים להסבר חיובו של שואל בתשלומי אונס. ייתכן שחיוב התשלומים נובע מהתחייבות שקיבל עליו השואל, אולם אפשר גם שחיוב זה נובע מהיותו בעלים זמני של החפץ. באופן דומה, נוכל להגדיר את זכות השימוש של השואל בחפץ כמניע שלו לקבלת ההתחייבות, או, לחלופין, לראות בזכות זו מגדירה חלקית של בעלות. רש"י במסכת סנהדרין (עב ע"א)מאמץ אפשרות זו ומשווה גנב לשואל. גנב הוא אדם הנהנה מכמה קניינים חלקיים בחפץ על אף שאינו בעליו החוקיים.

יש לשאלה זו כמה נפקא מינות:

מה הדין אם השואל מעולם לא התחייב בפני הבעלים אולם עשה בכל זאת שימוש בבהמה? הדוגמה הטובה ביותר למקרה כזה היא שואל שלא מדעת - אדם שהשתמש בחפץ ללא קבלת רשות מבעליו: האם הוא מתחייב בשל עצם השימוש שעשה בחפץ, גם אם לא קיבל עליו התחייבות כזו? אלא שמקרה זה אינו יכול לשמש לנו כאבן בוחן, שכן גם אם לא נגדיר אדם כזה כשואל עדיין נוכל לומר שיש לו קניינים כלשהם בחפץ בשל הגדרתו כגנב. ממילא, מקרה זה אינו המקרה האידאלי לבחינת השאלה שהעלינו.

מקרה שימושי יותר נוגע ליורשי השואל. כפי שכבר ציינו לעיל, יורשי השואל יורשים את הזכות להשתמש בבהמה. האם הם חייבים בתשלומי אונס באופן אוטומטי מרגע שנהנו מן החפץ? מצד אחד, לא נעשתה מצדם שום התחייבות לשלם במקרה של אונס. מצד שני, הם משתמשים בחפץ ונהנים מאותה בעלות חלקית המחייבת אותם לשלם במקרה של אונס. בנושא זה יש מחלוקת בין שתי דעות שונות, המצוטטות שתיהן בשמו של הראב"ד בחידושי הרשב"א למסכת כתובות (לד ע"ב). נראה כי המחלוקת קשורה לשאלת מקור חיובו של שואל.

שאלה נוספת העולה מחקירתנו נוגעת לכתובת לתשלומים. נניח שהשואל שאל את הבהמה ממי שאינו בעליה. המשנה במסכת בבא מציעא (לה ע"ב) מציירת את המקרה הבא: שוכר השאיל את הבהמה ששכר לאדם שלישי (הוא רשאי לעשות זאת), אירע אונס והבהמה מתה. האם השואל (היחיד שמשלם באונס בסיטואציה של המשנה) ישלם את הכסף לשוכר (שכלפיו התחייב) או לבעלים (המחזיק בזכויות הבעלות על הבהמה)? התשובה תלויה במקור לחיוב השואל. אם הוא מתחייב בשל התחייבותו, נוכל לומר כי הוא חייב לשלם דווקא לשוכר, שעמו ערך את הסכם ההשאלה. אולם אם מעמדו האובייקטיבי כבעלים הוא שמחייב אותו לשלם, יש מקום לשלם את הכסף לבעלים, שממנו נובע מעמד השואל. שאלה זו שנויה במחלוקת התנאים שם.

עניין נוסף המשקף את מקור חיובו של השואל קשור בנקודה שבה מתחיל חיוב זה. הגמרא בבבא מציעא (צט ע"א) מצטטת כמה דוגמות. על פי דעה אחת חיובי השואל מתחילים מרגע שהשואל מראה לבעלים כי בדעתו להוליך את הבהמה לרשותו, בלא צורך בהבאה לרשותו ממש. בהמשך מצטטת הגמרא דעה שנייה, הסבורה כי חיובי השואל מתחילים רק מרגע שביצע משיכה - כמקובל אצל לוקח. נראה כי דעות אלו חלוקות בשאלת המקור לחיובי שואל. אם התחייבות השואל היא שיוצרת את חיוביו, יכולים הם להתחיל מכל נקודת זמן מוסכמת - מכל נקודה שבה יגלה השואל נכונות לקבל את החפץ המושאל לידיו. אולם אם מעמדו כבעלים הוא שמחייב אותו, ייתכן שחיוביו לא יתחילו קודם שיעביר את החפץ לרשותו - כלוקח.

עניין נוסף שבו עלינו לדון הוא סוג ההנאה שעל השואל ליהנות מן החפץ על מנת שיתחיל לשאת באחריות לשלומו. אם זכות השימוש היא רק המניע לקבלת התחייבות, נוכל לומר כי כל הנאה מהחפץ יכולה לחייב את השואל. אולם אם ההנאה מן החפץ מגדירה את השואל כבעלים, נוכל לומר כי האחריות על החפץ תחול רק אם השואל ייהנה ממנו באותה ההנאה שבה נהנים ממנו בעלים אחרים.

הגמרא במסכת בבא מציעא (צו ע"א) מעלה כמה מקרים של שימוש לא-קונבנציונלי: אדם השואל בהמה לצורכי הפריה, אדם השואל בהמה על מנת שתתהלך בשדותיו (מבלי להשתמש בבהמה כל שימוש שהוא) כדי שייראה עשיר מכפי שהוא באמת, ואדם השואל שתי בהמות ונהנה משתיהן יחד שווה פרוטה, מבלי שישתמש באחת מן הבהמות בשווה פרוטה. בכל אחד מן המקרים הגמרא מסתפקת האם אכן חלים האדם חיובי שואל. אם ההנאה מן החפץ מהווה רק המניע לקבלת ההתחייבות מצדו של השואל, יקשה עלינו להבין מדוע הגמרא מהססת להעניק לאדם מעמד של שואל במקרים אלו: סוף סוף אין זה משנה איזה סוג של הנאה נהנה השואל מן החפץ כל עוד הוא מוכן לקבל עליו את ההתחייבות לשלם תמורת הנאה זו. מכאן יש להסיק כי זכות השימוש של השואל בחפץ אינה רק מניע לקבלת התחייבות, אלא יש לראות בה חלק מיצירת מעמד הבעלים של השואל. אם כך, הגמרא צודקת בנסותה להגדיר איזה סוג של הנאה יכול לגרום לשואל להיחשב כבעלים. אפשר אפוא שהגמרא מתייחסת לתפקיד ההנאה ביצירת חיובי שואל באמצעות הניסיון להגדיר מה נקרא הנאה מחפץ.

סיכום:

ראינו כי לשאלה היסודית בדבר המקור לחיוב שואל בתשלומי אונס ישנן השלכות רבות ביחס לדינים הנוהגים בשואל: מה הדין אם השואל משתמש בחפץ אך אינו מקבל עליו כל התחייבות? מתי מתחילה ההתחייבות? איזה תפקיד ממלאת ההנאה ביצירת החיובים?

נקודות מתודיות:

1. שאלה יסודית יכולה להשפיע על כל הפרטים של הלכה מסוימת. טיבה של התחייבות השואל לשלם יכול להשפיע לא רק על הכתובת לתשלומים אלא גם על סוג ההנאה הנדרשת ועל תפקידה.

2. חיובים נוצרים אם משום שאחד הצדדים קיבל עליו את החיוב באופן חד-צדדי ואם בשל מערכת יחסים מסוימת המצריכה תשלומים. מזיק מעולם לא קיבל עליו לשלם; פשיעתו היא שמחייבת אותו. לחלופין, אדם המבקש צדקה עושה זאת ללא כל גורם של חוב, אולם עצם הבקשה יוצר חיוב לתת לו. מה דינו של לווה? האם הוא משלם משום שקיבל כסף (ובצורה כל שהיא יש בכך כדי לחייב אותו בהשבה מבחינה הלכתית), או שמא משום שקיבל על עצמו להשיב?