חצי דבר

  • הרב משה טרגין

חצי דבר

לעתים קרובות נשענת הכרעת בית דין על תמונת מציאות שהורכבה ממקורות מידע שונים. ניקח כדוגמה את דין ארבעה וחמישה. גנב הגונב בהמה ואחר כך מוכר אותה או שוחטה, נקנס בתשלום פי ארבעה או פי חמישה מערך הבהמה. מובן שבית דין אינו יכול לקנוס את הגנב אלא אם יש בידו מידע הן על הגנבה והן על המכירה. האם יכול בית הדין לקבל את המידע הזה ממקורות שונים? המצב האידאלי הוא, כמובן, שאותם עדים המעידים על הגנבה יעידו גם על המכירה. אך מה הדין אם זוג עדים אחד מעיד על הגנבה וזוג שני על המכירה? בשאלה זו, המכונה "דין חצי דבר", נעסוק בשיעור זה.

מחלוקת חכמים ורבי עקיבא

הסוגיות במסכת בבא קמא (דף ע) ובמסכת בבא בתרא (דף נו) מציבות את רבי עקיבא בעמדה הקיצונית בעניין זה. רבי עקיבא מקבל אמנם את פיצול העדויות ביחס לגנבה ומכירה: כיוון שלעדות על הגנבה יש משמעות כשלעצמה - שהרי היא כשלעצמה יוצרת חיוב (תשלומי כפל) גם בלא להוסיף עליה את עדות הטביחה, ועדות הטביחה רק מגדילה את החיוב (לארבעה וחמישה) - כיוון שכן, ניתן לפצל בין עדות הגנבה לעדות המכירה וליצור את החיוב הכולל על ידי צירוף מקורות שונים. ברם, כאשר צירוף העדויות השונות דרוש ליצירת חיוב כלשהו, חל עליהן, לדעת רבי עקיבא, פסול חצי דבר, ואין לקבלן. שיטתו זו של רבי עקיבא מתוארת בברייתא (המובאת בסוגיות שם) ביחס לדין חזקת שלוש שנים. ככלל, אדם שישב על קרקע מסוימת במשך שלוש שנים בלא שקמה מחאה על ישיבתו שם נחשב למוחזק בקרקע הזאת, ואם מאוחר יותר הוא נתבע עליה, מוטלת חובת הראיה על התובע. מה הדין אם שלושה זוגות עדים מעידים כל אחד על שנת שימוש אחת של אחד המתדיינים? לדעת רבי עקיבא, לא ניתן לצרף את פיסות המידע הללו לעדות אחת, משום שכל עדות נחשבת לחצי דבר:

אמר רבי יוסי: כשהלך אבא חלפתא אצל רבי יוחנן בן נורי ללמוד תורה, ואמרי לה: רבי יוחנן בן נורי אצל אבא חלפתא ללמוד תורה, אמר לו: הרי שאכלה שנה ראשונה בפני שנים, שניה בפני שנים, שלישית בפני שנים, מהו? אמר לו: הרי זו חזקה. אמר לו: אף אני אומר כן, אלא שרבי עקיבא חולק בדבר זה, שהיה רבי עקיבא אומר: 'דבר' (דברים י"ט, טו) - ולא חצי דבר.

לאחר הבאת עמדתו המחמירה של רבי עקיבא מציגה הגמרא את דעת חכמים, המקלה יותר. אכן, חכמים מקבלים עדות של שלוש כתות עדים על שלוש שנות חזקה שונות. ברם, אף הם מכירים בעיקרון "דבר - ולא חצי דבר", וקיימים מקרים שאף הם יפסלו מטעם זה. דוגמה למקרה כזה הוא דין שתי שערות. סימני הבגרות - הסימנים שעם הופעתם נחשב אדם לבוגר מבחינה הלכתית - הם הבאת שתי שערות ערווה. האם ניתן לקבל עדות על שתי שערות אלו ממקורות שונים? האם ניתן לצרף עדות על שערה מכת עדים אחת ועדות על שערה נוספת מכת אחרת? כאן יסכימו גם חכמים כי לא ניתן לקבל עדות כזו.

שיטת הרי"ף ותוספות

הגמרא אינה מבהירה מה ההבדל לדעת חכמים בין עדות על שנות חזקה ובין עדות על שתי שערות. מדוע יכולה עדות על שנות חזקה להתקבל ממקורות שונים, ואילו עדות על שתי שערות צריכה לבוא מאותה כת של עדים?

הרי"ף (על בבא בתרא, ל ע"א בדפיו), ובעקבותיו הר"ש משאנץ בתוספות, מסבירים את החילוק הזה כך:

דהכא [שכאן, בעדות על שערות], אין עדותן עדות בלא עדות ב' אחרונים ואין מועיל לשום דבר בעולם, לכך הוי חצי דבר, אבל שנים בראשונה, אף על פי שאין עדות מועיל לענין חזקה, מכל מקום נפקא מינה בעדותן לשלומי פירי [לשלם פירות] ודבר שלם הוא (תוספות בבא בתרא נו ע"ב ד"ה אלא למעוטי).

זוג עדים המעיד על שנת חזקה אחת נותן לבית הדין מידע בעל ערך משפטי. אמנם ליצירת חזקה דרושות שנתיים נוספות של שימוש, אך גם לעדות זו כשלעצמה יש משמעות משפטית: היא מחייבת את הנתבע לשלם לתובע (דהיינו: לבעלים הקודם) על השימוש שעשה בקרקע במשך אותה שנה (אם לא יוכיח כי אכן גר בה שנתיים נוספות). עדות על שערה אחת, לעומת זאת, אין לה כל משמעות משפטית, והיא עשויה לקבל משמעות כזאת רק אם תצורף לה עדות על שערה נוספת, על כן היא פסולה מדין חצי דבר.

מדברי הרי"ף עולה תפיסה חדשה. נראה כי הוא תולה את גדר חצי דבר בשאלת הרלוונטיות: כל עוד מספקת העדות מידע בעל רלוונטיות משפטית, היא תתקבל ואף תצורף לעדויות אחרות.

הבנה זו של דין חצי דבר מודגשת בדברי תוספות (שם ד"ה ורבנן), העוסקים במקורו של דין זה. מניסוח הדין בגמרא - "דבר ולא חצי דבר" - נראה בפשטות כי מקורו במילה "דבר" (מן הפסוק בדברים י"ט, טו: "על פי שני עדים או על פי שלשה עדים יקום דבר"), המלמדת כי עדות צריכה להיות "דבר שלם" (לשון רשב"ם שם ד"ה שהיה ר"ע וד"ה ולא חצי דבר) - עדות שהיא שלמה מבחינת המידע שהיא מוסרת, ולא עדות חלקית. דרישה כזו מחייבת אותנו לאמץ קנה מידה אינהרנטי לעדות, שעל פיו נקבע אם מדובר בפיסת מידע או ביחידת מידע שלמה. תוספות טוענים כי דין חצי דבר נלמד ממילה אחרת באותו פסוק:

יש לומר דלאו מ'דבר' דריש, אלא מ'על פי שנים... יקום', דמשמע: יקום כל העדות - ולא חצי.

כלומר, העדות צריכה להיות עדות ש'תקום' - שתתקבל בבית דין, דהיינו, עדות שיכולה להביא לפסיקה כלשהי. הווה אומר: תקפותה של העדות אינה מותנית בהיותה יחידת מידע שלמה, אלא בהיותה פיסת מידע משמעותית מבחינה חוקית.

שיטת רשב"ם

רשב"ם (שם ד"ה אלא) מאמץ גישה קונבנציונלית יותר בהבנת החילוק בין עדות על שנות חזקה לבין עדות על שתי שערות:

דשתי שערות דבר אחד הוא, ואין מועילין אלא כשהן ביחד בבת אחת... וכל כת וכת יכול לראות שתי השערות, דהא ביחד היו, נמצא שכל כת עדות של חצי דבר מעידין... אבל שלוש שני חזקה דמתניתין, שאין יכולין להיות כי אם בזה אחר זה, ומי שרואה אכילת שנה זו אינו יכול לראות של שנה שניה אלא אם כן שוהה שנה שניה בזה המלכות [=המדינה], הלכך כל שנה ושנה וכל יום ויום חשיב דבר שלם בפני עצמו.

אכילת שלוש שני חזקה איננה אירוע הנצפה בדרך כלל על ידי זוג עדים אחד: זהו תהליך מתמשך, ומסתבר כי אי אפשר לכת אחת של עדים להעיד על כולו. ממילא, טוען רשב"ם, אין עדות על שנה אחת יכולה להיחשב כעדות חלקית, ועל כן היא מתקבלת בבית דין. שתי שערות, לעומת זאת, הן דבר הנצפה באחת, לפיכך נחשבת עדות על שערה אחת לעדות חסרה, ואינה מתקבלת בבית דין.

לפי רשב"ם, הגדרת פיסת מידע כחצי דבר תלויה ברמת הציפייה שלנו ביחס למידת הידע שניתן להשיג בנושא הנידון באמצעות עדות. שלא כרי"ף, הבוחן את שלמות העדות על פי מידת ההשפעה שיש לה, משתמש רשב"ם במדד מהותי יותר לבחינת שלמותה של העדות.

שיטת רמב"ן

רמב"ן (חידושים לבבא בתרא נו ע"ב; מלחמות ה' על מסכת בבא קמא, כז ע"ב בדפי הרי"ף) מציע דרך שלישית להסביר את חילוקם של חכמים, דרך המשקפת תפיסה שונה לחלוטין של דין חצי דבר.

הצד השווה בשיטות הרי"ף ורשב"ם הוא שלפי שתיהן דין חצי דבר מתייחס ליכולת לקבל עדות חלקית; לפי השיטות האלה, השאלה העומדת בפני בית הדין היא מה מעמדם ההלכתי של הדברים הנאמרים בפני בית הדין: עדות או פיסות מידע חסרות משמעות.

רמב"ן מעלה שאלה אחרת: כיצד יכולים הדיינים לצרף את פיסות המידע השונות המובאות בפניהם? הלוא כאשר כת אחת של עדים מעידה על שנה ראשונה והכת השנייה מעידה על שנה שנייה, יש מקום לומר כי כיוון שהעדויות שונות בתוכנן, אין בית דין יכול לצרף אותן לעדות אחת; כיוצא בדבר לעניין עדות על שערות: כשכת אחת מעידה על שערה אחת וכת שנייה מעידה על שערה אחרת - ייתכן כי לא ניתן לצרף את שתי העדויות!

חילוקם של חכמים בין עדות על שערות לעדות על שנות חזקה נעוץ, לדעת רמב"ן, בדיוק בנקודה הזאת: ביכולת לצרף את העדויות השונות.

במקרה של שנות חזקה יוצרת עדות הכת הראשונה אקלים המאפשר את קיומה של העדות השנייה. בעדותם כי המתדיין גר בקרקע שנה אחת מעידים בעצם עדי הכת הראשונה כי גם קרוב לוודאי שמצב זה המשיך בשנתיים הבאות. ניתן אפוא לומר כי עדות הכת הראשונה מקדמת את עדותן של הכתות הבאות. בשל הדינמיקה הזאת ובשל העובדה כי קבלת העדות של הכת הראשונה מסייעת לעדות הכת השנייה - ניתן לצרף את העדויות.

לעומת זאת, עדות על שערה אחת אינה מקדמת במאום עדות על שערה נוספת. הימצאות שערה נוספת מעלה לפני השטח גורם נוסף, שהכת הראשונה כלל לא הייתה מודעת לקיומו. כיוון שהעדות על השערה הראשונה כה מנותקת מן העדות על השערה השנייה, לא ניתן לצרף את פיסות המידע הללו לתמונה אחת, והעדות אינה מתקבלת.

בקיצור: לדעת רמב"ן, דין חצי דבר אינו דין בעדות כשלעצמה, אלא דין ביכולת של בית דין לצרף פיסות מידע שונות לעדות אחת.