ייאוש בעלים (ג)

  • הרב משה טרגין

ייאוש בעלים (חלק ג')

בשיעור הקודם תיארנו שתי גישות שונות לחלוטין באשר לדרך פעולתו של הייאוש; בשיעור שלפנינו נעיין בכמה השלכות של מחלוקת זו. נבחן את המופעים הייחודיים של ייאוש, ואולי נמצא כמה דוגמאות שיחדדו ויבהירו את הגישות השונות שהעלינו.

אדם הלוקח את החפץ מן המוצא

מה יהיה הדין אם אדם הרים את החפץ לפני שבעליו התייאש, ואחר כך העביר את החפץ לאדם אחר? ברור שהמוצא עצמו אינו יכול לזכות בחפץ, משום שהוא הרים אותו טרם הייאוש; במקרה כזה אנחנו מיישמים את הכלל שאין זכייה בחפץ אם "באיסורא אתא לידיה" (כפי שהסברנו בשיעור שעבר). בין אם כלל זה משקף את הופעתה של החובה ההלכתית להשיב את החפץ לבעליו, המונעת את הקניין (כשיטת תוספות), ובין אם הכלל משקף את הגדרתו של המוצא כ'שומר אבידה', דבר המרוקן את הייאוש מתוכנו (כהבנת הרמב"ן), מוסכם לכל הדעות שהמוצא איננו רשאי ליטול את החפץ לעצמו. אך האם האדם השני יכול לזכות בחפץ, במידה שהייאוש חל לפני שהחפץ הגיע לידיו? עניין זה נדון בחידושים המיוחסים לריטב"א[*] (כא: ד"ה בדבר שיש בו סימן):

"...דכי אתא לידיה באיסורא אתא לידיה, וכבר היה מחויב להחזירה לבעלים, ותו לא מצי לאקנינהו; ואפילו בא אדם אחר והחזיק בה אחר יאוש, מיד המוצא קודם יאוש - לאו כלום הוא, דכיון שהמוצא נתחייב להחזירה שהרי באיסורא באה לידו, מאן דאיחזיק בה מידיה דההוא מוצא - לאו כלום הוא".

בעל "המיוחסים לריטב"א" טוען כי אם החפץ הורם לפני הייאוש - לעולם לא יוכל להתבצע קניין בחפץ, ואין זה משנה מי מנסה לבצע את הקניין. לעומת זאת, מדברים שמביא השיטה מקובצת (כו: על המשנה ד"ה וזה לשון גליון) בשם 'גיליון' (=פירוש שנכתב בשולי דף הגמרא) משמע שייאוש לאחר נטילת החפץ אמנם מונע פעולת קניין של המוצא, אך לא יפריע לתהליך קניין שיבצע אדם שקנה את החפץ מן המוצא. סביר להניח שמחלוקת זו מושפעת מהעימות היסודי שבין גישות הרמב"ן והתוספות: ללא ספק, הרמב"ן יסכים עם עמדת הגיליון, ולפיה האדם השני יכול להתקדם בתהליך הקניין ללא הפרעה. בעוד האדם הראשון - המוצא - מנוע מכך בשל מעמדו כשומר אבידה, האדם השני, שמעולם לא מונה לתפקיד זה, יכול ליהנות מתוצאות ייאוש הבעלים. התוספות, מנגד, יכולים לטעון שהאדם השני אף הוא מנוע מלבצע קניין בחפץ; החפץ נאסף לפני שהיה ייאוש, ולכן חובת ההשבה עומדת בתוקפה, ומונעת כל תהליך קניין בחפץ. בכך התוספות יסכימו לדעתו של "המיוחסים לריטב"א", בעוד שהרמב"ן בודאי ינקוט את שיטתו של הגיליון (המצוטט בשיטה מקובצת).

מציאה שלא מדעת

שאלה נוספת עוסקת באבידה שהגיעה לרשותו של המוצא ללא ידיעתו. הראשונים דנים בתרחיש שבו מישהו איבד אבידה בחצר של אדם, בלי שבעל החצר יודע על כך. מאחר שהחפץ הגיע לחצר - שהיא רשות המוצא - לפני ייאוש הבעלים, נוכל להפעיל ביחס למקרה זה את העיקרון של "באיסורא אתא לידיה", ובכך למנוע מבעל החצר לזכות בחפץ לאחר הייאוש. האם העובדה שהאדם כלל לא ידע על הימצאות החפץ ברשותו תקל בדרך כלשהי על התנאים ותאפשר לבעל החצר לזכות בחפץ? הרשב"א בחידושיו (כה: ד"ה לא צריכא) והראב"ד בהשגות על הרמב"ם (הלכות גזלה ואבדה פט"ז ה"ד) סבורים שמקרה כזה הוא דוגמה ל"באיסורא אתא לידיה":

"אמר אברהם, יש מי שאומר שאפילו אמר 'תקנה לי רשותי' - לא קנה לו, לפי שבאה שם המציאה קודם יאוש, וחצירו כידו".

מאחר שבעל החצר 'קיבל' את החפץ לפני ייאוש בעליו, שוב אין הוא יכול לקיים קניין בחפץ. הוא מנוע מכך אף על פי שלא ידע כלל על מציאותו של החפץ בחצרו.

הרמב"ם (שם) חולק, ולדעתו, אם אין גורמים מונעים אחרים, יוכל בעל החצר לבצע קניין בחפץ:

"המוצא מעות בחנות - אם היו בין תיבה לחנוני, הרי הן של בעל החנות... צריך לומר 'תקנה לי חנותי' כמו שיתבאר".

ייתכן שמחלוקת זו נוגעת לנושא בו אנו דנים. אם הגורם העוצר בעד הקניין הוא מעמדו של המוצא כשומר אבידה, יהיה קשה מאוד לטעון שבעל החצר מקבל מעמד של שומר שלא בידיעתו. משום כך הרמב"ן יסכים בעניין זה לדעת הרמב"ם, המתיר את הקניין בנסיבות כאלו. מאחר שבדרך כלל מעמד השומר הוא העוצר בעד המוצא מלבצע קניין אחרי הייאוש, אם אדם הפך למוצא בלי ידיעתו, הוא אינו נכנס לתפקיד השומר, ולכן אין מכשול בפני תהליך הקניין שהוא מעוניין לבצע.

לעומת זאת, אם הגורם המעכב את הקניין הוא חובת ההשבה, המתעוררת כשהאבידה באה לרשות המוצא, ייתכן שנקבל את דעת הרשב"א והראב"ד; שהרי מיד כשהחפץ בא לחצר, מתחדשת חובת השבה על בעל החצר. אמת, המוצא כלל אינו יודע על החובה המוטלת עליו, ובודאי אינו יכול לקיים את החובה בלי הידיעה הזו; אף על פי כן, מן הבחינה העקרונית, החובה התעוררה, ולכן אי אפשר לבצע קניין בחפץ. אדם אינו יכול לקבל בעלות על חפץ שהוא מחויב להשיב אותו לבעליו הראשון.

זמן הפקעת הבעלות

הזכרנו בשיעור הקודם השלכה מעניינת נוספת להגדרת הייאוש, הנוגעת למעמד החפץ לאחר שחל הייאוש. האם חפץ שבעליו התייאש ממנו, הופקע לגמרי, מבחינה משפטית, מבעלותו של האדם? או שמא הייאוש רק מכין את הקרקע להעברת בעלות בעתיד, אך אינו מבטל את הבעלות הקודמת בשלב זה? בדרך כלל, חפצים שיש להם בעלים אינם יכולים להיקנות לאחרים בלי הסכמת הבעלים ("דעת מקנה"). אך אולי ייאוש בעלים יוכל לאפשר קניין בלי ביטול הבעלות הראשונה. אם (כפי שהסברנו בשיעור שלפני הקודם) דין הייאוש בנוי על הפקר, ברור שתוצאת הייאוש היא ביטול הבעלות. אך אם הייאוש הוא דין עצמאי ואינו נסמך על הפקר, האם יש ביכולתו להפקיע את הבעלות הקודמת? גם הקצות (קצות החושן, סימן ת"ו ס"ק ב) וגם הנתיבות (נתיבות המשפט, סימן רס"ב ביאורים ס"ק ג) טוענים שהייאוש איננו גורם לשינוי במצב הבעלות, אלא רק יוצר מצב שבו מתאפשר ביצוע תהליך קניין בהמשך. לשון הנתיבות:

"והנה הא דיאוש קונה, נראה דלא יצא על ידי יאוש מרשות בעלים עד דאתי ליד זוכה".

מנגד, מדברי הרמב"ן במסכת בבא מציעא (מלחמות ה', יד: באלפס ד"ה אמר רבא) ובמסכת פסחים (ד: ד"ה עניין ביטול חמץ, לקראת הסוף) עולה שלדעתו ייאוש הבעלים כן גורם לשינוי מיידי במצב הבעלות:

"משל, ממון שאבד - כיון שיתייאש ממנו בלבו, יצא מרשותו... ממון אבוד הוא מבעליו ויצא מרשותו ביאוש".

נראה, שהרמב"ן נשאר עקבי לסברתו: הייאוש מביא לידי גמר את תהליך הניתוק, שהתחיל כאשר החפץ יצא מההחזקה הפיזית של בעליו. יציאה זו מרשות הבעלים הפחיתה את הבעלות, אך כל עוד דאג הבעלים לחפץ, רצה בקיומו וקיווה להשיבו לרשותו - הבעלות לא הופקעה לחלוטין. אובדן התקווה הזו - ייאוש הבעלים - מחיל על החפץ מעמד של חפץ "אבוד" (כלשון הרמב"ן) ובכך מפקיע את כל שרידי הבעלות שנשתמרו עד עתה. כפי הנראה, הרמב"ן לא יסכים לקביעתם של הקצות והנתיבות.

ללא ספק, הבנת התוספות לגבי דרך פעולתו של הייאוש תתאים הרבה יותר לעמדה לפיה, גם לאחר ייאוש, החפץ עדיין שייך לבעלים הראשון. ייאוש בסך הכול מבטל את חובת ההשבה ובכך פותח פתח לקיום תהליך קניין עתידי; על כן מובן מאליו שהחפץ אינו יכול להיות מופקע מרשות הבעלים הראשון בייאוש בלבד.




[*] "המיוחסים לריטב"א" הוא חיבור בשם 'חידושי הריטב"א' על מסכת בבא מציעא, שללא ספק נכתב על ידי אדם אחר, יוחס לריטב"א ונכלל בקובץ חידושי הריטב"א על הש"ס. ככל הנראה, הפירוש האמיתי של הריטב"א, שנתגלה רק לפני כמאה שנים, לא היה בנמצא, ולכן הכניס העורך של המהדורה הקלאסית של חידושי הריטב"א לש"ס אל המהדורה את הפירוש הזה כתחליף. ב"ה, נתגלה הפירוש האמיתי של הריטב"א, וניתן למוצאו במהדורת מוסד הרב קוק (ירושלים תשנ"ג). את הפירוש שאינו של הריטב"א, ושיוחס לו בטעות, מכנים "המיוחסים לריטב"א". למרות שמחברו של "המיוחסים לריטב"א" אינו ידוע, משערים שהוא תלמיד של הראב"ד, או לפחות אדם שהכיר את המסורת הפרובנסאלית. השערה זו נובעת מניתוח של האישים המצוטטים בחיבור ושל העמדות הנקוטות בו בדרך כלל.