דילוג לתוכן העיקרי
גמרא גיטין -
שיעור 13

גיטין | דף יט ע"א | כתב על גבי כתב

קובץ טקסט

מקורות

1. דף יט. "איתמר המעביר דיו... את הקרעים דיו", ירושלמי "תמן תנינן... אשת איש".

2. דף כ. "אמר רב חסדא... אבל הכא לא", שבת דף קד: "כתב על גבי... מן המובחר".

3. תוספות בסוגיתנו ד"ה דיו, רמב"ן ד"ה דיו.

4. תוספות דף ט: ד"ה מקרעין, תוספות רי"ד דף יט. "ופירש המורה... ר"ח זה לשונו".

5. רמב"ם הלכות שבת פי"א הט"ז, הלכות גירושין פ"א הכ"ג.

[6. ספר התרומה הלכות תפילין סימן ר"ה "והיכא שנפלה... לכולי עלמא אינו מועיל".]

שאלות הכנה

1. איזו בעיה עולה מתוך צירוף סוגייתנו עם הסוגיה בדף כ. ובשבת דף קד:?

2. מה הפתרונות השונות של הראשונים לבעיה הזאת?

3. הרמב"ן מחלק בשלב מסוים בין התחום של מלאכות בשבת לבין שאר התחומים. מה פשר החילוק הזה?

4. מה הפירוש של תשובת רבי יוחנן לקושיית ריש לקיש לפי רש"י? האם פירושו עולה בקנה אחד עם דברי הירושלמי? האם תוכל להציע פירוש אחר?

א. דיו על גבי דיו

"איתמר: המעביר דיו על גבי סיקרא בשבת, רבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרווייהו: חייב שתיים - אחת משום כותב ואחת משום מוחק. דיו על גבי דיו, סיקרא על גבי סיקרא - פטור. סיקרא על גבי דיו - אמרי לה חייב ואמרי לה פטור: אמרי לה חייב - מוחק הוא, אמרי לה פטור - מקלקל הוא".

בעניין דיו על גבי דיו משמע מסוגייתנו שפשוט וברור שהכתב העליון אינו כלום. וכך מסתבר, שהרי הכתב העליון לא הוסיף מאומה על הכתב התחתון, ולכן אינו בגדר ההלכתי של כתב.

אולם, מה שנראה כברור מסוגייתנו אינו עולה בקנה אחד עם הסוגיה לקמן:

"אמר רב חסדא: גט שכתבו שלא לשמה והעביר עליו קולמוס לשמה - באנו למחלוקת רבי יהודה ורבנן. דתניא: הרי שהיה צריך לכתוב את השם, ונתכוון לכתוב 'יהודה', וטעה ולא הטיל בו דל"ת - מעביר עליו קולמוס ומקדשו, דברי רבי יהודה. וחכמים אומרים: אין השם מן המובחר" (דף כ.).

מדובר אפוא במי שכתב בדיו על גבי דיו, ואף על פי כן לפי רבי יהודה כתב העליון נחשב לכתב! ועיין בהמשך הסוגיה שם, שלפי רב אחא גם חכמים מודים שהכתב העליון הוא כתב.

לכאורה אין לחלק בין מלאכת כתיבה בשבת לבין כתיבת אזכרות לשמה, שהרי במסכת שבת (דף קד:) הגמרא תולה חיוב כתב על גבי כתב בשבת במחלוקת זו בין רבי יהודה וחכמים:

"'כתב על גבי כתב (פטור)' - מאן תנא? אמר רב חסדא: דלא כרבי יהודה. דתניא: הרי שהיה צריך לכתוב את השם, ונתכוון לכתוב 'יהודה', וטעה ולא הטיל בו דל"ת - מעביר עליו קולמוס ומקדשו, דברי רבי יהודה. וחכמים אומרים אין השם מן המובחר".

הראשונים דנו בסתירה זו בין הסוגיות, והעלו פתרונות שונים:

1. תוספות בסוגייתנו מחלקים בין מצב בו הכתב העליון אינו מוסיף כלום על כתב התחתון - כמו דיו על גבי דיו בסוגייתנו - שלגביו פשוט שאין כתב העליון בגדר כתב, לבין מקרה כמו זה של רבי יהודה, שבו כתב התחתון פסול, הואיל ונכתב שלא לשמה, וכתב העליון - שנכתב לשמה - מכשיר את הגט ואת ספר התורה. אם כן, אף על פי שאנו עוסקים בדיו על גבי דיו, אם כתב העליון אינו רק העתק של כתב התחתון אלא יש בו תוספת וחידוש ביחס אליו, יש להגדירו ככתב, כמו דיו על גבי סיקרא:

"תימה, דהכא משמע דדיו על גבי דיו לא כלום הוא לעניין שבת, והוא הדין לעניין גט דמדמי בסמוך לשבת, ומשמע דליכא מאן דפליג, ולקמן (דף כ.) אמרינן: כתבו שלא לשמה והעביר עליו קולמוס לשמה - באנו למחלוקת רבי יהודה ורבנן, דלר' יהודה הווי כתב. ועוד, דרב אחא מסיק לקמן דאפילו רבנן מודו גבי גט דהווי כשר! ואומר רבנו יצחק דלקמן ודאי שכתב הראשון היה שלא לשמה וכתב השני עושהו לשמה חשיב כתב לרבי יהודה, ולרב אחא אפילו לרבנן חשיב כתב גבי גט. אבל הכא, שכתב שני אינו מתקן כלום, אפילו רבי יהודה מודה דלא חשיב כתב".

אמנם, שיטה זו אינה עולה בקנה אחד עם הסוגיה בשבת, שכן הסוגיה שם תולה את דין המשנה שכתב על גבי כתב פטור במחלוקת רבי יהודה וחכמים, ולפי הפשט, המשנה אינה עוסקת דווקא במצב שכתב התחתון פסול משום שלא נכתב לשמה. תוספות אכן נאלצו לדחוק בנקודה זו, וזה לשונם:

"ובפרק הבונה (שבת דף קד:) דתנן: כתב על גבי כתב פטור, ואמר רב חסדא: מתניתין דלא כר' יהודה, לא בעי לאוקמי כשאין כתב השני מתקן כלום, דאפילו רבי יהודה מודה דאינו כתב, משום דמתניתין משמע ליה דבכל עניין פטור, אפילו כתב גט או ספר תורה שלא לשמה והעביר עליו בשבת קולמוס לשמה, להכי מוקי כרבנן".

2. הרמב"ן חולק על הנחת התוספות כי סוגייתנו היא דברי הכול. לדבריו, רבי יוחנן וריש לקיש הכריעו כרבנן, החולקים על רבי יהודה וסוברים שכתב על גבי כתב אינו כלום. אולם לדעת רבי יהודה דיו על גבי דיו חייב אפילו כשאין הכתב העליון מוסיף ומתקן את הכתב התחתון. ורב אחא, הסובר שחכמים חולקים על רבי יהודה רק בעניין קדושת השם - חולק על רבי יוחנן וריש לקיש בהבנת מחלוקת ר' יהודה וחכמים.

3. הרמב"ן מביא תירוץ אחר בשם הרשב"ם:

"ומתרץ הרב רבנו שמואל ז"ל מרומרגי, דהכא כשהכתב יבש ולא אהנו מעשיו, אבל התם בדר' יהודה בשעדיין הוא לח, והכותב על כתב לח כתב הוא. ואינו נכון, דגרסינן בפרק הניזקין (דף נד:) גבי ההוא דאמר: 'ס"ת שכתבתי לפלוני, אזכרות שבו לא כתבתים לשמן', ואקשינן: וליעבר עלייהו קולמוס ולקדשינהו, והתם יבש הווה".

הרמב"ן דוחה תירוץ זה בטענה כי האוקימתא שלו אינה מסתדרת עם כל המקרים. ברם, יש להעיר על גוף הדברים: הרי גם כאשר הדיו לח מעשה הכתיבה כבר הושלם, גם אם הדיו עוד לא הספיק להתייבש. ואם כן, נראה כי מעשה הכתיבה העליונה אינו עדיף על מעשה הכתיבה התחתונה, ואין להחשיבו ככתב. מסתבר שלדעת הרשב"ם דין הכתב העליון אינו תלוי בליקוי במעשה הכתיבה שמתחתיו. לדבריו, כתב עליון אינו כתב רק כאשר הכתב שמתחתיו הושלם, שרק אז אין משמעות לכתב העליון הואיל ולא הוסיף דבר לכתב התחתון.

4. בהמשך דבריו, דן הרמב"ן בשיטת רב אחא הסובר שגם חכמים, החולקים על רבי יהודה, מבינים כי כתב עליון נחשב לכתב:

"ואי קשיא, לרב אחא בר יעקב דאמר לקמן: עד כאן לא קאמרי רבנן התם אלא דבעינן זה א-לי ואנוהו, הא דתנן התם: כתב על גבי כתב פטור, מני? איכא למימר: מוקי לה בסיקרא על גבי דיו, ודברי הכול. אי נמי: סבר איהו שאני לשמה משבת, דגבי שבת מלאכת מחשבת בעינן, ולא אהנו מעשיו שכבר נכתב".

אי לכך, הסיק רב אחא כי אם הדיו עודנו לח והכתב עדיין לא שלם, הכתב העליון נחשב לכתב לדעת כולם.

בתירוצו השני מחלק הרמב"ן בין דין לשמה בגט או בספר תורה - שכתב עליון הוא כתב; לבין איסור כתיבה בשבת - שכתב על גבי כתב פטור. חילוק זה מתפרש על פי ההבחנה בין מעשה הכתיבה לבין חפצא של כתב. לפי הבחנה זו אפשר לומר כי כתב עליון אמנם אינו חפצא של כתב, אך מכל מקום מעשה כתיבה על גבי כתב נחשב למעשה כתיבה. מסתבר אפוא כי לגבי איסור כתיבה בשבת החיוב הוא כאשר האדם יוצר חפצא של כתב על ידי מעשיו. זאת משום שעל מנת להתחייב על עשיית מלאכה בשבת, היא צריכה להיות 'מלאכת מחשבת' ולכן יש הכרח ליצור כתב בשביל להתחייב. אולם, בנוגע לחלות דין לשמה בספר תורה ובגט אין דרישה לכתב, שהרי הכתב כבר ישנו. החיסרון נובע רק מחסרון הכתיבה 'לשמה', ועל ידי מעשה כתיבה אפשר להעניק דין לשמה.

לקמן נציע פתרון אחר לסוגיות אלו.

ב. דיו על גבי סיקרא

לפי רבי יוחנן וריש לקיש הכותב בדיו על גבי סיקרא חייב בשבת. לפי דרכנו, כתיבה בדיו על גבי סיקרא נחשבת ליצירת חפצא של כתב, ולכן היא בגדר מלאכת מחשבת.

אמנם, יש לבחון קביעה זו לאור המשך הסוגיה:

"בעא מיניה ריש לקיש מרבי יוחנן: עדים שאין יודעים לחתום, מהו שיכתבו להם בסיקרא ויחתמו - כתב עליון כתב או אינו כתב? אמר ליה: אינו כתב. אמר ליה: והלוא לימדתנו רבנו 'כתב עליון כתב לעניין שבת'? אמר ליה: וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה?".

רש"י פירש כי רבי יוחנן הסתפק בעניין דיו על גבי סיקרא בכלל. למרות ש'אנו מדמים וסבורים שדיו על גבי סיקרא נחשב לכתב, מכלל ספק לא יצאנו. אי לכך, יש להחמיר שמא כתב עליון אינו כתב אפילו בדיו על גבי סיקרא.

אולם, מלשון הירושלמי עולה לכאורה הבנה אחרת בדברי ר' יוחנן:

"עדים שאינן יודעין לחתום: ריש לקיש אמר: רושם לפניהן בדיו והן חותמין בסיקרא, בסיקרא - והן חותמין בדיו. אמר ליה ר' יוחנן: מפני שאנן עוסקין בהלכות שבת אנו מתירין את אשת איש?".

מהירושלמי עולה שרבי יוחנן הבחין בין הלכות שבת לדיני גט. בנוגע לשבת דיו על גבי סיקרא חייב בתורת ודאי, אך אין לדמות הלכות שבת לגיטין.

הבנה זו עולה גם מפסקי הרמב"ם, שהרי בהלכות שבת פסק:

"המעביר דיו על גבי סיקרא חייב שתיים - אחת משום כותב ואחת משום מוחק" (פי"א הט"ז).

משמע אפוא שחיובו הוא בתורת ודאי, ולמרות זאת בעניין עדים שאינם יודעים לחתום לא הביא הרמב"ם את הצעת ריש לקיש, שיחתום בדיו על גבי סיקרא.

אולם, הבחנה זו צריכה עיון, שהרי לעיל חילקנו בין שבת לבין גיטין בכיוון ההפוך, ואמרנו כי כתב על גבי כתב פטור בשבת, למרות שלגבי גיטין הוא נחשב לכתיבה. וכאן, לפי הירושלמי, הכותב כתב על גבי כתב בשבת - חייב, אף על פי שלעניין גיטין הוא אינו נחשב לכתב.

סוגיה זו מתבהרת על פי המשך דברי הירושלמי. לפי הירושלמי יש בעיה אפילו במקרה שמקרעין נייר כדי שהעדים יחתמו את שמותם ישר על הנייר (בתוך השבלונה של החתימה), על פי הקרעים:

"אלא מביא נייר חלק ומקרע לפניהן וחותמין. ולא כתב ידו של ראשון הוא? אלא מרחיב לפניהן".

במקרה זה אין בעיה של כתב על גבי כתב, ואין ספק שחתימת העדים היא בגדר כתיבה, ואף על פי כן הירושלמי מתקשה באפשרות של "מקרעין" (ודורש שחתימת העדים לא תהיה בדיוק על קווי השבלונה)! על כורחנו, יש בחתימת העדים בעיה נוספת, מלבד הדרישה למעשה כתיבה. ומסתבר שבחתימת עדים צריכים לא רק את כתיבת העדים אלא גם את כתב ידם הפרטי. ממילא, אפילו כאשר מקרעין לעדים נייר חלק עדיין יש מקום לפסול, משום ש'כתב ידו של ראשון הוא'.

לאור חילוק זה מובן שדיו על גבי סיקרא פסול לחתימת העדים, משום שאין חתימה זו בגדר כתב ידם. אף על פי כן, אפשר לחייב את הכותב בדיו על גבי סיקרא בשבת, כדברי הירושלמי.

וכך כותב מו"ר הרב יוסף דב סולובייצ'יק זצ"ל:

"ביחס למלאכת שבת אין אנו מעוניינים כלל אם הכתב המחודש על ידי מלאכה הוא כתב ידו או כתב הראשון. אנו דנים רק אם מעשה הכתיבה התקיים או לא. לכן אמרו ר' יוחנן וריש לקיש כי בדיו על גבי סיקרא תיקן את צבע האותיות ופעולת כתיבה ישנה כאן. ברם בעדות בשטר אין מלאכת כתיבה מעלה ולא מורידה... מה שאנו דורשים בחתימת העדים הוא כתב ידם או רישומם הבלעדי, ובכתב על גבי כתב דבר זה נעדר"
(שיעורים לזכר אבא מרי ח"א עמ' רנ"ז:)

ג. דיו על גבי חקיקה

רש"י בפרק הראשון (דף ט:) פירש "מקרעין להם נייר חלק" באופן אחר:

"מקרעין להם נייר חלק - מסרטין ורושמין בסכין על הנייר את שמות העדים, ובאין העדים וממלאין את הקרעים דיו".

תוספות שם דנים בפירושו על רקע סוגייתנו: הלוא שרטוט על קלף הוא כמו חקיקה על טבלא, הנחשבת לכתיבה לעניין גט, כמו שמפורש לקמן:

"למימרא דחקיקה לאו כתיבה היא, ורמינהו: עבד שיצא בכתב שעל גבי טבלא ופינקס יצא לחירות"  (דף כ.).

אם כן, לכאורה הכותב בדיו על גבי שרטוט פסול, כמו בדיו על גבי סיקרא. גם הרא"ש התייחס לשיטת רש"י בתוספותיו:

"הני מילי דיו על גבי סיקרא, דסיקרא חשיב קצת, אבל דיו על גבי רשימא כתב גמור הוא, בין לעניין שבת בין לעניין גיטין".

לדבריו יש הבדל בין דיו על גבי סיקרא, הפסול לפי סוגייתנו, לבין דיו על גבי חקק שכשר. אבל הבחנה זו טעונה ביאור.

ועיין בתוספות רי"ד, שדייק שלפי רש"י צריך לכתוב גט דווקא בסוג מסוים של דיו, כלומר בנוזל שנדבק או נבלע בנייר. לכן אפשר לכתוב גט במי אברא (מי עופרת), אבל אברא עצמה (עיפרון), שאינה נוזל, פסולה. ואכן, כך משמע מפירוש רש"י במנחות:

"כלומר: וצריך לכתוב בדיו בין במזוזות בין בגט, כמו שנאמר 'מפיו יקרא אלי וגו', כלומר: מהאי קרא נפקא דספר בדיו בעינן" (דף לד.).

לכן, אין לפי רש"י בדיו על גבי חקק משום כתב על גבי כתב, הואיל וחקק אינו נחשב לכתב. אלא שפירוש זה לא ייתכן, שהרי לפיו לא ניתן לכתוב גט על ידי חקיקה. זאת בניגוד לסוגיה מפורשת בהמשך המאפשרת לחקוק גט על גבי טבלא. ולכאורה מהכשר גט על ידי חקיקה מוכח שכל דבר הרושם הוא בגדר כתיבה לעניין גט, ולא רק דיו.

ונראה שיש לפרש כי לפי רש"י חקיקה אמנם נחשבת לכתיבה לעניין גט, אבל יש הבדל מהותי בין כתיבה בדיו לבין חקיקה. בחקיקה האותיות חקוקות על הספר עצמו, בעוד שדיו הוא חומר נוזלי שמציירים בו את האותיות, והן נדבקות לספר או נבלעות בו. כל בעיית כתב עליון לא שייכת אלא בדיו על גבי דיו - ולפי רבי יוחנן יש לחשוש אפילו בדיו על גבי סיקרא - שהרי הדיו כבר קיימת, ואין כאן אלא שינוי צבע בעלמא. אבל בדיו על גבי חקיקה נוצרו אותיות חדשות של דיו מעל הכתב החקוק. ולמרות שהכתב החקוק התחתון נחשב לכתב, הכתב העליון - העשוי מדיו - גם הוא בגדר כתב, שהרי פנים חדשות באו לכאן.

עוד נראה לומר שאין לדייק שכל דבר הרושם נחשב לכתיבה לעניין גט: אמנם חקיקת האותיות בדף עצמו כשרה, כיוון שלגביה יש לנו לימוד מיוחד מעשיית הציץ, כמו שכתוב "ויכתבו עליו מכתב פתוחי חותם" (שמות ל"ט, ל). אבל בכל מקרה אחר שבו אין חוקקים, צריכים לכתוב דווקא בדיו ובדומה לו, כלומר בחומר כתיבה נוזלי. והיינו משום שאמנם אין צורך בחפצא של דיו, אבל יש צורך בדיו מדין מעשה כתיבה, כמו שמצאנו בברוך בן נריה "ואני כֹתב על הספר בדיו" (ירמיה ל"ו, יח). לכן, הכתיבה בעיפרון אינה נחשבת למעשה כתיבה והיא פסולה בגט.

עד עכשיו ראינו שדיו על גבי דיו אינו נחשב לכתב. אמנם, אם על ידי הכתב העליון יש תיקון, הוא נחשב לכתב לדעת התוספות. בנוסף, גם כאשר אין תיקון ייתכן שלכתיבה על דיו יש גדר של מעשה כתיבה, למרות שהכתב העליון אינו מוגדר כחפצא של כתב. בנוגע לדיו על גבי סיקרא, לפי רש"י יש ספק אם הכתב העליון נחשב לכתב. על רקע הירושלמי הסברנו שדיו על גבי סיקרא נחשב לכתב, אבל הוא אינו בגדר כתב ידו הפרטי של הכותב. אם הכתב הוא על גבי חקיקה, לפי תוספות דינו כדיו על גבי סיקרא; ולפי רש"י הסברנו שכתב מעל חקיקה נחשב לכתב לכולי עלמא.

אולם, יש מקום להעיר על שיטת התוספות שכתב עליון נחשב לכתב כאשר הוא מתקן אפילו בדיו על גבי דיו. למדנו בהמשך סוגייתנו:

"בעא מיניה ריש לקיש מר' יוחנן: עדים שאין יודעים לחתום מהו שיכתבו להם בסיקרא ויחתמו - כתב עליון כתב או אינו כתב?".

לפי שיטת התוספות, לכאורה העדים יכולים לחתום גם בדיו על גבי דיו, שהרי על ידי חתימתם יש תיקון הגט?! ועיין במהרש"א. בפתרון שאלה זו יש לעיין בדברי בעל ספר התרומה בעניין כתב על גבי חק תוכות.

ד. כתב על גבי חק תוכות[1]

רבנו ברוך כתב:

"אבל במקום שנאמר 'וכתב' פסלינן חק תוכות, וכיוון שהאות פסול אין להכשירו על ידי חוזר ומעביר עליו קולמוס לאחר שנתקנה... אף על גב שרבי יהודה אומר 'מעביר עליו קולמוס ומקדשו'... לרבי יהודה דמועיל משום שהאות נעשה לו כתקנו ואין מחוסר אלא לשמו... אבל חק תוכות שאין שם אות עליו מודה דהעברת קולמוס לא משווי ליה גט"  (ספר התרומה הל' תפילין סימן ר"ה).

לכאורה דבריו הם נגד כל מה שלמדנו בסוגיה זו. עד עתה חשבנו שחסרון כתב העליון נובע משלמות הכתב התחתון, כלומר: ככל שהכתב התחתון טוב יותר, כך יש סיבה טובה יותר לפסול את הכתב שמעליו. והנה כותב רבנו ברוך כי הכתב העליון פסול משום שכתב התחתון הוא חק תוכות - שאינו כתב!

בפירוש שיטתו נראה לבאר כי דיו על גבי דיו אינו כתב, משום שלא הוסיף מאומה על כתב התחתון. אלא שלפי זה יש להקשות מהסוגיה לקמן (כ.), שלפי רבי יהודה אפשר להעביר עליו קולמוס לשמה. ונראה לפרש שלדעתו דינו של רבי יהודה אינו נובע מכך שהכתב העליון נחשב לכתב, אלא מכך שעל ידי העברת הקולמוס אפשר להשלים ולהכשיר את הכתב התחתון. וכך כתב בעל תרומת הדשן:

"דאפילו כשהוא מתקן כתב תחתון לעשותה לשמה, מכל מקום לא חשיב כתב העליון כתב אלא לעניין זה שעושהו לשמה" (שאלה מ"ח).

לפי זה ברור שהעברת קולמוס אינה מועילה אלא אם כן קיים כתב מתחתיו. אבל אם הכתב שמתחתיו נוצר על ידי שחק תוכות, לא ניתן להכשירו על ידי העברת קולמוס.

לאור דברים אלו, אפשר להסביר מדוע עדים שאינם יכולים לכתוב - אינם יכולים לחתום בדיו על גבי דיו, למרות שיש בחתימתם משום תיקון. בחתימה אין די בהוספת 'לשמה' - שהרי עצם חתימת העדים חסרה - ולכן כתב על גבי כתב אינו מועיל אלא אם כן כתב בדיו על גבי סיקרא (לריש לקיש), שאז הכתב העליון הווי כתב. אולם בדיו על גבי דיו (המועיל רק מדין תיקון הכתב התחתון), לא שייך כל תיקון בחתימת השני. וזו לשון המהר"ם שי"ף:

"אלא נראה לחלק דדווקא לעניין כתיבת הגט אמרינן לקמן דכתב שני מתקן, אבל לעניין חתימה כאן מיבעיא ליה, דהווי חתימת הראשון וכתב עליון לא הווי כתב, ואין כאן חתימת השני".

לפי זה יש לחלק בין סוגייתנו לסוגיה לקמן (דף כ.). סוגייתנו דנה בהגדרת הכתב העליון ככתב עצמאי, ולכן דיו גבי דיו אינו נחשב לכלום. לעומתה, הסוגיה לקמן עוסקת בתיקון הכתב התחתון על ידי העברת קולמוס, ולכן בה אפילו דיו על גבי דיו מועיל. כל זה בניגוד לסוגיה בשבת, התולה את החיוב בכתיבת דיו על גבי דיו במחלוקת רבי יהודה וחכמים האם אפשר להעביר עליו קולמוס לשמה.

ונראה לפרש שאי אפשר להעניק לספר תורה או גט דין לשמה אלא אם כן יעשה מעשה כתיבה לשמה. ולכן, אם אין להעברת הקולמוס דין מעשה כתיבה, גם דין לשמה לא יחול. הגמרא בשבת סוברת שדיו על גבי דיו אינו נחשב למעשה כתיבה - כנראה משום שלדעתה מעשה שאינו יוצר כתב גם אינו מוגדר כמעשה כתיבה - ולכן היא טוענת שלפי רבי יהודה לא ייתכן להחיל דין לשמה על ידי העברת קולמוס אם דיו על גבי דיו אינו בגדר כתב, ועל כורחנו רבי יהודה חולק על דין המשנה שהכותב דיו על גבי דיו בשבת פטור. הסוגיה בגיטין, לעומתה, חולקת וסוברת כי העברת קולמוס בדיו על גבי דיו נחשבת למעשה כתיבה למרות שלא יצר חפצא של כתב, ולכן אפשר להכשיר גט וספר תורה פסולים על ידי העברת קולמוס.

 

מקורות לשיעור הבא:
מקורות לשיעור הבא - לשמה בגט ובמגילת סוטה:
1. עירובין דף י"ג. "תניא רבי יהודה אומר... מחיקה היא".
2. תוספות עירובין ד"ה אבל, תוספות בגיטין דף כ. ד"ה אי משום.
3.רמב"ן גיטין דף כד: ד"ה יתר, אור זרוע סוף סימן תשמ"ה "אך מ"מ...".
 
שאלות:
1. לפי הסוגיא בגיטין, האם כתיבה לשם ספר תורה מוגדרת ככתיבה לשמה לעניין גט?
2. מהי הסתירה בין סוגייתנו לבין הסוגיא בעירובין?
3. האם יש הבדל מהותי בין דין לשמה בגט לבין דין לשמה במגילת סוטה?
4. איך פותר הרמב"ן את הסתירה בין הסוגיות.
 
 

[1] חק תוכות - היינו כתיבה על ידי מחיקת מה שמסביב לאות. לדוגמה: אם הנייר כולו מכוסה בדיו, ואני מוחק את הדיו באופן שנוצרות אותיות במקומות שבהם לא מחקתי אותו. כתיבה כזו פסולה להלכה.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)