חנוכה | מצווה לשמוע לדברי חכמים
מצווה לשמוע לדברי חכמים
לכבוד חג החנוכה, נעסוק השבוע במצוות העוסקות בשמיעה לדברי חכמים. ספר החינוך מונה שתי מצוות כאלו - מצוַת עשה לשמוע לדברי חכמים (תצ"ה), ומצוַת לא תעשה שלא לסור מדבריהם (תצ"ו).
מחלוקת ידועה הנוגעת לאיסור לעבור על דברי חכמים נטושה בין הרמב"ם לרמב"ן. הרמב"ם כותב שהאיסור כולל גם את פרשנותם של חכמים לדיני התורה וגם את התקנות שהם מתקנים מדעתם, כמו מצוַת הדלקת נר חנוכה. הרמב"ן חולק עליו, וסבור שהעובר על תקנות דרבנן אינו עובר על איסור תורה. כראיה לדבריו, מזכיר הרמב"ן את ההבדלים הרבים הקיימים בין דיני דרבנן לדיני דאורייתא, כגון "ספיקא דאורייתא לחומרא; ספיקא דרבנן לקולא": אילו העובר על איסור דרבנן היה עובר ממילא גם על איסור דאורייתא - לא היה מקום להבדלים אלו. את דעת הרמב"ם ניתן לתרץ (וכך הציע כבר הרמב"ן) בכך שחז"ל עצמם תיקנו שינהגו בדיניהם אחרת מדיני התורה.
תהייה קשה יותר ניתן להקשות על דברי הרמב"ן: אם המצווה לשמוע לדברי חכמים אינה כוללת את התקנות שהם תיקנו, מניין החובה לקיים תקנות אלו? שאלה זו נשאלה ע"י הרב אלחנן וסרמן הי"ד, בקונטרס "דברי סופרים". בתשובתו הוא מחדש יסוד חשוב ביותר: נוסף על כל ההלכות שנכתבו וניתנו למשה בסיני, יהודי חייב לקיים את רצון ה' גם אם הוא איננו מפורש. כדוגמא לכך הוא מביא את איסורי השבת שתיקנו חז"ל (כמו מוקצה), בהם הם כיוונו לקיים את רצון ה' - שננוח בשבת - גם אם הקב"ה לא אסר אותם בתורה במפורש. חכמים בדבריהם מגלים את רצון ה' שמעל למילים, והחובה לשמוע לדבריהם נובעת מהחובה לקיים את רצון ה'.
תשובה אחרת מצאנו באחרונים (ביניהם הרב קוק), שהובאו בספר "בית ישי": יסוד הדברים הוא קבלת הרבים. ככלל, קבלה של רבים מחייבת אותם ואת זרעם, אולי בגלל התפיסה שציבור אינו מת. דיני דרבנן אינם תלויים בחכמים לבד אלא גם בקבלת הציבור הרחב, שהרי כל גזרה שהציבור אינו יכול לעמוד בה - בטלה. לכן, דיני דרבנן מבוססים על כך שכנסת ישראל קיבלה אותם על עצמה, ומכוח קבלה זו חייבים המקבלים וזרעם אחריהם לקיים את כל הדינים הללו. דיני התורה, אם כן, ירדו אלינו בסיני מלמעלה, ואילו יסוד החיוב בדיני דרבנן מתחיל דווקא מלמטה.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)