חלק בארץ ישראל

  • הרב אוהד פיקסלר

 

       א. מבוא – גרים ונשים

הרמב"ם מפרט בפרק יא מהלכות מעשר שני ונטע רבעי את דיני וידוי מעשרות. וידוי מעשרות, על פי הגדרותיו, מחויב להיעשות בחג הפסח שלאחר השנה השלישית והשישית (שנות מעשר עני). בסיום הפרק (יא,יז) הרמב"ם כותב מי אינו מחויב בווידוי זה:

יִשְׂרָאֵל וּמַמְזֵרִים מִתְוַדִּין, אֲבָל לֹא גֵּרִים וַעֲבָדִים מְשֻׁחְרָרִים, מִפְּנֵי שֶׁאֵין לָהֶם חֵלֶק בָּאָרֶץ, וַהֲרֵי הוּא אוֹמֵר: "כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבוֹתֵינוּ" (דברים כו, טו). כֹּהֲנִים וּלְוִיִּים מִתְוַדִּים, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא חָלְקוּ בָּאָרֶץ, יֵשׁ לָהֶם עָרֵי מִגְרָשׁ.

על פי הרמב"ם, הסיבה לכך שגרים אינם יכולים להתוודות היא שאין להם חלק בארץ. חשוב לשים לב לפער בין דברי הרמב"ם אודות הגר, לדבריו אודות הכוהנים והלווים, אשר מחויבים בווידוי חרף העובדה ששבט לוי לא קיבל נחלה.  הנימוק לפער זה, מסביר הרמב"ם, הוא מעמדם של 'ערי המגרש'. יחד עם זאת, הלכות ביכורים (ד, ב-ג) הדברים מוגדרים באופן אחר:

וְאֵלּוּ מְבִיאִין וְלֹא קוֹרְאִין: הָאִשָּׁה, וְהַטֻּמְטוּם וְהָאַנְדְּרֹגִינֹס, לְפִי שֶׁהֵם סְפֵק אִשָּׁה, וְאֵין יְכוֹלִין לוֹמַר "אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה' (דברים כו, י)"...

אֲבָל הַגֵּר מֵבִיא וְקוֹרֵא, לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר לְאַבְרָהָם: "אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ" (בראשית יז, ה) - הֲרֵי הוּא אַב כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ שֶׁנִּכְנָסִין תַּחַת כַּנְפֵי שְׁכִינָה. וּלְאַבְרָהָם הָיְתָה הַשְּׁבוּעָה תְּחִלָּה שֶׁיִּירְשׁוּ בָּנָיו אֶת הָאָרֶץ. וְכֵן כֹּהֲנִים וּלְוִיִּים מְבִיאִין וְקוֹרְאִין, מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ לָהֶן עָרֵי מִגְרָשׁ.

מהלכות אלה עולה כי אישה אינה קוראת את פרשת 'ארמי אובד אבי' הואיל והיא לא קיבלה חלק בארץ, ולכן היא אינה יכולה להגיד את 'מקרא הביכורים' אשר במסגרתו מוזכרת הקביעה שהארץ ניתנה למביא הביכורים על ידי ה'.

השוני בין גורמי הפטור במקרא הביכורים לאלו הקיימים בווידוי המעשרות מחייב הסבר

האחרונים הציעו דרכים שונות לחלק בין שני מובנים של ירושת הארץ, ולהבחין בין המימד אשר קיים לנשים בארץ לבין זה הקיים לגרים. ננסה לעמוד על אבחנה זו. בפסוק לגבי וידוי מעשרות (דברים כו, טו) מופיע:

הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן־הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶֽת־עַמְּך אֶת־יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָֽשׁ.

יש לשים לב לכך שמתוך פסוק זה, פטור הגר נלמד דווקא מן המילים  'כאשר נשבעת לאבותינו' (ולא מהמילים 'אשר נתת לנו'). בתחילת הפרק (כו, ג) מופיע הפסוק שממנו נלמד פטור נשים:

וּבָאתָ אֶל־הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱלֹהיךָ כִּי־בָאתִי אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָֽנוּ.  

המשנה למלך (הלכות ביכורים ד,ג) מציע את החילוק הבא:

ומהר"ם ן' חביב ז"ל תירץ דהחילוק הוא משום דגבי בכורים נקט קרא לישנא דלעתיד דכתיב 'אשר נשבעת לאבותינו לתת לנו' וכיון שכן יכול הגר לומר כן דאף על גב דלא נטלו חלק בארץ מכל מקום לעתיד לבא יטלו הגרים נחלה בתוך בני ישראל כמבואר ביחזקאל... אבל גבי וידוי מעשר דכתיב "אשר נתת לנו ה' " כאשר נשבעת לאבותינו אין הגר יכול לומר וידוי זה, כיון שלא נטל חלק בארץ אלו דבריו ז"ל שמצאתי בכתבי יד...

המשנה למלך מסביר שהפער בין הפרשיות ביחס אל הגר קשור ללשון הפסוקים עצמם. בווידוי מעשרות הפסוק נאמר בלשון עבר, ואילו בפרשיית הביכורים הוא נאמר בלשון עתיד. על פירושו של המשנה למלך ישנן שתי קושיות – האחת, היא שלמרות פירושו, יש לעיין האם פרשנותו אכן הכרחית בפסוקים. השניה, היא שהסברו הנו לגבי גרים בלבד, אך אין הוא מסביר את הפער ביחס לחיובן ופיטורן של הנשים.

          ב. בין אברהם לכיבוש וירושה

הרב משה סולובייצ'יק הציע הסבר שונה לפסקי הרמב"ם (קובץ חידושי תורה מעמוד א). לדבריו, ישנם שני עקרונות בנטילת חלק בארץ: 1. ישנו חלק בארץ מדין 'ירושת אבותינו' המשויך לזכותו של אברהם אבינו בארץ. ההיכללות בזכות זו מתאפיינת בדינים מיוחדים השונים מדיני נחלות הרגילים בתורה. 2. יש צורך במעשה ירושה וישיבה בארץ בפועל. חשוב להדגיש כי הקדושה, ברמה ההלכתית, מוגדרת רק לאחר יישום הדרישה לירושה וישיבה.

אבחנה זו מאפשרת לסמן גם שני מערכי גבולות - יש את גבולות ההבטחה שחל עליהם 'שם ארץ ישראל', ויש את הארץ הקדושה בפועל לטובת המצוות התלויות בה. נעיין בדבריו שם (עמוד ג)[1].

מיהא חזינן דלענין קדושת הארץ וחלות שם ארץ ישראל, זכות ישראל על ידי ירושה מאברהם מהלכה של מוחזקת אינה מספקת כלל וכלל, וזקוקים אנו למעשה זכייה מיוחדת ע"י ירושה וישיבה.

בעקבות חלוקה זו, ניתן להבחין בין אנשים אשר לא נטלו חלק בארץ משום שלא ירשו את הארץ מאברהם, לאנשים אשר אמנם שייכים בזכות הירושה של אברהם אך מופקעים מקיום מצות ירושה וישיבה המקדשות את הארץ. נשים, מסביר הרב משה סולובייצי'ק, שייכות לסוג השני, הואיל והן מזרעו של אברהם אך לא מקיימות בפועל את פעולת הורשת וישיבת הארץ:

"ונשים דהופקעו מחובת ירושה וישיבה ואין מעשה ירושה וישיבה מתקיים על ידם".

 גרים, לעומת זאת, אינם מזרעו של אברהם ממש ולכן אין להם זכות בארץ מדין 'זרע אברהם', אך לגבי מצות ירושה וישיבה, אין להבחין בינם לבין שאר ישראל, וברור כי ארץ ישראל מתקדשת על ידי כיבושם וישיבתם בפועל[2].

אבחנות אלה בין נשים לגרים, מאפשרים לר' משה להגדיר את הפער בין  מקרא ביכורים לוידוי מעשר. וידוי מעשר מתייחס באופן ישיר להבטחת הארץ לאבות ולכן אנו עוסקים בו ביסוד הירושה מאברהם. בביכורים, לעומת זאת, הפסוק מציין את מוחזקותו הפרטית והמעשית של המביא ('אשר נתת לי').

הקושי המרכזי בהסבר זה מצוי בהסברת דברי הרמב"ם בהלכות ביכורים כי הגר מביא 'הואיל והוא בנו של אברהם'. יתכן וניתן להציע חילוק קצת שונה לאור העיקרון שהובא לעיל בחלוקה בין קדושת ארץ ישראל לאברהם ובין קדושת המצוות. בשיעור בנושא קדושת ארץ ישראל, הבחנו בין שתי קדושות אלו, וכן הבאנו את הסברו של הרב נחום רבינוביץ' שחיוב תרו"מ היא מצווה שמהותה כעין מס, כאשר יש חידוש שהוא מכיל איסור ולא רק חובה ממונית. על מנת להתחייב במס יש צורך בכיבוש על ידי מלך מישראל כפי שהיה בימי יהושע, או קבלת העם על עצמם ועל זרעם כימי עזרא. ניתן להציע כי וידוי מעשרות נאמר למעשה כחלק מהצהרתו של האדם כי הוא קיים את חובת הפרשת המעשרות כפי שנאמר בתורה. ניתן להציע שגר לא קורא הואיל והוא לא התחייב כשאר ישראל הואיל ואבותיו לא היו בימי עזרא ולא קיבלו את החובה.

ביכורים, לעומת זאת, אינם מס אלא מצווה התלויה בקיום בית המקדש אשר נוגעת להודאה לפני ה' על התוצרת החקלאית החדשה. מצווה זו נוגעת לזכות על הארץ שמגיעה עוד לימי אברהם, והגר הוא גם מבניו של אברהם אבינו. פטור אישה, לעומת זאת, קשור לכך שבפועל הקרקע אינה שייכת לה, וברמה המשפטית היא אינה 'העובדת והיושבת' בה, ועל כן היא אינה יכולה לומר 'אשר נתת לי' כחלק מפרשת מקרא הביכורים.

         ג. כהנים ולויים[3]

כפי שראינו, הרמב"ם פוסק שכהנים ולווים גם מתוודים בווידוי מעשרות וגם מביאים וקוראים בביכורים. טעם הדבר הוא שהם קיבלו חלק בארץ בערי המגרש. ברם, מצאנו מחלוקת בנושא זה בין התנאים. במשנה במעשר שני (ה,יד) מופיע:

מכאן אמרו ישראל וממזרים מתודים אבל לא גרים ולא עבדים משוחררים שאין להם חלק בארץ. ר' מאיר אומר: אף לא כהנים ולוים שלא נטלו חלק בארץ. ר' יוסי אומר: יש להם ערי מגרש.

רבי מאיר סובר שכהנים ולווים אינם מתוודים הואיל ולא נטלו חלק בארץ כשאר השבטים. לעומת זאת במסכם ביכורים (פ"א ה"ב) אנו מוצאים שרבי מאיר מחלק בין כהנים ולויים:

ר' יוסה אומר מאיר היה אומר כהנים מביאין ולא קורין מפני שלא נטלו חלק בארץ ואני אומר כשם שנטלו לוים כך נטלו כהנים בין מדבר מרובה בין מדבר מועט.

לפי שיטת רבי יוסי כהנים ולויים נטלו חלק בארץ בערי המגרש ולכן הם מתוודים על המעשרות וכן אומרים את הוידוי בהבאת ביכורים (בעקבות דבריו, למעשה, פסק הרמב"ם את פסקו). לעומת זאת רבי מאיר סבור שהכוהנים והלווים לא מתוודים על המעשר, אך הלוויים זכאים לומר את פרשיית מקרה הביכורים. עלינו להבין, אם כך, מהו ההבדל לפי שיטתו בין כהנים ולויים?

הצפנת פענח עסק בשאלה זו בהשמטות להלכות תרומות (סוף פ"א) והוא מבחין בין הלויים שיש להם אחוזה בארץ ובין הכהנים שאין להם נחלה והוא מוסיף:

אך כך דארץ ישראל שייכא לישראל מחמת ב' דברים אחד מחמת ירושה ואחד מחמת דשייכא למין ישראל וזה לא יפקע לעולם... אך גבי כהנים אף דשייך להם ערי מגרש מכל מקום זה רק מחמת הכהונה ולא עצמם דיש מציאות שישתנו דהיינו חלל דאין עליו שם כהן... סבירא ליה דכהן חלל גם שם לוי אין עליו... ואם כן לפי זה ודאי דאין להחלל חלק בערי מגרש... מבואר שם דדבר דאינו עבודה אף דצריך לוי גם לוי ממזר כשר... נמצא דגבי לויים שייך נחלה ולא גבי כהנים... על כל פנים גבי כהנים אין זכות לעצמן רק להתואר שלהם ולכך לא שייך בהו דין נחלה דאינו בגדר עצם ולא מיקרי פעולה מאב לבן רק בגדר ממילא שהדין הוא כן...

הרוגוצ'ובר מבחין בין דבר שהוא בעל חלות בעצם ובין דבר הנגרם מגורם חיצוני. לוי הוא פשוט אחד משבט לוי, דבר שאינו יכול להיבטל. הכהן, לעומת זאת, הוא במעמדו כתלות בקדושתו. ההשלכה של קביעה זו מפתיעה – לדעת הרוגצ'ובר חלל, למעשה, אינו כהן כלל. אמנם, עדיין עלינו להבין מהו ההבדל בין ביכורים ובין וידוי מעשרות לשיטתו. נראה, כי הרוגצ'ובר מבין שלעניין וידוי מעשרות הכהנים והלווים אינם חלק מן הסיבה הפשוטה – הציבור הרחב הוא שמביא להם את המעשרות. בביכורים, לעומת זאת, קיימת חובה להביא את התוצרים החקלאיים אל בית המקדש. מחובה זו, אין סיבה לפוטרם, והם שייכים בה כחלק מכלל ישראל.

ייתכן וניתן להציע חילוק דומה ביחס להבדל שראינו בין אישה וגר. גר הוא חלק ממין ישראל ולכן הוא מביא ביכורים. ברם, הוא חלק מעם ישראל אך דבר זה אינו נובע מירושה קודמת. לעומת זאת אישה מצד הירושה היא קיבלה חלק בארץ אך לא מצד עצמה[4], ועדיין צ"ע.

חילוק שונה בין כהנים ולווים הציע ר' שאול ליברמן בפירושו תוספתא כפשוטה (זרעים החל מעמוד 826 על תוספתא ביכורים). לדבריו, הלויים קיבלו חלק בארץ ישראל בתורת מתנה. ערי המקלט של הלויים נחשבים נחלתם למרות שקיבלו אותן משל ישראל. לעומת זאת הכהנים לא קיבלו את הערים אלא הותרה ישיבתם שם-

"שלכהנים לא ניתנו ערים כלל, אלא זכות ישיבה בערי הלויים".

לאור כך סובר רבי מאיר שכהנים אינם קוראים לעומת הלויים המחויבים בקריאה.

בווידוי מעשר שני, לעומת זאת,

"...לא נזכר שם לוי וגר אלא לענין קבלת המעשרות, אבל לא לעניין חיוב הפרשה משלהם, ולפיכך מצריך ר' מאיר נחלה בארץ ממש משלהם, ולא ממה שנתנו להם ישראל, וממעט אך ללויים".

         ד. בין מעשר ותרומה

הרב ליכטנשטיין הציע למקד את ההבדל בין לויים וכהנים בנקודה שונה. כבר בפסוקים (במדבר יח,ח;יט), אנו מוצאים הבדל במטרת נתינת מתנות לויה לעומת מתנות כהונה. לגבי מתנות כהונה נאמר:

וַיְדַבֵּר ה' אֶֽל־אַהֲרֹן וַאֲנִי הִנֵּה נָתתִּֽי לְךָ אֶת־מִשְׁמֶרֶת תְּרוּמֹתָי לְכָל־קָדְשֵׁי בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל לְךָ נְתַתִּים לְמָשְׁחָה וּלְבָנֶיךָ לְחָק־עוֹלָֽם.

כֹּל תְּרוּמֹת הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יָרִימוּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל לַה' נָתַתִּֽי לְךָ וּלְבָנֶיךָ וְלִבְנֹתֶיךָ אִתְּךָ לְחָק־עוֹלָם בְּרִית מֶלַח עוֹלָם הִוא לִפְנֵי ה' לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּֽךְ.

מבואר בפסוקים כי הכהנים זוכים לאכול משולחן גבוה. התרומות המיועדות לה' מגיעות לכהנים כנציגיו. לעומת זאת לגבי שבט לוי אנו קוראים (במדבר יח,כא;כד;לא):

וְלִבְנֵי לֵוִי הִנֵה נָתַתִּי כָּל־מַֽעֲשֵׂר בְּיִשְׂרָאֵל לְנַחֲלָה חֵלֶף עֲבֹֽדָתָם אֲשֶׁר־הֵם עֹֽבְדִים אֶת־עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵֽד.

כִּי אֶת־מַעְשַׂר בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָרִימוּ לַֽה' תְּרוּמָה נָתַתִּי לַלְוִיִּם לְנַחֲלָה עַל־כֵּן אָמַרְתִּי לָהֶם בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יִנְחֲלוּ נַחֲלָֽה.

וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּכָל־מָקוֹם אַתֶּם וּבֵֽיתְכֶם כִּֽי־שָׂכָר הוּא לָכֶם חֵלֶף עֲבֹֽדַתְכֶם בְּאֹהֶל מוֹעֵֽד.

מטרת המעשר היא נחלה, שמגיעה ללויים בתמורה לעבודת הקודש שהם עושים. כסף הקודש מנותב לטובתם כמשכורת. וכפי שהסביר אור החיים על אתר (פסוק כד):

... נראה כי מתנת מעשר זה שנתן ה' ללוים יש בו ב' דברים, הא' חלק הנוגע להם בארץ, והב' שאינם טורחים בארץ לעשות ז' מלאכות הצריכות עד שיהיו חטים ממורחים, לזה אמר הכתוב ב' דברים חלף חלקם בארץ וחלף עבודתם ישראל עומדים ועושים מלאכתם כדי שיהיו מופנים לעבודת אהל מועד, והנה בלוים לא אמר אני חלקך וגו' שאין הלוים זוכים בחלק ה', ולזה גם הם נותנים חלק ה' תרומה מעשר מן המעשר. והם ומעשרם אינו אלא כשכירות הדיוטות לשרת הקדוש שהוא הכהן ואהל מועד.

המעשרות שהלווים מקבלים אינם חלק ה' אלא משכורת. אצל הכהנים, לעומת זאת, אין מדובר בתמורה חומרית כפיצוי ('חלף') אלא על אכילה משולחן גבוה. בשולי הדברים יש להעיר כי ייתכן ויסוד זה הוא שעומד מאחורי הפער האיסורי והקדושתי בין מעשר ראשון לבין תרומה[5].

לאור כך הציע הרב ליכטנשטיין להסביר את שיטת רבי מאיר בברייתא. לויים קוראים את פרשת הביכורים הואיל וזכו בארץ כשכר לעבודתם לעומת הכהנים שאופי ישיבתם והיאחזותם בארץ שונה. מה שקיבלו הכהנים אינו מוגדר נחלה הואיל ונחלתם זה ה'. עם זאת, עדיין יש להסביר את שיטת ר' מאיר, הסבור כי לויים אינם אומרים את וידוי המעשר. ייתכן והטעם הוא כפי שהסביר ר' שאול ליברמן שהבאנו לעיל. הצעה אחרת לחילוק בין המקרים היא שלעניין מעשר ירושת הלויים גם כן אינה מספיקה הואיל והם לא כבשו את הארץ בימי יהושע או לא התיישבו בחזקה בימי עזרא כשאר ישראל.

 *********************************

****************************

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון תשע"ו

עורך: נועם לב

*****************************

בית המדרש הווירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית: http://vbm.etzion.org.il

האתר באנגלית: http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הווירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

 

   

 

 

[1]   ראו בעניין זה בשיעורנו בנושא קדושת ארץ ישראל (על הלכות תרומות).

[2]   הקושי הישיר הוא מהסברו של הרמב"ם בעקבות המשנה כי גרים קוראים פרשת ביכורים משום שהם זכו להורשת הארץ על ידי אברהם. הרב משה סולובייציק מתמודד עם קושי זה אך הדבר עדיין נראה קשה. וראה גם את לשון הרמב"ם בנושא זה באיגרת לרבי עובדיה הגר (אגרות הרמב"ם הוצאת שילת ח"א עמוד רלג-רלה). אף משם נראה הסבר שקשה ליישבו בקנה אחד עם הסבר זה.

[3]   השיעור מבוסס על מאמרו של מורנו הרב אהרון ליכטנשטיין- "נטילת חלק בארץ ישראל על ידי שבט לוי', בתוך מנחת אביב החל מעמוד 91.

[4]   כך התנסח בדרך אמונה בהלכות ביכורים- "ואף על גב שיכולה לירש מאביה וגם בנות צלפחד נטלו חלק בארץ מ"מ כיון שלא נטלו רק מצד ירושה ולא מצד עצמן אין יכולין לומר אשר נתת לי".

[5]   וראו בשיעורנו הקודם בנוגע למעשר ראשון ושני שעמדנו על כך שמעשר ראשון הוא חולין ולא קודש.