טעם התפילה על פי חובות הלבבות (א) – (ב)

  • הרב אוריאל עיטם

על חובות הלבבות

מרס"ג אנו עוברים לחובות הלבבות, ספרו של רבנו בחיי אבן פקודה. כמה קווי דמיון מקשרים בין ספרו של רבנו בחיי לספרו של רס"ג: הכרת טובו של הקב"ה עם הבריאה, שהיא עיקרון יסודי אצל רס"ג, עומדת גם ביסוד שיטתו של רבנו בחיי. הוא מרבה בדוגמאות ובהמחשות כדי להראות את חסדי ה' בעולם, כדרכו באופן כללי בספרו – להמחיש ולהמשיל כל דבר על ידי דימויים ודוגמאות ממציאות החיים. קווי דמיון נוספים לרס"ג הם ייעודו של האדם – לעבוד את ה', והעולם הבא כמקום קבלת השכר. אלה יסודות שמופיעים כבר בחז"ל, אבל החיבור ביניהם בולט ברס"ג וכן ברבנו בחיי. מה שהוסיף רס"ג הוא ביסוס היסודות של התורה גם מצד השכל וההיגיון, כפי שראינו בשיעור שעבר, ורבנו בחיי דומה לו מבחינה זו. שניהם מעלים את ההבחנה בין המצוות השכליות למצוות השמעיות, ואומרים כי יש מצוות שאינן מובנות בשכלנו אך עם זאת אינן סותרות אותו.

כמובן, יש גם הבדלים עמוקים ביניהם. ההבדל הבולט ביותר עולה משמות הספרים: ספרו של רס"ג נועד לעסוק באמונות ודעות, וספרו של רבנו בחיי עוסק בחובות. זהו ספר הדרכה בעבודת ה'. הבדל יסודי ועקרוני עוד יותר הוא במוקד עבודת האדם: רבנו בחיי מבקש לחולל מהפכה בתפיסת עבודת ה', ולהעביר את הדגש מהמצוות לחובות הלב. יש משמעות גם לחובות האברים כמובן, אבל העיקר הוא העבודה הפנימית על המידות והרגש. פסגת השאיפות שמציב רבנו בחיי היא הדבקות, או כפי שקרא רבנו בחיי לשער האחרון בספרו – אהבת א-לוהים. דבקות זו אינה במובן של התמסרות לעשיית המצוות, אלא במובן של מדרגה פנימית גבוהה של אהבת ה'. אם רבי עקיבא קבע כי "ואהבת לרעך כמוך" הוא הכלל הגדול בתורה, רבנו בחיי קובע אף הוא כלל גדול: "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱ-לֹהֶיךָ" (דברים ו', ה'). זהו הכלל שממנו נובעות כל חובות התורה. המצוות המעשיות, לדבריו, הן רק המיעוט מתוך החובות הנדרשות מהאדם; יתרה מזאת, ביסוד כל מצווה מעשית עומדת חובה של כוונת הלב, ולכן כל המצוות המעשיות כוללות חובות על הלבבות – ובנוסף יש עוד חובות רבות התלויות דווקא בלב ובעבודה הפנימית.

למרות העובדה שרבנו בחיי ביקש לחולל מהפכה, לא קרה לו מה שקורה לרוב המהפכנים בעולם היהודי, והוא לא עורר פולמוס. אף שחידושו אינו מובן מאליו כלל, הוא התקבל בחום על ידי עם ישראל לדורותיו. סביב נקודות מסוימות בשיטתו אמנם יש מחלוקת, למשל אל מול תפיסת הביטחון שלו יש גישות אחרות, אך הגישה העקרונית שהלב הוא המרכז – לא נתקלה בהתנגדות. אולי מפני שהוא לא פגע בשום מצווה מעשית, וגם לא איים על יראת השמים של אף אחד, בשונה ממהפכות אחרות בהמשך ההיסטוריה שנתפסו כאיום על עבודת ה' המסורתית. ייתכן גם שהמהפכה שלו למעשה לא הייתה חידוש, אלא רק האירה והעלתה על השולחן עקרונות שעולים מהתורה, ולכן גם הציבור זיהה את דבריו כגילוי האמת ולא כפריצת דרך מסוכנת.

 

התפילה בהקדמת חובות הלבבות

טבעי לכאורה שהתפילה תתפוס מקום חשוב בספר חובות הלבבות. הרי תפילה היא "עבודה שבלב" – ואם עבודה היא חובה, הרי שהתפילה היא חובת הלב המרכזית. למרות זאת, מפתיע לגלות שרבנו בחיי אינו עוסק בנושא התפילה כמעט בכלל. הוא מזכיר את התפילה בהקדמתו, ובהמשך היא מופיעה שוב בשלב מתקדם של הספר, בשער חשבון הנפש. מלבד שני אזכורים יחידים אלה, בולטת התפילה בהיעדרה.

עם זאת, אפשר לומר שחידושו של רבנו בחיי מתבטא יותר מכל בנושא התפילה. בהקדמה לספר מופיעה התפילה בהקשר מפתיע עוד יותר – בין הדוגמאות לחובות האיברים. הוא מזכיר את התפילה בתור אחת מהמצוות המעשיות:

כי האדם מחובר מנפש וגוף, ושניהם מטובות הבורא עלינו: האחד – נראה, והשני – אינו נראה; ואנחנו חייבים לעבוד אותו בעבור זה עבודה גלויה ועבודה צפונה. הגלויה – חובות האברים, כמו התפילה, והצום, והצדקה, ולימוד תורה ולמדה, ועשות סוכה, ולולב, וציצית, ומזוזה, ומעקה, והדומה להן ממה שייגמר מעשהו על ידי חושי האדם הנראים. אך העבודה הצפונה היא חובות הלבבות, והוא שנייחד האל בלבותינו, ושנאמין בו ובתורתו, ושנקבל עבודתו, ונירא אותו, ונכנע מפניו, ונבוש ממנו, ונאהב אותו, ונבטח בו, ונמסור נפשותינו אליו, ושנפרוש מאשר ישנא, ושנייחד מעשינו לשמו, ושנתבונן בטובותיו, והדומה לזה ממה שייגמר במחשבת הלב ומצפונו מבלי אברי הגוף הנראים ממנו.

רבנו בחיי מונה את חובות הלב, מעצים את מקומן ומגדיר אותן בתור מרכז עבודת ה' – ולתפילה אין כרטיס כניסה לשם. היא אינה אחת מהמצוות העיקריות הללו. צעד זה מחדד עד כמה מתמקד רבנו בחיי בעבודה הפנימית: אפילו התפילה אינה נחשבת לחלק מעבודה זו. עבודה פנימית פירושה מה שמתרחש בתוך תוככי הנפש, ולכן התפילה שנאמרת על ידי הפה – נחשבת למעשה של האיברים.

ברגע שרבנו בחיי מנתק את התפילה מחובות הלבבות, היא מאבדת לכאורה את ייחודה. אנו מכירים אמירות על התפילה המדגישות את כוונת הלב הדרושה בה, אבל לדעת רבנו בחיי דרישה זו אינה מאפיינת את התפילה דווקא – בכל אחת מחובות האיברים העיקר הוא כוונת הלב, והתפילה היא רק אחת מהן. אם כן, דווקא בגלל מגמתו הייחודית של רבנו בחיי להשתית את כל התורה והמצוות על העבודה הפנימית, התפילה נשארת מחוץ לרשימת המצוות הפנימיות.

אולם להלן נראה כי אין זו התמונה השלמה של התפילה בספר חובות הלבבות.

 

מהות התפילה: "העניין אינו צריך אל הדיבור"

המהלך הפנימי שפורס רבנו בחיי בספר מתחיל בהכרת ה' – השער הראשון הוא שער הייחוד והאמונה, ובשער השני, שער הבחינה, עוסק רבנו בחיי בהתבוננות בבריאה המובילה להכרת הטוב. מתוך ההכרה בטוב ה' בא השער השלישי – עבודת הא-לוהים: כיוון שהקב"ה מיטיב עמנו כל כך, אנו מחויבים לעבוד אותו.

מתבקש היה שמתוך מהלך זה תבוא תנועה של תפילה, תפילה של שבח והודאה. אם הקב"ה משפיע עלינו טובות, לכאורה עלינו לקחת סידור ולהגיד מזמורי תהילים, להודות ולהלל. זהו המקום הטבעי ביותר להכניס בו את התפילה, אך כאמור, רבנו בחיי אינו עוסק כאן בתפילה – אלא רק בחובה לעבוד את ה' לאור חסדיו.

התפילה מגיעה רק בשער השמיני, שער חשבון הנפש:

ואם יתעסק במעשה מחובות הלבבות והאברים יחדיו, כתפילה וכשבח לא-להים, יתברך, יפנה גופו מכל מעשי העולם הזה והעולם הבא, ויפנה לבו מכל המחשבות המטרידות אותו מענין התפילה, אחר שינקה עצמו וירחץ מכל הטינופין והליכלוכין וירחק מכל ריח רע והדומה לזה. ואחר כן יעלה על לבו, אל מי מכוין בתפילתו, ומה מבקש בה, ובמה מדבר לפני בוראו ממלות התפילה וענינה. ודע, כי המלות תהיינה בלשון כקליפה. והעיון במלות כלב, והתפילה כגוף, והעיון כרוח (כי המלות תהיינה בלשון, והעיון בלב, והמלות כגוף לתפילה, והעיון כרוח. וכשיתפלל המתפלל בלשונו, ולבו טרוד בזולת ענין התפילה, תהיה תפילתו גוף בלא רוח וקליפה בלא לב, מפני שגופו נמצא ולבו בל עמו עת תפילתו, ובכמוהו אמר הכתוב: "יַעַן כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי" (ישעיה כ"ט, י"ג). ומשלו זה עוד לעבד, שבא אדוניו לביתו וציוה אשתו ובני ביתו לכבדו ולעשות כל אודותיו, והלך לו הוא, והתעסק בשמחה ובשחוק, ונמנע מעבוד אותו בעצמו ומהשתדל בכבודו ולעשות מה שהיה ראוי לו, וקצף עליו אדוניו, ולא קיבל כבודו ועבודתו, והשיב הכל בפניו. וכן המתפלל, כשיהיה לבו ומצפונו ריק מענין התפילה, לא יקבל הא-ל ממנו תפילת אבריו ותנועת לשונו. הלא תראה מה שאנו אומרים בסוף תפילתנו: "יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך". וכשיהיה האדם חושב בשום דבר מדברי העולם במותר או באסור, ואחר כן יחתום תפילתו ויאמר: "והגיון לבי לפניך", הלא זה גנאי גדול, שיטען שדיבר עם א-להיו בלבו ובמצפונו ולבו בל עמו, ושאל ממנו אחר כך לקבל אותה ולרצות בה ממנו, ודומה הוא למי שנאמר בו: "כְּגוֹי אֲשֶׁר צְדָקָה עָשָׂה" (ישעיה נ"ח, ב'), ואמרו חכמינו זכרונם לברכה: "ימוד אדם עצמו אם יכול לכוין את לבו – יתפלל, ואם לאו – אל יתפלל" (ברכות ל:), ואמר רבי אליעזר בשעת פטירתו בכלל מה שציוה בו לתלמידיו: "וכשאתם מתפללים, דעו לפני מי אתם מתפללים" (ברכות כח:), ואמר הכתוב: "הִכּוֹן לִקְרַאת אֱ-לֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל" (עמוס ד', י"ב), ואמרו רבותינו, זכרונם לברכה: "אל תעש תפלתך קבע אלא רחמים ותחנונים לפני המקום" (אבות ב, יג), ואמר: "בְּהִתְעַטֵּף עָלַי נַפְשִׁי" (יונה ב', ח'), ואמר: "נִשָּׂא לְבָבֵנוּ אֶל כַּפָּיִם אֶל אֵ-ל בַּשָּׁמָיִם" (איכה ג', מ"א).

וראוי לך, אחי, שתדע, כי כוונתנו בתפילה אינה כי אם כלות הנפש אל הא-להים וכניעתה לפניו עם רוממותה לבוראה ושבחה והודאתה לשמו והשלכת כל יהביה עליו. ולפי שהיה כבד על הנפש לזכור כל זה בלי חיבור וסדר, כתבו רבותינו, זכרונם לברכה, הענינים שצריכים להם רוב כיתות בני אדם, הנראה חסרונם בהם אל הא-להים וכניעתם בעבורם, והם עניני התפילה על סדר ותיקון, שתקבל בה הנפש פני בוראה ולא תבוש בהתנפלה, וייראה ממנה בסדרה מעניני התפילה בלבה הכניעה והשפלות לא-להים. ולפי שהיתה מחשבת הלב מתהפכת הרבה ואין לה קיימה למהירות עבור ההרהורים על הנפש, היה קשה עליה לסדר עניני התפילה מעצמה, תיקנו אותם רבותינו, זכרונם לברכה, במלים מתוקנות, יסדרן האדם בלשונו, מפני שמחשבת הנפש הולכת אחר המאמר ונמשכת אל הדיבור. והיתה התפילה מלות וענינים, והמלות צריכות אל הענין והענין אינו צריך אל הדיבור, כשאפשר לסדרו בלב, אשר (כי) הוא עיקר כוונתנו ועליו משען מגמתנו. הלא תראה מה שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה, בעת הדחק: "בעל קרי מהרהר בלבו ואינו מברך לא לפניה ולא לאחריה, והתירו לקצר בעניני התפילה בתפילה קצרה (ברכות כ:). על כן תקן, אחי, ענין תפילתך בלבך והשווהו עם דיבורך, וכוון בהם כוונה אחת לא-להים, ופנה גופך מכל תנועותיך, וקשור חושיך ורעיוניך מהתעסק בדבר מדברי העולם עם התפילה. הקשה במה שאתה עושה למלכך, כשאתה מתעסק בהודאתו ושבחו וסיפור טובותיו עם סכלותו במצפונך, כל שכן הבורא, יתעלה, המשקיף על גלוייך ומצפונך ונסתרך ונראך. ומן התימה, שהתפילה אצלך אמונת הבורא ופקדונו, כי מסר בידך ענינה ונתנה ברשותך, לא ישקיף עליה זולתו. ואילו (ואם) תתפלל אותה, כמו שציוה הבורא, יתברך, יצאת ידי חובת האמונה ויקבלנה ממך הבורא ואם לא תהיה נאמן בה בלבך ובלשונך, תהיה בחזקת הקובעים אותו באמונתו, ואמר הכתוב בהם: "כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה בָּנִים לֹא אֵמֻן בָּם" (דברים ל"ב, כ'), ואמר באנשי האמונות הנוהגים בהן כמשפטן וכדיניהן: "עֵינַי בְּנֶאֶמְנֵי אֶרֶץ לָשֶׁבֶת עִמָּדִי"   (תהלים ק"א, ו').

בקטע זה התפילה כבר אינה מסווגת כחובת האיברים, אלא כחובה משולבת של האיברים והלבבות. רבנו בחיי מחלק בין מילות התפילה ובין התכנים. את המילים אומרים בפה, והחשיבה על התכנים שייכת ללב. לדבריו, עיקר התפילה הוא פעולת הלב, והראיה היא שבמצבים מסוימים התירו חכמים לקצר את התפילה ואף להסתפק בהרהור לבד. מכאן שחובת התפילה איננה אמירת מילים מסוימות, אלא פניית הלב אל הקב"ה. המילים שקבעו חכמים הן רק עזרה, וכיוון שמדובר באנשי כנסת הגדולה, זו כנראה העזרה הטובה ביותר שיכולנו לקבל; ועדיין זהו רק סיוע לתפילה, והעיקר הוא התפילה בלב. נחדד את נקודת החידוש שלו: בדרך כלל ההנחיה ההלכתית היא לומר את כל התפילה בכוונה, ואם זה קשה לכוון רק בחלקים מסוימים; לדברי רבנו בחיי יש לכוון בכל התפילה, כיוון שעצם התפילה הוא הכוונה לתכנים ולא אמירת הנוסח.

כאן אנו רואים כי רבנו בחיי אכן מחשיב את התפילה בתור אחת מחובות הלבבות – אך לא את הדיבור באמצעות הפה, אלא את פעולת הלב, שהיא עיקרה של התפילה.

בשיעור הבא נתבונן עוד בדברי רבנו בחיי על התפילה לקראת סוף ספרו, ונראה כיצד היא מקבלת תוספת משמעות.