חיוב נשים בתפילה

  • הרב חיים נבון

א. יסודות חיוב נשים בתפילה

המשנה במסכת ברכות קובעת שבאופן עקרוני נשים חייבות בתפילה:

"נשים ועבדים וקטנים פטורין מקריאת שמע ומן התפילין, וחייבין בתפילה ובמזוזה ובברכת המזון" (ברכות כ ע"א-כ ע"ב).

הגמרא שם מציינת שנשים חייבות בתפילה משום שהיא מוגדרת כ"רחמֵי" [= רחמים]. הגמרא מוסיפה עוד שאלמלא קביעת המשנה היינו יכולים לחשוב שנשים יהיו פטורות מתפילה, שהרי יש חובה להתפלל שלוש פעמים ביום בזמנים מוגדרים, ואם כך היה אפשר להתייחס לתפילה כאל מצוות עשה שהזמן גרמא, שנשים פטורות ממנה.

מן הגמרא לא לגמרי ברור מדוע בסופו של דבר נשים חייבות בתפילה. הרי לכאורה באמת תפילה היא מצוות עשה שהזמן גרמא, ונשים אמורות להיות פטורות ממנה. רש"י השיב שתפילה היא מצווה מדרבנן, ובמצוות דרבנן, נשים חייבות גם אם הזמן גרמן; הכלל הפוטר נשים ממצוות עשה שהזמן גרמא שייך רק בדיני דאורייתא. התוספות שם (ד"ה בתפלה) הסכימו גם הם שתפילה היא מדרבנן בלבד, אך הם חלקו על הנחתו השנייה של רש"י, וטענו שגם במצוות דרבנן תיקנו חכמים לפטור נשים ממצוות עשה שהזמן גרמן. יש מקום לחלוק גם על ההנחה הראשונה של רש"י, שהרי לדעת הרמב"ם תפילה היא מצוות עשה מדאורייתא. בכל אופן, התוספות טוענים שחיוב הנשים בתפילה אינו קשור לכך שהיא מצווה דרבנן, אלא קשור בכך שתפילה "רחמי נינהו".

יש שתי אפשרויות לניסוח מסקנת הגמרא: א. תפילה כלל אינה מצוות עשה שהזמן גרמא; ב. תפילה היא מצוות עשה שהזמן גרמא - ובכל זאת נשים חייבות בה. לפי רש"י, הגמרא סבורה שתפילה היא מצוות עשה שהזמן גרמא, אך תוקפה מדרבנן בלבד, ולכן נשים חייבות בה. לעומת זאת, הרי"ף כתב בפשטות שתפילה היא מצוות עשה שלא הזמן גרמא (ברכות יא ע"ב באלפס). ייתכן שלפניו עמדה גרסה אחרת בסוגיה, שהשמיטה לגמרי את הנימוק "רחמי נינהו", שאינו נחוץ אם מדובר במצווה שלא הזמן גרמא.

איך אפשר להגדיר תפילה כמצווה שלא הזמן גרמא? כך הסביר זאת רבנו יונה שם:

"ואע"פ שהתפלה יש לה זמן קבוע, אפילו הכי, כיוון שאמרו: הלוואי שיתפלל אדם כל היום כולו - כמצווה שאין הזמן גרמא דיינינן לה [= דנים אותה], ולפיכך נשים חייבות. אי נמי, מפני שהיא רחמים"  (רבנו יונה ברכות יא ע"ב באלפס ד"ה גמ' תפלה).

רבנו יונה הביא שני הסברים: 1. מצוות תפילה במהותה אינה מוגבלת בזמן. אמנם קבעו זמני מינימום, אך זה דומה למצוות תלמוד תורה, שיש לה שיעור מינימלי - הלכה אחת בבוקר והלכה אחת בערב. באופן מהותי, מצוות תפילה - כמוה כמצוות תלמוד תורה - חלה בכל עת ובכל שעה. אלא שמאחר ובדרך כלל אי אפשר להתפלל כל היום כולו, יכול האדם להסתפק בשלוש תפילות בלבד. אי אפשר להגדירה משום כך "מצווה שהזמן גרמא". 2. "מפני שהיא רחמים". כנראה לדעת רבנו יונה, הגדרת התפילה כ"רחמי" סותרת את הגדרתה כמצוות עשה שהזמן גרמא. רחמים נדרשים בכל עת ובכל זמן, וגם אם מסיבות טכניות הגבילו את התפילה לשלוש פעמים ביום, מבחינה מהותית הזמן אינו גורם את המצווה. לפי הבנה זו, השיעור שקבעו חכמים - שלוש תפילות ביום - אינו בהכרח מתפרש כשיעור מינימלי, ולא זו הנקודה העיקרית. המוקד אינו בעיתוי התפילה אלא באופיה ובמהותה. התפילה יונקת ממקום שהוא מעל לזמן - "שהיא רחמים".

היה מקום לפרש את דברי הגמרא אחרת, ולומר שאע"פ שתפילה היא מצוות עשה שהזמן גרמא, בכל אופן נשים חייבות בה, בגלל השיקול של "רחמי": קשה לגמרא לקבל שנשים לא יזכו לרחמי שמים. כך משתמע בירושלמי:

"וחייבין בתפילה - כדי שיהא כל אחד ואחד מבקש רחמים על עצמו"   (ירושלמי ברכות פ"ג ה"ג).

מהירושלמי משתמע שלפי כללי ההלכה היינו אמורים לפטור נשים מן התפילה, שהיא מצוות עשה שהזמן גרמא; אך כאן יש רצון מיוחד (של התורה, או של חכמים) שכל אחד יבקש רחמים על עצמו. אך, כאמור, לא כך פירש הרי"ף (וגם בתוספות לא משמע כך).

נסכם את הניסוחים בנוגע לחיוב נשים בתפילה: 1. תפילה היא מצוות עשה שלא הזמן גרמה מעצם טיבה. השיעור של שלוש תפילות ביום הוא שיעור מינימום בלבד (רי"ף, רבנו יונה בהסברו הראשון). 2. תפילה היא מצוות עשה שלא הזמן גרמה משום שהיא רחמי (רבנו יונה בהסברו השני). 3. תפילה היא מצוות עשה דרבנן, שנשים חייבות בה בכל מקרה, אף אם הזמן גרמא (רש"י). 4. תפילה היא מצוות עשה שהזמן גרמה, ובכל זאת נשים חייבות בה, משום שהיא רחמי.

הרמב"ם פסק בדומה לרי"ף. נראה את דבריו במלואם, כי יש להם חשיבות רבה לנושאים שנדון בהם בהמשך השיעור:

"מצוות עשה להתפלל בכל יום... שנאמר: 'ולעבדו בכל לבבכם', אמרו חכמים: 'אי זו היא עבודה שבלב - זו תפלה'. ואין מניין התפלות מן התורה, ואין משנה [= נוסח] התפלה הזאת מן התורה, ואין לתפלה זמן קבוע מן התורה.     
ולפיכך נשים ועבדים חייבין בתפלה, לפי שהיא מצות עשה שלא הזמן גרמא.
אלא חיוב מצוה זו כך הוא: שיהא אדם מתחנן ומתפלל בכל יום, ומגיד שבחו של הקדוש ברוך הוא, ואחר כך שואל צרכיו שהוא צריך להם בבקשה ובתחנה, ואחר כך נותן שבח והודיה לה' על הטובה שהשפיע לו, כל אחד לפי כוחו" 
(רמב"ם, הלכות תפילה א', א-ב).

הרמב"ם כתב בפירוש שתפילה היא מצוות עשה שלא הזמן גרמא, ומשום כך נשים חייבות בה.[1] וכן פסק גם השולחן ערוך (או"ח ק"ו, א). אמנם, המגן אברהם (או"ח ק"ו ס"ק ב) כתב שאפשר להבין מדברי הרמב"ם שנשים חייבות דווקא ברובד דאורייתא של התפילה, היינו: להתפלל פעם אחת ביום בנוסח אישי. רובד הדרבנן של המצווה, שקובע נוסח מסוים שצריך לומר כמה פעמים ביום, מוגדר כמצוות עשה שהזמן גרמא, ולכן הנשים פטורות ממנו. זו שאלה חשובה מאוד הלכה למעשה, כי אם נאמץ את דעת המגן אברהם, נגיע למסקנה שנשים אינן חייבות להתפלל שלוש תפילות ביום, אלא רק ברובד דאורייתא של מצוות תפילה - תפילה אישית אחת ביום.

המשנה ברורה (או"ח ק"ו ס"ק ד) עמד על כך שאבחנה זו רלוונטית רק לדעת הרמב"ם, שיש רובד מסוים בתפילה שהוא מדאורייתא. לפי פירושו אפשר לומר שהמשנה המחייבת נשים בתפילה מתייחסת לרובד בסיסי זה. אך לסוברים שכל מצוות תפילה היא מדרבנן בלבד, בעל כורחנו עלינו לומר שהמשנה מחייבת נשים במצוות תפילה כתיקנה וכנוסחה, ואינה מפצלת בין רבדים שונים של המצווה. המשנה ברורה ציין שכך היא דעת רוב הפוסקים, ולכן להלכה יש לחייב נשים לומר את תפילת שמונה עשרה בשחרית ובמנחה. לגבי ערבית, טען המשנה ברורה, הדין שונה, מכיוון שלגביה קובעת הגמרא: "תפילת ערבית רשות". אף שהגברים קיבלו עליהם גם את תפילת ערבית כחובה, הנשים לא הצטרפו אליהם. מסקנתו היא שמעיקר הדין חובה על כל הנשים להתפלל את תפילת עמידה של שחרית ומנחה. פוסקים אחרים כתבו בפשטות שחייבות להתפלל גם תפילת ערבית (ערוך השולחן או"ח ק"ו, ז).

ב. תפילת נשים – הלכה למעשה

השולחן ערוך פסק שנשים פטורות מקריאת שמע, שהיא ודאי - לכל הדעות - מצוות עשה שהזמן גרמא. אך הוסיף: "ונכון הוא ללמדם שיקבלו עליהן עול מלכות שמים" (או"ח ע', א). והרמ"א שם הוסיף: "ויקראו לפחות פסוק ראשון".

המגן אברהם (או"ח ע' ס"ק א) כתב שנשים חייבות לומר "אמת ויציב" כדי לקיים מצוות זכירת יציאת מצרים; וממילא שייך בהן גם דין סמיכת גאולה לתפילה (כלומר, להצמיד ברכת "אמת ויציב" לתפילת שמונה עשרה). אמנם, המשנה ברורה שם (ס"ק ב) הסתפק האם אכן נשים חייבות במצוות זכירת יציאת מצרים; שמא זו מצוות עשה שהזמן גרמא. הדבר תלוי בכמה שאלות: אם חייבים במצוות זכירת יציאת מצרים גם בלילה, הרי שיש רצף של חיוב תמידי - ביום ובלילה, ולכאורה אי אפשר להגדיר מצווה זו כמצווה שהזמן גרמא. יתרה מזו: אפילו אם נאמר שהמצווה גם בלילה, אולי יש מצווה נפרדת ביום ומצווה נפרדת בלילה, וממילא זוהי מצווה שהזמן גרמא. בסימן ק"ו כתב המשנה ברורה שאמנם הנשים פטורות מקריאת שמע, אך טוב שיאמרו לפחות את הפסוק "שמע ישראל", וכן ברכת "אמת ויציב".

מה לגבי החלקים הראשונים של התפילה? השולחן ערוך (או"ח מ"ז, יד) פסק שנשים מברכות את ברכות התורה. המשנה ברורה (סימן ע') העלה ספק האם נשים חייבות בברכות השחר, וכתב שמלשון השו"ע בסימן מ"ו משמע שחייבות. עוד כתב המשנה ברורה (שם) שיש אומרים שפסוקי דזימרא הם מעין הקדמה לתפילת שמונה עשרה - וממילא נשים, שחייבות להתפלל שמונה עשרה, חייבות גם בפסוקי דזימרא. הוא אינו מכריע בזה.

סיכומו של דבר: לפי המשנה ברורה, הגרעין הבסיסי של תפילת נשים הוא ברכות התורה וברכות השחר, הפסוק "שמע ישראל", ברכת אמת ויציב ותפילת עמידה. טוב אם מתפללות גם פסוקי דזימרא, וכמובן טוב אם אומרות את קריאת שמע וברכותיה בשלמותן (ולפחות מהפסוק "שמע ישראל" ועד אחרי שמונה עשרה).

אך למעשה, כפי שכתב המגן אברהם, לצערנו רוב הנשים אינן מתפללות כלל בימי החול. המגן אברהם כתב שהן סומכות על שיטת הרמב"ם, שדי להן בתפילה אישית כלשהי. אך כאן יש לדייק: גם לפי הרמב"ם, אין די באמירת "מודה אני". שהרי הרמב"ם טוען שגם מדאורייתא יש מבנה מסוים לתפילה: צריך לפתוח בדברי שבח, לעבור לדברי תחנונים ובקשה, ולחתום בשבח ובהודאה. אפשר למצוא מבנה כזה בברכות התורה, וכן בברכה האחרונה של ברכות השחר ("המעביר שינה... הגומל חסדים טובים לעמו ישראל"). ייתכן שהנשים שאינן מתפללות תפילה מלאה, יוצאות בזה ידי חובה לפי שיטת המגן אברהם בדעת הרמב"ם.

הרב עובדיה יוסף (יביע אומר ח"ו או"ח סימן יז) צידד בפירושו של המגן אברהם לרמב"ם, וקבע שמעיקר הדין די לנשים בתפילה אישית אחת ביום, ובלבד שהיא נעשית לפי המבנה שהציג הרמב"ם. אך למעשה הוא ממליץ לנשים להתפלל לפחות את התפילה הבאה: ברכות התורה, ברכות השחר, פסוק ראשון של שמע ותפילת שמונה עשרה. הוא הוסיף שאין כל מניעה שיתפללו שלוש תפילות ביום. עוד הוסיף הגרע"י שבכל מקרה אין לנשים הפוסקות כשו"ע לומר את ברכות "ברוך שאמר" ו"ישתבח", שהרי לפי מנהג עדות המזרח נשים אינן מברכות על מצוות עשה שהזמן גרמן. יתר על כן: לפי דעתו אסור להן גם לומר את ברכות קריאת שמע (יביע אומר ח"ב או"ח סימן ו).

אמנם, מצאנו גם פוסקים ספרדים שחלקו עליו בזה. כך כתב כף החיים:

"אם רצו לברך כל הברכות של קריאת שמע וגם פסוקי דזימרא וברכותיה, הרשות בידן. על כן נוהגות הנשים שיודעות ללמוד, להתפלל כל סדר התפילה כמו האנשים אין פחות, מפרשת העקידה עד עלינו לשבח"   (כף החיים ע', א).

אם כך, כף החיים התיר גם לנשים ספרדיות להתפלל את כל התפילה כסדרה. ראינו כבר בעבר שיש מנהג מבוסס בקרב נשים ספרדיות לברך על מצוות עשה שהזמן גרמן. בברכות שבתפילה הדבר אף קל יותר מבחינה הלכתית, שכן לפי דעות מסוימות הבעיה בברכת נשים על מצוות עשה שהזמן גרמן היא המילה "וציוונו", ובברכות שבתפילה מילה זו אינה מופיעה.

 


[1] נעיר שהרמב"ם עצמו כתב בפירוש המשנה (קידושין פ"א מ"ז) שתפילה היא מצוות עשה שהזמן גרמא. וכנראה חזר בו.