טבילת כלים

דין טבילת כלים נלמד ממה שנאמר בתורה בנוגע לשלל מלחמת מדין: "כל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש וטהר, אך במי נדה יתחטא..." (במדבר ל"א, כג). לפי פשט הפסוק, הכוונה היא שמעבר לצורך להגעיל את הכלי או ללבנו כדי להכשירו מהאיסור הבלוע בו, צריכים גם להזות עליו מי חטאת כדי לטהר אותו מטומאתו. אולם חז"ל (ע"ז עה ע"ב) עקרו את הפסוק מפשוטו, והסבירו ש"מי נידה" כאן אינם מי חטאת אלא מי מקווה, והתורה מחדשת כאן שכל כלי העובר מרשותו של גוי לרשותו של יהודי טעון טבילה במקווה, אפילו אם הוא כלי חדש.

את חידוש התורה כאן ניתן להבין בשני אופנים:

לפי ההבנה הראשונה, התורה חידשה כאן איסור: כשם שכלי ישן של גוי אסור בשימוש, שמא איסורי אכילה שונים בלועים בו, כך כל כלי של גוי אסור בשימוש, הואיל והוא מצוי בעולם הטמא של הנכרים. וכשם שהפסוק מציע פיתרון לבעיה הראשונה, ע"י הגעלה או ליבון שיפליטו את האיסור, כך הוא מציע פיתרון לבעיה השנייה, ע"י טבילת הכלי במקווה, שמכניסה את הכלי לקדושת ישראל, בדומה לטבילה במקווה של גוי הבא להתגייר. טבילת הכלים אינה מצוַת עשה, אלא רק דרך להתיר את הכלי מן האיסור הרובץ עליו.

ואילו לפי ההבנה השנייה, שום איסור אינו רובץ על הכלי. מה שחידשה כאן התורה הוא מצוַת עשה - שמי שלוקח כלי מן הגוי, יטבול אותו במקווה קודם שישתמש בו. אין מדובר בפיתרון לבעיה כלשהי, אלא במצווה שהאדם נדרש לבצע. לפי המינוח המקובל באחרונים, הספק שהעלינו הוא בעצם בשאלה האם טבילת כלים היא 'מצווה' או 'מתיר'.

ההשלכה הישירה של שאלה זו היא האם מותר להשתמש בכלי שנקנה מגוי וטרם הוטבל. לפי ההבנה הראשונה, זהו בדיוק עיקרו של הדין, שאין להשתמש בכלי כזה אא"כ הוטבל. ואילו לפי ההבנה השנייה, אין כאן איסור אלא רק מצווה חיובית להטביל, ויש לאסור בינתיים את השימוש בכלי רק משום שיש בכך ביטול מצוַת עשה. אם נמצא מקרה שבו לא יהיה ביטול עשה, נוכל להתיר להשתמש בינתיים בכלי. כך סבר למשל הגרש"ז (מנחת שלמה ב', סח), ולפי זה התיר לאכול בבית מלון גם אם לא הטבילו את הכלים: האיסור להשתמש בכלים כאלו הוא רק מצד ביטול העשה, ובמי שמתארח במלון לא שייך ביטול עשה, שהרי הוא אנוס במצווה זו, שכן המלון אינו מרשה לו לקחת את הכלים ולטובלם. באופן דומה, גם מי שהוא אונן ופטור ממצוות עד שיקבור את מתו, רשאי לאכול בכלים שלא הוטבלו.

נפקא-מינה נוספת נוגעת לטבילת כלים בשבת. הראשונים נחלקו האם הדבר מותר (עיין שו"ע או"ח שכ"ג, ז ובה"ל שם), ומדברי הבה"ל (שם) עולה ששאלה זו תלויה בין השאר בדיון שלנו: אם איסור רובץ על הכלי והטבילה מסירה את האיסור, הרי שהדבר אסור בשבת מפני שהוא כתיקון כלי; אולם אם מן התורה לא רובץ איסור על הכלי, אלא רק מצווה חיובית להטבילו, אין לראות את הטבילה כפעולה המתקנת את הכלי, אלא רק כמעשה מצווה של האדם, ולכן אין לאסור את הדבר בשבת.