חשיבות כל רגע של לימוד

כפי שראינו בעיון הקודם הרי שתפקידם של ת"ח לנצל את הכוחות שניתנו להם כדי ללמוד תורה ולא לבזבז אותם לריק או למטרות שאין עולה מהם קידוש שם שמים שכן לא לשם כך ניתנו להם כוחות אלו. זאת ועוד, נתינת כוחם לאחר מהווה מעשה של מאיסה באלוקים חיים ומעין כפירה וע"ז.

אשר לעמי הארצות כתב ר' חיים שניתנה להם האפשרות לקום לעת התחיה כשיתמכו באותם תלמידי חכמים מנכסיהם או ישיאו ביתם לת"ח. התורה של ת"ח היא זו שתשמור על קיומו של העולם והם יוכלו להיות כמסייעים לכך באופן עקיף על ידי שיהיו תומכי התורה.

יכול אדם לחשוב שבגלל שישנם ת"ח שעוסקים בתורה יומם ולילה הרי שאין הוא מחוייב ללמוד תורה בכל רגע שיש לו אפשרות שכזאת כי ישנם אחרים שעושים זאת. ולא עוד אלא שהם עושים זאת הרבה יותר טוב ממנו ומה נחשבת תורתו לעומת תורתם הגדולה.

מציג בפנינו ר' חיים מצב היפותטי בו אין בכל העולם אדם שלומד תורה באותו הרגע, מיד כלים כל העולמות והכל חרב שכן אין את התורה שמקיימת את כל הבריאה הזאת. אין לבריאה הגשמית כל כוח קיום ועמידה בלא דבר ה' המחיה אותה בכל רגע ורגע. אין דבר ה' מחיה אותה בלא שהתורה שהיא חוכמתו נלמדת על ידי עם ישראל בעולם הזה. נמצא, שכל אחד ואחד צריך לראות את עצמו כאילו הוא זה היחיד שיכול ללמוד תורה באותו הרגע ואם הוא לא לומד הרי שכל העולם עלול להחרב בשל כך. כך הוא דורש את מאמר הגמרא בסנהדרין (לז ע"א):

"כל אחד מישראל חייב לומר בשבילי נברא העולם."

בד"כ רגילים לפרש זאת בתור מאמר המבטא את חשיבותו של האדם שהוא יכול להביא לידי קיום בכוחותיו וכשרונותיו האישיים דברים עצומים ונפלאים שאחרים לא יוכלו לעשות במקומו בגלל הנשמה המיוחדת והפרטית שלו. אולם ר' חיים מוסיף על כך שכל העולם לא נברא או מתקיים שהרי העולם נברא בכל רגע ורגע בדיבורו של ה' אלא בזכות לימוד תורתו של כל אחד ואחד. ממילא חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם ואני אחראי לכך שהוא ימשיך להתקיים וח"ו אם אזניח זאת אתחייב על איבוד עולם ומלואו. דווקא התורה שקדמה לעולם היא המקיימת אותו ובהעדרה אין מה שיקיימו משא"כ כל חטא ועוון אף שהוא פוגם בהתגלות האלוקית ובשפע אין הוא שומט את הקרקע שעליה העולם מושתת ואין הוא מביא לחורבן העולם אלא להתמעטות השפע האלוקי מלהופיע בו.