טווה (ב') – עשיית לבדים

  • הרב ברוך גיגי

א. מבוא מציאותי - אופן יצירת הלבד

בטרם ניגש לדיון ההלכתי, נעסוק בתיאור קצר של אופן עשיית הלבד. לֶבֶד הוא בד רך לא ארוג העשוי מסיבי צמר שנדחסו יחד (ולא נעשו חוטים ואז נארגו) במכבש בחום גבוה. יצירת הלבד, אחת מאומנויות הטקסטיל העתיקות בעולם, נעשתה בעבר בצורה ידנית, על ידי דחיסה במים וסבון.

השלב הראשון בתהליך יצירת הלבד הוא בגז הכבשים. לאחר הגז, שוטפים את הצמר ורוחצים אותו היטב, על מנת לנקותו מלכלוך ומשומן טבעי (הלינולין). בשלב הבא, מסרקים את הצמר הרחוץ, כך שקבוצות הצמר שנדבקו והסתבכו זו בזו יפתחו. לצורך סירוק זה, היו משתמשים בימי קדם במסרקות גדולות דמויות מגרפות.

על מנת ליצור לבד רחב ושטוח (כגון שטיח), היו משתמשים באותם ימים במחצלת עשב או עצה. הצמר פוזר באופן שווה בזהירות מעל המחצלת והוספג לגמרי במים. כיום, משתמשים ביריעות פלסטיק עבה או ניילון בועות, ומספיגים במיסת ליבוד שהוכנה ממים וסבון.

כאשר המחצלת מגולגלת וקשורה היטב, מגלגלים אותה קדימה ואחורה במשך 10 עד 15 דקות - פעולה היוצרת חיכוך בין הסיבים. כיוון שסיבי הצמר הם בעלי טקסטורה (מרקם) קשקשית, החלל בין הסיבים נעלם והתוצאה הינה אריג חזק ומחוספס שהצטמצם לכ-40-50 אחוז מגודלו המקורי.

בעבר, שימש הלבד בעיקר כבד מגן חזק לצרכים שונים, כגון שמיכות ואוהלים. כיום, משמש הלבד לייצור כובעים, נעליים, בדי איטום ועוד.

איכות הלבד נקבעת לפי אורך סיבי הצמר ממנו נוצר: ככל שהסיבים ארוכים יותר, כך הלבד עמיד יותר. יש לציין, שהלבד נוטה להתפורר בתנאי סביבה לא מתאימים.

 

ב. העושה את הלבד – טווה?

כתב הרמב"ם:

"אחד הטווה את הצמר או את הפשתן או את הנוצה או את השער או את הגידין וכן כל כיוצא בהן, העושה את הלבד הרי זה תולדת טווה וחייב, והוא שילבד דבר שאפשר לטוות ממנו אורך ארבעה טפחים בעובי בינוני"           (רמב"ם שבת ט', ט"ו)

אולם, הראב"ד השיג שם על הרמב"ם וכתב:

"איני מכיר טויה בעשיית הלבדין לפי שהוא לוקח הצמר מלובן ומנופץ ושוטחו על גבי בגד ונותן מוך על מוך עד שנעשה עבה ומטפיחו במים וכורכו עם הבגד ומהדקו עד שמתחבר ומתקשה ונעשה הלבד מאיליו, ואם זה החבור קורא לו טויה איני יודע, ונראה יותר שהוא כמגבן שהוא תולדת בונה ושיעורו איני יודע ואולי כרוחב ואורך קליעות שעושות בנות העניים על מצחיהם"        (ראב"ד שם)

אם כן, יש לעמוד על מקורו של הרמב"ם לחידוש זה של חיוב עשיית הלבד משום טווה. בנוסף, ננסה להצביע על שורש מחלוקתם של הרמב"ם והראב"ד בהבנת מלאכת טווה, וזיקתה לעשיית הלבד.

מפרשי הרמב"ם (מגיד משנה, מרכבת המשנה ועוד) נקטו שמקורו של הרמב"ם הוא בדברי הירושלמי

"ההן דעביד חבלין ההן דעביד ממזור חייב משום טווה"            (שבת ז', ב')

בספר ערוך השלחן ביאר את דברי הירושלמי:

"וממזור נראה שהוא מזרן דתנן בפי"ט דכלים המזרן היוצא מן המטה כל שהוא ופי' בערוך ערך מזרן שהוא בגד צמר שנותנין החשובין על מטותיהן תחת כל המצעות ובלשון לע"ז טפיט"א ובלשון ישמעאל מיזר ע"ש ומתרגם שם בלשונינו קאברי"ץ ויש קורין קאוויא"ר וזהו לבדין דלבדים הם צמר טרוף בלי טווייה ואריגה כמ"ש הרע"ב סוף כלאים ובלשונינו פיל"ץ"         (ערוך השלחן ש"מ, י"א)

 

ג. כלאיים בלבישת לבד

על מנת לעמוד על שיטתו של הרמב"ם, נעיין לפני כן בהלכות כלאיים. במשנה במסכת כלאים נאמר:

 "לבדים אסורים מפני שהם שועים"     (כלאים ט', ט')

המדרש בתורת כהנים כותב:

"ובגד כלאים מה תלמוד לומר לפי שנאמר לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו, יכול לא ילבש גיזי צמר ואניצי פשתן, תלמוד לומר בגד, אין לי אלא בגד מנין לרבות את הלבדים, תלמוד לומר שעטנז דבר שהוא שוע טווי ונוז"           (תורת כהנים, קדושים ב', י"ח)

נראה, שכוונת הברייתא היא שמהביטוי "שעטנז" אנו מרבים את הלבדים. זאת, משום שבהלכות כלאים אין צורך שיהיה גם שוע, גם טווי וגם נוז – וממילא הלבד אסור מהתורה מפני שהוא שוע[1]. כך נראה מדברי הרמב"ם:

"כיון שנתחבר הצמר עם הפשתן צד חיבור בעולם הרי זה כלאים מן התורה. כיצד: צמר ופשתים שטרפן זה עם זה ושע אותן ועשה מהן לבדין הרי אלו כלאים, טרפן וטוה אותן כאחד וארג בגד מטווי זה הרי זה כלאים"       (הלכות כלאים י', ב')

בניגוד לשיטתו, כתב הראב"ד:

"לבדים אינן מן התורה שאינן טווין אלא שוע בלבד"

                                          (השגות הראב"ד שם)

על כל פנים, גם מדברי הרמב"ם נראה ברור שהלבדים אינם נחשבים טוויים (אלא שוע). אם כן, יש לתמוה כיצד פסק שהעושה לבדים בשבת הרי זה תולדת טווה?!

המאירי בביצה, בביאורו את שיטת הרמב"ם שיש חיוב כלאים מן התורה בלבדים, כותב:

"הלבדים אין בהם איסור כלאים מן התורה שאין בהם שוע טווי ונוז ואף על פי שבספרי הוציאוה מן המקרא קרא אסמכתא בעלמא הוא... ומכל מקום גדולי המחברים (הרמב"ם) כתבו שהם כלאים מן התורה אף על פי שאין בהם שוע טווי ונוז. וחכמי הדורות מסכימים לדעתם ונותנין טעם לדבר מפני שגמר עשייתן בכך ולא הוצרכנו לשוע טווי ונוז אלא בבגד שלא נגמרה עשייתו אלא בשלשתם"          (מאירי טו.)

נראה לומר בהסבר דבריו, שיש שתי דרכים לעשות בגד: הדרך הרגילה היא בשוע טווי ונוז. אולם, אם הוא מייצר את הבגד באופן אחר על ידי עשיית הלבדים, הרי אף זה אסור בכלאים. לאור זאת, כותב המאירי, יש לומר שאותן ההגדרות תקפות גם להלכות שבת. פעולת עשיית הלבד, כיוון שהיא מקבילה לטוויה, יש לחייב עליה משום טווה.

 

ד. בין כלאים לשבת

נראה, שאף השיטות החולקות ואינן מקבלות קביעה זו בהלכות כלאים (לפיה הליבוד הוא פעולה מקבילה לטוויה), יכולות להפריד בין הלכות שבת לכלאים. בהלכות כלאים ההגדרות של טוויה הן פורמאליות, יצירת חוטים מן הצמר או מן הפשתן. אולם, בהלכות שבת ההגדרות הן בזיקה רעיונית ועקרונית ליסודות הטווייה. ממילא, בשבת תולדות הטווה יכולות לכלול פעולות שיש להן מגמות דומות אף על פי שאינן נכנסות להגדרה הממשית של טווה[2].

מעין זה כתב במנחת חינוך:

"ועיין בספר חכמת אדם שהקשה על הר"מ, הא סוף כלאים מבואר דהלבדים אסורים מפני שהם שועים מבואר דאינו טווי ועיין ר"מ פרק י' מהלכות כלאים מבואר להדיא דלבדים אינם טווי רק שוע עיין שם בכסף משנה. ולי לא קשה דודאי במקום שצריך טווי לא הווי טווי אך כאן כתב דהוי תולדת טווה, וידוע אם דומה קצת לאב הוי תולדה. על פי זה הכא נמי הווה ליה כעין טווי' כמו מגבן מבונה וכדומה אבל בכלאים שצריך טווי' מגזרת הכתוב ודאי לא הוי טווי' וזה פשוט"       (מנחת חינוך ל"ב, מוסך השבת מלאכת הטווה)

ממילא, אין צורך לדברי החיי אדם, לפיהם הלבד הוא גם טווי:

"וצריך עיון לשיטת הרמב"ם שהרי בהדיא שנינו סוף כלאים הלבדין אסורין משום שהן שועין הרי להדיא דלא הוי טוויה, וכן כתב הרמב"ם שם להדיא, ... ואמנם יש לומר דהא דלא סיים במתני' שועין וטוה דאין נפקא מינא בזה שממה נפשך לרש"י אין לחוש עד שיהיה גם ארוג, ולרמב"ם לשיטתו כפי הנוסח של טור דבאחד לבד או שוע או טווי לבד הוי כלאים א"כ בשוע לבד הוי כלאים"           (נשמת אדם כלל כ"ה, א')

כוונת החיי אדם היא שכל לבד הוא גם טווי, ועל כן חייבים עליו בשבת משום טווה. אולם, לעניין כלאיים מספיק לדעת הרמב"ם בשוע, ועל כן הרמב"ם לא הזכיר טווי בהלכות כלאים, שאין זה מוסיף.

טענת החיי אדם היא דוחק גדול מאוד, שכן מכל הראשונים - וגם מן המציאות - נראה שעשיית הלבד אין בה טווייה. לפיכך נראה יותר לומר, שהעיקר הוא לחלק בין הלכות כלאים להלכות שבת, וכדברי המנחת חינוך הנ"ל.

 

בין הפעולה לתוצאה

בעשיית בגד רגיל, אנו מדברים בדרך כלל על שלבים שונים בייצור: בתחילה, מייצרים את החוט, וזהו הטווה. בשלב השני, עוברים לתהליך האריגה בשלביו השונים, עד שמתקבל האריג שהוא המוצר המוגמר שישמש לעשיית הבגדים. בניגוד לכך, בעשיית הלבדים הכול נעשה בתהליך האחד של הליבוד, והתוצר המתקבל הוא יריעת הלבד המקבילה לאריג.

אם כן, יש לדון במה נחייב את עושה הלבד. הרמב"ם, כזכור, סבור שיש לחייבו משום טווה. אולם המהר"י קורקוס בפירושו לרמב"ם בהלכות כלאים מקשה כיצד מחייב על הלבד משום כלאים, שהרי אינו טווי וארוג. בדבריו שם מעלה את האפשרות, שלדעת הרמב"ם עשיית הלבד מקבילה לטווייה ואריגה (וכעין שהבאנו למעלה בשם המאירי). אלא, שלמסקנה לעניין הלכות כלאיים סבור מהר"י קורקוס, שעמדת הרמב"ם שניתן לחייב משום שוע בלבד:

"אלא שעדיין הלבדים אין בהם איסור תורה כיון שאינם לא טוויים ולא ארוגים ולא שזורי לא ביחד ולא כל א' לבדו. ואפשר היה לתרץ שעשייתן לבדים חשיב לרבינו אריגה וטוייה מכל מקום דעת רבינו שאינו צריך שלשתן אלא באחד מהם הוי כלאים מן התורה ושוע או טווי או נוז קאמר קרא. וסיוע מצאתי לרבינו בירושלמי שאמרו שם ונתני (ש)נוז ולא נתני טווי אילו כן הייתי אומר טווי מותר מתניתין לא אמרה כן אלא אין אסור משום כלאים אלא טווי וארוג ניתני שעט ולא ניתני נוז אילו כן הוינא אמר הא לנוז מותר מתניתא לא אמרה כן אלא פיף של צמר בשל פשתן אסור מפני שהם חוזרים לארג ניתני טנז ולא ניתני שע אילו כן הוינא אמר הא שע מותר מתניתא לא אמרה כן אלא הלבדים אסורים מפני שהם שועים וכלאים ע"כ בירושלמי ופירוש ניתני כלומר יאמר הכתוב הרי סוגיא זו מוכחת בהדיא שכולן איסור תורה הן ושוע או טווי או נוז קאמר קרא גם מוכחת דפי' נוז ארוג כדעת רבינו"     (מהר"י קורקוס כלאיים י', ב')

אלא, שמכלל דברים אלה של המהר"י קורקוס נראה לי לומר שייתכן שלעניין שבת, הוא אכן יחייב משום טווה ואורג. המהר"י קורקוס, כך נראה, הסתפק בין שתי אפשרויות בהבנת הרמב"ם:

א.       הרמב"ם מחייב משום כלאים בלֶבֶד מפני שהיא עשייה המקבילה לטוויה ואריגה.

ב.       הרמב"ם מחייב משום כלאים מפני שמספיק שוע כדי לחייב בכלאיים.

אולם, אף על פי שהמהר"י קורקוס הסיק כאפשרות השניה, מכל מקום יש לומר שלעניין שבת שאני. זאת, לאור העיקרון שראינו מן המנחת חינוך. לפי עקרון זה, בכלאים ההגדרות הן טכניות אובייקטיביות, בעוד שבהלכות שבת כל פעולה, שמקבילה מבחינה רעיונית לאחת המלאכות, יש לחייב עליה (שהרי מלאכת מחשבת אסרה תורה).

בנידוננו, שהפעולה מקבילה לשני השלבים ולשתי מלאכות הטווייה והאריגה, יש הגיון לחייב משום טווה ומשום אורג.   

אולם, אפשרות זו לא קיימת ברמב"ם. זאת, משום שהרמב"ם דיבר במפורש רק על טווה, ואף המהר"י קורקוס לא העלה כיוון זה אלא לעניין כלאיים. הדבר מסתבר, משום שברור שאין לחייב בשבת שתיים על פעולה אחת[3]. על כן, הרמב"ם סבור שיש לחייב עליה משום טווה, שהיא המלאכה הראשונה והיא גם עוסקת בחומר הגלם הבסיסי של הצמר.

למול כיוון זה, העלה בתשובת מהרלב"ח אפשרות לחייב את עושה הלבד משום אורג, מפני שהוא מסתכל על התוצאה הסופית הדומה לאריג:

'נראה שיש להעיר שיותר ראוי לומר כפי השכל שהעושה הלבד הוא תולדת אורג שהרי הלבד דומה בצורתו לבגד אחד שנארג לא תולדת טווה כי אינו דומה כלל הלבד לכלל חוט"  (שו"ת מהרלב"ח כ"ג)

בתשובתו שם כתב להסביר את עמדת הרמב"ם:

"והתשובה לזה הוא כי מלאכת הטויה היא קבוץ החלקים הקטנים שבצמר או שבפשתן וגם העושה הלבד ככה עושה הרי אלו המלאכות  הם דומות זו לזו מזה הצד ושאינו דומה לאורג הוא בזה האופן כי מלאכת האריגה נעשית אחר הטויה וההנסכה והעושה הלבד עושה אותו מיד בעוד שחלקי הצמר או הפשתן הקטני' הם נפרדים ואם כן אינם דומות כלל אלו המלאכות"           (מהרלב"ח שם)

בקצרה, נראה לומר שהמחלוקת בזה היא הם להסתכל על המעשה או על התוצאה:

א.       המעשה - הפעולה היא בצמר, ויש לדמותו לטווה.

ב.       התוצאה – התוצאה היא היריעה המתקבל, ויש לדמותו לאורג.

הרמב"ם, כאמור, הכריע כאפשרות הראשונה. לדברינו, כך נראה, ניתן לומר ששתי נקודות המבט אפשריות עקרונית, אלא שאין לחייב שתיים על פעולה אחת ומפני זה מחייבים על הפעולה הראשונית יותר.

 

ה. מלאכות אחרות בעשיית הלבד

רבים חלקו על שיטת הרמב"ם, המשייך את עשיית הלבד למלאכת הטווה, והעלו אפשרויות רבות אחרות ומגוונות.

הראב"ד, בהשגתו על הרמב"ם, מיאן לחלק בין הלכות כלאים להלכות שבת. לאור זאת, לא רצה הראב"ד לחייב משום טווה, שאין בזה עשיית חוטים ויצירתם. לפיכך, כתב שיש לחייב על זה משום בונה, וכדוגמת המגבן שחייב אף הוא משום בונה (שבת צה.).

בספר מעשה רוקח על הרמב"ם כתב להעיר על הראב"ד :

"הרי שהוא מחבר חלקי הצמר והפשתן הנפרדים כדי לעשות הלבד והיינו הטויה ממש אלא שזה כל חוט לבדו וזה כולו כאחד וכיון שדרך הטווה לחבר החלקים הקטנים כאמור גם העושה את הלבד הוא עושה מלאכה זו משא"כ הבונה שדרכו לחבר הגופים הגסים ואף זה לא בחיבור גמור כידוע ויותר היה לו להראב"ד ז"ל לכתוב דחייב משום אורג אי נמי משום קולע שהזכיר רבינו דין י"ט אי נמי משום קושר שהם מלאכות השייכות לבגד עצמו וכדאמרינן בגמ' דף ע"ד שכן אורגי יריעות שנפסקה לו יריעה קושרין אותה וכו' וכל אלו הם יותר קרובים לעשיית הלבד מבונה שכתב ז"ל אלא נראה כמ"ש"    (מעשה רוקח, ט', ט"ו)

אם כן, דחה המעשה רוקח את דברי הראב"ד והעדיף את הטווה על פי מה שהסביר. לדבריו, אולי נכון לדבר על אורג, קולע או קושר, אך לא על בונה.

בהגהות הרמ"ך כתב שרבותיו כתבו לחייב משום ממחק, והוא הסכים לרמב"ם.

באשר למלאכת הקושר שהוזכרה בדברי המעשה רוקח, יש מקום להזכיר גם את מלאכת התופר. גם מלאכה זו יסודה בחיבור, ואף כאן מדבק הוא חלקי הצמר. ההבדל בין קושר לתופר הוא שקושר מחבר את הדברים עצמם, בניגוד לתופר המחבר באמצעות חוט או דבק[4].

על פי דברים אלו, יש לדון האם עשיית לבד (שבו משתמשים במים כדי לשים שכבת צמר על חברתה ולדוחסן יחד), קרובה יותר לקושר או תופר. ייתכן שהדבר קשור לשאלה האם אנו נראה את המים כחומר המדבק או רק כחומר מרכך, וצריך עיון.

 

 



[1] עיין רמב"ן בפירושו לתורה ויקרא יט,יט שכתב שלבדים אסורים מדרבנן בלבד. זאת, משום שלדעתו אנו פוסקים כדעת מר זוטרא (נידה סא:) הסבור שאין חייבים מן התורה אלא כשהוא שוע טווי ונוז כאחד, ולא סגי בחדא מינייהו. לשיטה זו, דרשת התורת כהנים היא אסמכתא בלבד, ועיקרה באה לרבות שיש איסור כלאים גם בדברים שאינם בגד. זה לשון הרמב"ן:

"אבל הברייתא השנויה בתורת כהנים (פרק ד יח) אין לי אלא בגד ומנין לרבות הלבדים תלמוד לומר שעטנז, בא לרבות הדברים שאינן בגד "מלא תלבש שעטנז", שלא הוזכר בגד. והמדרש הוא עיקר, שאפילו דבר שאינו בגד אסור בכלאים מן התורה, כגון הקולע חוטין ועושה מהן חגורה וכיוצא בזה, ובלבד שיהא שוע וטווי ונוז. ותפס לו הלבדים לאסמכתא בעלמא, שהם אסורים מדבריהם ואינן בגד" (רמב"ן ויקרא י"ט, י"ט).

ואין זה המקום להאריך בהלכות כלאים.

[2] כשם שמתיך המתכות חייב משום מבשל, אע"פ שאין זה כלול בהגדרה הבסיסית של בישול.

[3] וכבר עמדנו פעמים רבות בדברנו על עיקרון זה.

[4] ועיין בדברנו על מלאכת תופר, בשיטת הרמב"ם שהמדבק ניירות בדבק הוא תולדת תופר.