דילוג לתוכן העיקרי

חשיבות הדיבור בתפילה

המהר"ל פותח בשאלה המצויה בפי מספר אנשים מדוע יש צורך לומר בפה את התפילה הלוא הקב"ה יודע זאת גם בלא שנבקש. אם היה רוצה לתת לנו יתן גם בלא שנבקש, ואם לא ירצה הרי שעצם העובדה שנבקש לא תשנה את רצונו.

על כך הוא משיב כי התפילה נועדה לפעול על האדם ולא על מנת לפעול על רצון האל. אין כאן היפעלות של רצון האל אלא הימלאות הבקשה הינה תוצאה הנובעת כהשלכה ישירה של השתנות האדם שמאפשר לשפע להגיע אליו ולהשלים אותו. כדי ליצור את המצע המאפשר זאת יש להשתמש בדיבור. זאת, כיון שהדיבור הינו המוטיב המאפיין את האדם על פני כל יצורי קדם מן הרמשים ועד למלאכים. הדיבור הינו הפרי של האדם והוצאת הכוח הגלום בו אל הפועל. הוא הביטוי המובהק ביותר למקומו של האדם וצביון אישיותו. ממילא טוען המהר"ל שאם אדם מבקש בפיו דברים זה מעיד על הכרתו את מקומו כיצור אנושי בעל חיסרון הזקוק לצורך השלמתו לכוח עליון שישפיע עליו שפע זה. אין בכוחו לספק בעצמו את אשר הוא חסר ואין ביכולתו להשלים את אשר הוא מבקש או דרוש לו אלא רק על ידי קבלת עזרה מלמעלה.

הכרה זו בכוחה לחולל מהפך בתודעה של האדם מפועל, יוצר ומחולל שינויים מחד גיסא, לכלי המקבל ותלוי בחסדי שמיים מאידך גיסא. רק אם יוכל להוציא זאת בפיו באופן מחושב ומודע תיהיה בכך התגברות על בושתו או הכנעת כבודו להכיר בכוחות עצמו המוגבלים באיזשהו מקום ונדרשים לסיוע ממרומים.

נעיר כי ישנם צדיקים שמצליחים להתעלות יותר מכלל האנשים ויש בכוחם להגיע לתודעה והכרת תלות שכזאת ביד שמים גם בלא להידרש לכוח הדיבור ורק בהרהור במחשבתם כבר מתעצבת הכרתם בהתאם לכך.

נוסיף את סייגה של הגמרא בברכות לא ע"א לפיה יש אמנם צורך לחתוך את המילים בשפתיים אך ללא השמעת קול רם. הגמרא קובעת כי המשמיע קולו בתפילתו הרי זה מקטני אמנה ומנביאי שקר. המהר"ל מבאר כי הדרך להידבק בה' היא דווקא דרך ההעלם וההסתר ולא דרך הגלוי והנשמע שהיא ביטוי לדרך עבודת ה' באופן שהאדם מכיר וממילא נמצא שאינו עובד את ה' אלא עובד את עצמו כי פועל בדרכים שהוא מוצא לנכון לפעול בהם. בכך מפספס הוא את מושא עבודתו שהיא ההתבטלות לה' וההתמסרות למילוי רצונו שרק מתוך כך יזכה לישועות.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)