טבילת ערב יום הכיפורים

  • הרב בנימין תבורי
בגמרא במסכת ראש-השנה (טז ע"ב) מובא שכל אדם חייב לטהר עצמו קודם לרגל:
 
ואמר רבי יצחק: חייב אדם לטהר את עצמו ברגל, שנאמר: "ובנבלתם לא תגעו".
 
פסוק זה מופיע במקורו בפרשת המאכלות האסורים (ויקרא יא, ח), ואין כל רמז לכך שהוא מתייחס דווקא לרגל. מסיבה זו, הסיק רמב"ן בפירושו לתורה שחובת הטהרה ברגל אינה מן התורה אלא מדברי סופרים. יש מצווה לעלות לרגל לבית המקדש, וכמובן שאדם טמא - שאינו רשאי להיכנס לבית המקדש - אינו יכול לקיים מצווה זו; אך אין מצווה נפרדת להיטהר לפני הרגל.
 
בניגוד לרמב"ן, מדברי הרמב"ם משמע שקיימת מצווה מן התורה להיטהר לפני הרגלים (הל' טומאת אוכלין טז, יב):
 
כל ישראל מוזהרין להיות טהורים בכל רגל, מפני שהן נכונים להיכנס למקדש ולאכול קודשים. וזה שנאמר בתורה "ובנבלתם לא תגעו" - ברגל בלבד. ואם נטמא, אינו לוקה. אבל בשאר ימות השנה, אינו מוזהר.
 
יש לשים לב שאף לדעת הרמב"ם, מי שעובר על המצווה ואינו מטהר עצמו לפני הרגל - אינו לוקה. אף שמצווה זו היא מצוַ ת לא-תעשה, בכך היא דומה למצוות עשה, שהמבטל אותן אינו לוקה. נראה אפוא שגם הרמב"ם מסכים שמצוַ ת ההיטהרות לפני הרגל אינה מצווה עצמאית, אלא חובה הנספחת למצוַ ת העלייה לרגל. כל אדם חייב לעלות לרגל, ואם הוא טמא ואינו מטהר עצמו - הוא מבטל מצווה זו. האיסור " ובנבלתם לא תגעו" הוא סניף של חובת העלייה לרגל, ולכן נחשב כמצוַ ת עשה, ולא כלאו, ואדם העובר עליו אינו לוקה. האם החובה להיטהר לפני הרגל נוהגת גם בזמן הזה? לכאורה, התשובה לשאלה זו שלילית. לאחר חורבן בית המקדש, אין עוד מצווה לעלות לרגל, ואין כל סיבה להיטהר לקראת הרגל. כך אכן כתב ה"נודע ביהודה" במקום אחד (צל"ח ביצה יז ע"ב ד"ה רש"י), שלדעת הרמב"ם חובה זו נוהגת רק בזמן שהיה המקדש קיים, ואף באותה עת לא חל החיוב על מי שגר רחוק מירושלים וממילא לא יעלה אליה לרגל[1].
 
אולם ניתן להציע הבנה אחרת, שלפיה אף בימינו חייב אדם לטהר עצמו לפני הרגל. בזמן הרגל נחשב האדם כעומד לפני ה', כאמור (על חג הסוכות): "ושמחתם לפני ה' א-לוהיכם שבעת ימים" (ויקרא כג, מ). על כן, ייתכן שבזמן זה על האדם להיות טהור במיוחד, ולכן עליו לטבול[2]. כך כתב ה"נודע ביהודה" במקום אחר (צל"ח ביצה יח ע"א ד"ה רש"י), שחובת הטהרה ברגל חלה אף לאחר החורבן וגם כלפי אנשים שאינם עולים לרגל. קביעה דומה מופיעה בדברי המאירי (בית הבחירה ר"ה טז ע"ב), שכתב שההיטהרות נועדה כדי שיאכל האדם את מאכליו הרגילים בטהרה. לדעתם, חובת ההיטהרות אינה נובעת ישירות ממצוַ ת העלייה לרגל, והיא נוהגת בין כשבית המקדש קיים ובין לאחר חורבנו[3]. ואכן, מדברי הרמב"ם למדנו שאכילת מאכלי חולין בטהרה מביאה לידי קדושה ודבקות בשכינה (הל' טומאת אוכלין טז, יב):
 
אף על פי שמותר לאכול אוכלין טמאין ולשתות משקין טמאים, חסידים הראשונים היו אוכלין חולין בטהרה ונזהרין מן הטומאות כולן כל ימיהם, והן הנקראים פרושים. ודבר זה קדושה יתירה היא ודרך חסידות... שהפרישות מביאה לידי טהרת הגוף ממעשים הרעים, וטהרת הגוף מביאה לידי קדושת הנפש מן הדעות הרעות, וקדושת הנפש גורמת להִ דמות בשכינה, שנאמר: "והתקדשתם והייתם קדשים כי אני ה' א-לוהיכם".
 
לכאורה, מנהג הטבילה בערב יום הכיפורים תלוי במחלוקת זו. לדעת הרמב"ם, שהחובה להיטהר לפני הרגל תלויה במצוַ ת העלייה לבית המקדש, אין סיבה לטבול בערב יום הכיפורים, שאין בו מצוַ ת עלייה לרגל כלל. לאחר שבית המקדש נחרב, משבטלה לדעת הרמב"ם המצווה לטבול לפני הרגלים, נוספה סיבה נוספת לכך שאין לדעתו חובה לטבול בערב יום הכיפורים. לעומת זאת, לדעת ה"נודע ביהודה" והמאירי, שחובת הטבילה נובעת מעמידתו של האדם לפני ה', מובן שערב יום הכיפורים הוא היום המתאים ביותר בשנה לנהוג בו חובה זו. שהרי מקרא מלא הוא: "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם, מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרוּ" (ויקרא טז, ל).
 
הרא"ש (יומא פ"ח סי' כד) מביא את דעת רב סעדיה גאון, ש"בעלייתו מלטבול מברך על הטבילה". הרא"ש עצמו חולק על כך, ומנמק את דבריו בין השאר בכך שכולנו ממילא טמאי מתים. טבילה, כידוע, אינה מטהרת טמאי מתים, ואין בידינו אפר פרה אדומה המטהרם. הרא"ש קובע אפוא שאין מקום לברך על טבילה זו, שאינה מטהרת אותנו לחלוטין.
 
דברי הרא"ש ברורים ונהירים; אך מה פשר שיטת רב סעדיה גאון? כיצד יכול אדם לברך בערב יום הכיפורים על הטבילה, כאשר הוא טמא מת והטבילה אינה מטהרת אותו כלל? נראה שלדעת רב סעדיה גאון, הטבילה בערב יום הכיפורים אכן לא נועדה להשיג טהרה מלאה. בדרך כלל, אדם יכול להיות טהור לחלוטין או טמא לחלוטין, ואין טהרה לחצאין. בערב יום הכיפורים - האדם עומד להיכנס לפני ה', ועליו להיטהר ככל יכולתו. אף שהוא אינו יכול לטהר עצמו לגמרי, די בכך שהאדם מתאמץ להיטהר, ומשתדל בכל כוחו להיכנס ליום הכיפורים בטהרה, כדי לחייבו בברכה על טבילתו.
 
נימוק נוסף לחובת הטבילה בערב יום הכיפורים מובא בספר "שבלי הלקט" (סי' רפג):
 
הא למדת, שבכל רגל ורגל חייב אדם לטהר עצמו, כל שכן בראש השנה וביום הכיפורים, שהן ימי משפט, שצריך אדם לטהר ולקדש עצמו ולהוציא כאור צדקו ומשפטו כצהרים.
 
לכאורה, יש כאן נימוק שונה לחובת ההיטהרות בערב יום הכיפורים: כיוון שיום הכיפורים הוא יום של משפט, על האדם להתקדש ולהוסיף טהרה כדי שהקב"ה ימצא אותו זכאי בדינו. בדומה מצאנו בדברי הרא"ש (יומא פ"ח סי' כד), המספר ש"נהגו העולם לטהר עצמן" בערב יום הכיפורים, ומבאר שמנהג זה נסמך על המדרש הקובע שבני ישראל ביום הכיפורים הם "נקיים כמלאכי השרת" (דברים רבה ב, לו). ואם מצאנו שיש עניין מיוחד לטבול דווקא בערב יום הכיפורים, מסתבר לקשר מנהג זה לטבילותיו הרבות של הכהן הגדול בסדר עבודת יום הכיפורים: כשם שהכהן הגדול לא היה טובל משום טומאתו, שהרי הוא לא נטמא כלל, אלא חמש טבילותיו היו לתוספת קדושה - כך גם אנו טובלים בערב יום הכיפורים לתוספת קדושה לקראת כניסת היום הקדוש (מחזור המקדש ליוה"כ, עמ'49).
 
אולם למעשה, יש לשים לב שבעל "שבלי הלקט" מקשר בין הטבילה בערב יום הכיפורים לבין הטבילה בערב הרגל. נראה אפוא שכוונתו איננה שהטבילה בערב יום הכיפורים נועדה רק לקדש את האדם ולמרקו. כשם שבכל רגל ורגל חייב האדם לטהר עצמו בטרם יעמוד לפני ה', כך גם ביום הכיפורים. בימים הנוראים עומד האדם לפני יוצרו למשפט, ולקראת מעמד נשגב זה עליו להתקדש ולהיטהר.
 
ביום הכיפורים - כך מבטיחה לנו התורה - מטהר הקב"ה את עם ישראל, כאמור: "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם" (ויקרא טז, ל). טהרה זו אינה טהרה רגילה, מאחת הטומאות המוכרות, אלא טהרה רוחנית - כפרה - המתבטאת במירוק נשמתו של האדם ובכפרת עוונותיו. על הקשר שבין הטהרה הגופנית במקווה לבין טהרת הנשמה על ידי הקב"ה מלמד הנביא בדבריו "מקוה ישראל ה'", וכפי שהסביר רבי עקיבא בחתימת מסכת יומא (פ"ח מ"ז):
 
אמר רבי עקיבה: אשריכם ישראל! לפני מי אתם מיטהרין ומי מטהר אתכם - אביכם שבשמיים, שנאמר: "וזרקתי עליכם מים טהורים, וטהרתם"; ואומר: "מקוה ישראל ה'" - מה המקוה מטהר את הטמאים, אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל. בערב יום הכיפורים אנו טובלים את גופנו במקווה כדי "להזכיר" לקב"ה את הבטחתו לטהר את נשמתנו. כביכול, בטבילה זו מתפללים אנו לקב"ה: הלוא אתה הוא מקווה ישראל, המכפר עלינו ביום הכיפורים. טובלים אנו עתה במקווה, ומטהרים את גופנו מטומאתו לקראת העמידה לפניך ית'. אף אתה - ה' - עשה אפוא את שהבטחתנו, וטהר את נשמתנו מחטאינו עִ ם כניסת היום הקדוש.
 
 
 
*
**********************************************************
*
* * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון 
תשע"ט
*******************************************************
בית המדרש הוירטואלי
מיסודו של
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:                 http://vbm.etzion.org.il
האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
 
* * * * * * *
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
[1]     האדמו"ר מלובביץ' הוסיף שגם אם לאחר החורבן היו עולים לרגל לירושלים ומקריבים קרבנות במקום המקדש, הרי שחובת ההיטהרות חלה רק בזמן הסמוך לחורבן, כשעדיין היה להם אפר פרה אדומה והיו יכולים להיטהר מטומאת מת (ליקוטי שיחות לב, פרשת שמיני (ב)).
[2]     ביטוי לייחודו של זמן הרגל נתן הרב יוסף דב סולוביצ'יק, שכתב שבשבת נחשב האדם כאילו הוא נמצא בביתו והקב"ה בא לבקרו, ואילו ברגל נחשב האדם כאילו הוא בא לבקר אצל ה'.
[3]     ראיה לשיטה זו הביא האדמו"ר מלובביץ' מדברי רש"י (יבמות כט ע"ב), שארוסה אינה מיטמאת לבעלה שמת ברגל, כיוון שישראלים מוזהרים בו על הטומאה. והרי נשים אינן מחוייבות בעלייה לרגל, ובכל זאת כתב רש"י שהן חייבות להיטהר.