טווה | 1 | יסוד המלאכה

א. יצירת חוטים ושזירתם

כתב הרמב"ם בהלכות שבת:

"הטווה אורך ארבעה טפחים מכל דבר הנטוה חייב, אחד הטווה את הצמר או את הפשתן או את הנוצה או את השער או את הגידין וכן כל כיוצא בהן"

                                                  (שבת ט', ט"ו)

הרמב"ם מגדיר מלאכת טווה כמלאכה שבה מייצרים חוט מחומרי גלם שונים. לעומת זאת, אדם הלוקח חוטים קיימים ושוזר אותם לחוט אחד עבה, אין הוא עובר על מלאכת טווה אלא על מלאכת קושר. כפי שכותב הרמב"ם בפרק שלאחר מכן:

"הפותל חבלים מן ההוצין ומן החלף או מחוטי צמר או מחוטי פשתן או חוטי שיער וכיוצא בהן הרי זה תולדת קושר וחייב" (שם י', ח')

לכאורה, עמדה זו של הרמב"ם מנוגדת לדברים מפורשים בירושלמי:

"ההן דעבד חבלין ההן דעבד ממזור (מושזר) חייב משום טווה"    (ירושלמי שבת ז', ב')

בניגוד לירושלמי, ממנו עולה שהשוזר חבלים חייב משום טווה, הרמב"ם סבור שרק ביצירת החוט הראשוני מחומר הגלם עוברים על מלאכת טווה. כפי שהעיר האור זרוע, נראה שהרמב"ם הסתמך על הבנת הבבלי במלאכת טווה:

"וההיא דירושלמי דקאמר ההן דעבד חבלים חייב משום טוה לא משמע הכי שלהי המצניע בגמ' דידן דקאמר גודלת ופוקסת משום בונה ולא בעי למימר משום טווה"                                            

                                         (אור זרוע שבת ס"ג, ו')

אולם, מצאנו ראשונים הסבורים אחרת מהרמב"ם, ולשיטתם גם בשזירת חוטים קיימים עוברים על מלאכת טווה, ולא רק ביצירתם. כך כותב הערוך:

"שוע לשון שעיעות... טווי הוא ב' פנים, או טורפין צמר ופשתים וטווין אותו, או טווין צמר לבד ופשתים לבדו, וחוזרין ושוזרין ב' חוטין זה עם זה"                                                    

                                                 (ערוך, ערך שע)

נראה, שיסוד המחלוקת בין התלמודים נעוץ בגדרי מלאכת טווה. משיטת הבבלי (שרק יצירת החוט נחשבת טווה) עולה, שגדר מלאכת טווה הוא בהיותה מכינה את החוטים לקראת אריגתם כאריג ולעשות ממנו בגד וכדומה. על כן, טוויית חוטים כדי לעשותם לאריגים היא בכלל טווה, אבל פתילת החבל שאין מגמה לעשותו אריג כלל, אין זה טווה לדעה זו (אלא תולדת קושר שמחבר בין החוטים). משיטת הירושלמי (שגם שזירת החבל נחשבת טווה), לעומת זאת, עולה שגדר מלאכת טווה הוא ביצירת החוטים בלא קשר למגמה שעומדת מאחרי המעשה[1].

 

ב. מהי כוונת השזירה

אם כנים דברנו, נוכל לטעון שאין בהכרח מחלוקת בין הראשונים בעניין טווה. דברי הערוך, לפיהם שזירת צמר ופשתים יחדיו יש בה משום טווה, אפשר שהיא דווקא כאשר כוונתו לארוג אותם. לפי זה נמצא, שאם אדם לוקח חוטים קיימים ושוזרם יחדיו, הדבר תלוי במגמתו: אם הוא רוצה לעשות מהם אריג הרי הוא בכלל טווה, ואם הוא רק רוצה לחבר את החוטים כדי להשתמש בהם כחבלים או כרצועות, הרי זה תולדת קושר.

לאור הסבר זה, יש מקום לדחות את הראיה שהביא האור זרוע לכך שאין בשזירת חוטים קיימים משום טובה. ראייתו היא מאשה ש'גודלת' או 'פוקסת' את שערה (שבת צה.), שאינה מתחייבת משום טווה. אולם, נראה ששם אין זה חלק ממלאכת טווה, כיוון שמגמת האישה איננה לטוות חוטים לאריגה כלל. ממילא, אין לראות בזה מלאכת טווה, אלא דווקא למלאכת בונה, משום שהמגמה היא עיצוב השיער בצורות שונות.

שוב ראיתי, שגם שו"ת שבט הלוי מעלה טענה מעין זו:

"ולא זכינו להבין זה דבאמת אין משם שום סתירה, דפשוט מאד דמלאכת קולע לחוד, ופותל ועשיית חבלים לחוד. דגודלת שער היינו קליעת שער, הוא ענין אריגה כמו הקולע ב' נימין דמחייב משום אורג, ועל כן אסיק הגמרא אדעת לומר דגודלת משום אורג, אלא דאין דרך אריגה בכך ומסיק משום בונה, מה שאין כן טויה היינו תקון החוט להכשירו לאריגה או לתפירה וכיוצא בזה, והיינו ההו"א של פוקסת דהיא תקון חוטי השער, עיין היטב לשון רש"י סוף דף צ"ד ע"ב, והיינו דקאמר בירושלמי האי מאן דעביד חבל, היינו שעושה עתה להחבל, וכן האי מאן דעביד משזר (כגי' הרקח), וכן הרקח מביא האי דינא דשוזר חייב משום טווה להלכה עיין שם"         

                            (שבט הלוי חלק א', סימן ק"א, א')

אולם, נראה שיש חילוק בין גישת שבט הלוי להסברנו. שבט הלוי ממקד את החילוק בין גודלת שערה למלאכת טווה, בהבדל בין יצירת חוטים לבין עיצובם. לדבריו, בעוד שביצירת חוטים יש לחייב משום טווה, בעיצובם של חוטים קיימים יש לפנות למלאכות אחרות בהתאם לעניין. לעומת זאת, בדברנו אנו מיקדנו את חילוקנו בשאלת המגמה. אם המגמה היא הכנת אריג יש לחייב משום טווה (אף אם קיים כבר חוט אלא ששוזר חוטים שונים כדי שישמשוהו לאריגה), ואילו אם אין כוונת ליצירת אריג (כגון בגודלת שערה), אין מקום לחייב משום טווה.

מדברי התלמוד הירושלמי, הסבור שחייבים על שזירת חבלים משום טווה, נראה בניגוד לשיטת הרמב"ם המחייב בזה משום קושר. בהתאם לכך נראה, לכאורה, שהירושלמי חולק על הגישה שהעלנו, שתולה את זהות המלאכה במטרת הטווה. אולם, שבט הלוי:

"ואף דהרמב"ם כתב בפתילת חבלים משום קושר אף שהוא ענין שזירה... הנה ידע וראה עינו של רבינו הרמב"ם מה שאנחנו לא נדע לחייבו משום קושר דלא כהאי ירושלמי, מכל מקום אולי אפשר לקיים שניהם דודאי עשיית החבל בתחלה ושזירתו מה שצריך להיות נקרא חוט וחבל, זה מענין מלאכת טווה, אבל חבל גמור שמעבו ומחזקו עוד על ידי ששוזר עמו עוד חבל זה מענין מלאכת קושר והתרתו מלאכת מתיר"            (שבט הלוי שם)

שבט הלוי מציע לחלק בין יצירת החבל, עליה חייבים משום מלאכת טווה, לבין שזירת חבל בתוך חבל, עליה חייבים משום מלאכת קושר. על פי דבריו יש לשאול, מה הוא גדר חבל שמחייב משום טווה, ומהו גדר של פותל חבלים שמחייב משום קושר. קשה לומר שיצירת החוט הבודד היא יצירת החבל, שהרי בכך לא נקרא חבל.

לפיכך, נראה שאין מנוס מלומר שעמדת הירושלמי בזה היא שכל פעולה הדומה בחיצוניותה למלאכת טווה יש לראותה כתולדת טווה. זאת, כאמור, בניגוד לשיטת הרמב"ם. את שיטת הרמב"ם נראה, כפי שהעלנו, שיש לפרש כדברינו - שרק פעולות שזירה שמגמתם יצירת אריגים שייכת למלאכת טווה.

 

ג. בין חוטים דקים לחוטים עבים

לגבי בגדי כהונה, נאמר בברייתא ביומא:

"תנו רבנן: דברים שנאמר בהן שש - חוטן כפול ששה, משזר - שמונה, מעיל - שנים עשר, פרוכת - עשרים וארבעה. חושן ואפוד - עשרים ושמונה. חוטן כפול ששה מנא לן? דאמר קרא ויעשו את הכתנת שש... ואת המצנפת שש ואת פארי המגבעת שש ואת מכנסי הבד שש משזר"           (יומא עא:)

מבואר בגמרא שם, שכשרצו לארוג את המעיל היו אורגים אותו מחוטים שזורים משנים עשר חוטים בודדים, וכן בשאר בגדי כהונה. במקרה זה נראה לי ברור שגם הרמב"ם יודה ששזירת החוטים אסורה משום טווה.

על דרך זו, אפשר לפרש את דברי ערוך השלחן:

"ותולדת קושר הוא הפותל חבלים מן ההוצין ומן החלף והוא מין עץ רך שעושין ממנו חבלים או מחוטי צמר או מחוטי פשתן או חוטי שיער וכיוצא בהן, הרי זה תולדת קושר ושזירה וטווייה לא שייך בזה דאין זה אלא בחוטין דקים לעשיית בגדים ולכן אין בזה רק קושר"         

                                          (ערוך השלחן שי"ז, א')

היה מקום להסביר שכוונתו לחלק בין חוטים עבים לחוטים דקים. דהיינו, שבחוטים דקים שייך טווה, ואילו קושר, שכתב הרמב"ם, הוא דווקא בחבלים עבים וגסים. לכאורה, מצינו חילוק מעין זה בפרי מגדים, שכתב לחלק בדעת הרמב"ם בין קולע נימין לפותל חבלים. לדבריו, בקולע מחייב הרמב"ם משום אורג, ואילו בפותח חבלים משום קושר:

"עיין סוף סימן ש"ג [מ"א] אות כ' הקולע נימין חייב משום אורג להרמב"ם [שם ט, יט], היינו נימין דקין דרך אריגה הוא, מה שאין כן חבלים חוטים גסים ועבים אין אורג, רק חייב משום קושר" (פרמ"ג, א"א סו"ס שי"ז)

אולם, נראה לי שאין קישור בין דברים אלו לבין נידוננו. הפרי מגדים מחלק בין אורג לקושר לפי דרכו[2], אך עיקר החילוק במלאכת טווה הוא בשאלת מגמת המעשה. אם רוצה לעשות מן החוטים השזורים אריג ובגד הרי זה טווה, ואם רוצה לשזור את החוטים לרצועות וחבלים אין זה נחשב טווה.

מסתבר, כי עיקר כוונת ערוך השולחן בדברו אודות חוטים דקים, שמפני שלרוב יוצרים אריגים מחוטים דקים ולא מחבלים. מלשונו של ערוך השולחן מדוייק שהשאלה המרכזית היא האם עיקר מגמתו לעשיית בגדים או לא, ואין זו חלוקה טכנית בין חוטים עבים לדקים.

בדרך זו, כך נראה, יש להסביר את דברי המשנה ברורה:

"והלוקח חוטין ושוזר אותם ג"כ חייב משום טווה"        

      (משנה ברורה סוף שד"מ, השלמות למלאכות אות ב')

על פי דרכנו נסביר, שדווקא כששוזר את החוטים לאריגה חייב משום טווה, אבל אם עושה כן לחבלים ולרצועות אין זה נחשב טווה. אמנם הירושלמי מחייב במקרה זה משום טווה, אך לבבלי, כאמור, יש לחייב בזה משום קושר או משום אורג.

 

ד. המותח חוט של תפירה

בגמרא בשבת נאמר:

"אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב: המותח חוט של תפירה בשבת - חייב חטאת"    (שבת עה.)

רוב הראשונים פירשו שהמותח חוט של תפירה חייב משום תופר[3], וכן מפורש בירושלמי (שבת ז', ב'). אולם, פירוש ייחודי מצאנו בזה לרבינו חננאל שם, הסובר שהמותח חוט של תפירה חייב משום טווה. לכאורה דבריו קשים, שהרי מה הקשר בין מתיחת חוט תפירה לבין מלאכת טווה?!

שו"ת שבט הלוי נדרש לדעת הר"ח, והסביר שאין מחלוקת אלא הדבר תלוי בשאלה את מה מותח. אם מותח את הבגד חייב משום תופר, ואם מותח את החוט חייב משום טווה:

"ולכאורה תמוה דהא האי דמותח חוט של תפירה גם כן משום תופר כפרש"י ולא משום טוה, וכדאיתא בירושלמי סוף כלאים המותח את הצדדים חייב משום תופר, והיינו כפרש"י ב' צדדי הבגד ועל ידי זה מחזק התפירה. והנראה מזה דהר"ח רוח אחרת אתו בזה דהאי דירושלמי ודאי משום תופר, אבל הכא נקט הר"ח הלשון כפשוטו דהיינו מותח החוט עצמו לא הבגד, דהיינו כדרך התופרים שמותחים החוט היטב ופושטים אותו והוא מעין טויה כמפורש ברש"י לקמן (צד: ד"ה טווה) לחד לישנא"

                                     (שבט הלוי א', ק"א אות ג')

למרות דבריו, נראה לעניות דעתי שרבינו חננאל אכן חלוק על הבנת הירושלמי והראשונים בזה. לדעת הר"ח, מתיחת חוט התפירה, אף שהיא עושה פעולת הידוק לבגד, עיקרה בשילוב החוט בתוך הבגד הארוג, ובכך היא כשזירת חוט לתוך האריג.

לאור הסבר זה יש מקום לעיין, שכן נראה סביר יותר לחייב באופן זה מצד אורג, שמשלב חוט בתוך האריג. ייתכן שיש מקום לדמות את הדברים לדברי רש"י לגבי פוקסת, שעל מנת להסביר את האפשרות לחייב פוקסת משום טווה, כתב:

"שמתקנת שערה בין אצבעותיה ופושטתו כשהוא נכרך"

                                                 (רש"י שבת צד:)

נראה שרש"י הבין שהחלקת השיער שנכרך שייך למלאכת טווה, כי יש בזה משום תיקון השער החלק. על פי זה ניתן להסביר במתיחת חוט התפירה, שיש בזה משום תיקון החוט. אולם, כאמור, לגבי פוקסת אין הסבר זה נשאר להלכה, וצריך עיון אם ניתן להסביר זאת לגבי טווה.

בכל אופן, כפי שפתחנו, העיקר להלכה בזה כדעת רוב הראשונים וכמפורש בירושלמי שמותח חוט תפירה חייב משום תופר.

 

ה. טוויה על גבי בהמה

בגמרא בשבת נאמר:

"אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: הטווה צמר שעל גבי בהמה בשבת - חייב שלש חטאות; אחת משום גוזז, ואחת משום מנפץ, ואחת משום טווה. רב כהנא אמר: אין דרך גזיזה בכך, ואין דרך מנפץ בכך, ואין דרך טווי בכך. ולא? והתניא משמיה דרבי נחמיה: שטוף בעזים וטוו בעזים! אלמא: טוויה על גבי בהמה שמה טוויה! חכמה יתירה שאני"    (שבת עד:)

רוב הראשונים שם הכריעו כרב כהנא, שאם טווה צמר על גבי בהמה נחשב כעושה מלאכה כלאחר יד ופטור. וראה רש"י שכתב:

"חכמה יתירה - כדכתיב וכל אשה חכמת לב, אבל להדיוט - אין דרכו בכך, והוי כלאחר יד"    (רש"י שם)

בהסבר רש"י נראה לומר, שדין זה של כלאחר יד שונה מן המקרים האחרים של כלאחר יד. בדרך כלל, כלאחר יד מדובר שעושה מעשה באופן גרוע, וממילא אין זה נחשב מספיק "מלאכת מחשבת", שאין המעשה עשוי באופן חשוב מספיק. אולם, בטווה על גבי בהמה, אין זה מעשה גרוע אלא להיפך, מדובר בחכמה יתירה. לכאורה היה מקום לומר שזה עוד יותר מלאכת מחשבת, אך כיוון שרוב העולם אינו רגיל בכך, הרי זה נחשב כלאחר יד להדיוט שעושה כן.

לפי זה, אם אמן מיוחד יעשה כן, לגביו הדבר ייחשב כמלאכת מחשבת ויתחייב. נראה שזו כוונת רש"י, שמגדיר זאת כלאחר יד רק להדיוט, מפני חשיבות העשייה והחוכמה היתירה הגלומה בה.

אולם, התוספות סוברים, כנראה, שמלאכות שבת מוגדות רק על פי הנורמה הרווחת. ממילא, אין לחייב בטווה על גבי בהמה, אפילו לאומן שעושה כן:

"חכמה יתירה שאני - והעושים אותם בטלה דעתם אצל כל אדם"          (תוספות שם)

בספר העתים כתב בשם רב האי גאון:

אמר רבה בר בר חנה הטווה את הצמר מעל גבי בהמה בשבת חייב ג' חטאת וכתב רבינו האי גאון ודרב כהנא דאמר אין דרך גזיזה בכך והוה מחזיא מילתא שאין זה מוציאו מכלל מלאכה אף על פי שאין זה דרך כל אדם והוה אמרינן דאי רב כהנא קא פטר לי' לגמרי ומוקי ליה בפטור אבל אסור מרחקא מילתא שהרי הטווי מצוי"

                                      (ספר העיתים סימן רכ"ט)

נראה, שעיקר כוונתו היא שאף לדברי רב כהנא שטען שאין דרך גזיזה בכך, מכל מקום כיוון שמדובר בדבר שיש בו חכמה יתירה אין זה מפקיעו מ"שם מלאכה". בניגוד לכל מקרה רגיל של כלאחר יד, יש עדיין על הפעולה שם מלאכה מפני החכמה היתירה שבה, ואין לומר שאין זה מלאכת מחשבת. למרות זאת, לשיטת רב האי גאון, רב כהנא סבור שאין לחייב על כך בשבת הואיל ואין זו דרך העולם.

העולה מן הדברים, לפי הבנתנו: לשיטת רש"י ותוספות הטווה על גבי בהמה הוא איסור דרבנן גרידא, אך לשיטת רב האי גאון נחשב כעושה מלאכה בשבת, אך אינו חייב מפני שאין זו דרך העולם[4].