ליקוטי מוהר"ן | תורה ב' | ימי הודאה

א. יְמֵי חֲנֻכָּה הֵם יְמֵי הוֹדָאָה כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: וְקָבְעוּ שְׁמוֹנַת יְמֵי חַנֻכָּה אֵלּוּ לְהוֹדוֹת וּלְהַלֵּל וְכוּ וִימֵי הוֹדָאָה זֶה בְּחִינַת שַׁעֲשׁוּעַ עוֹלָם הַבָּא כִּי זֶה עִקָּר שַׁעֲשׁוּעַ עוֹלָם הַבָּא לְהוֹדוֹת וּלְהַלֵּל לִשְׁמוֹ הַגָּדוֹל יִתְבָּרַך וּלְהַכִּיר אוֹתוֹ יִתְבָּרַך שֶׁעַל יְדֵי זֶה סְמוּכִים וּקְרוֹבִים אֵלָיו יִתְבָּרַך כִּי כָל מַה שֶּׁיּוֹדְעִין וּמַכִּירִין אוֹתוֹ יִתְבָּרַך בְּיוֹתֵר סְמוּכִים אֵלָיו בְּיוֹתֵר כִּי שְׁאָר כָּל הַדְּבָרִים יִתְבַּטְּלוּ לֶעָתִיד כֻּלָּם בִּבְחִינַת: כָּל הַקָּרְבָּנוֹת בְּטֵלִין, חוּץ מִקָּרְבַּן תּוֹדָה (מִדְרָשׁ רַבָּה, צַו פָּרָשָׁה ט, אֶמוֹר פָּרָשָׁה כז, עַיֵּן שָׁם) שֶׁלּא יִשָּׁאֵר לֶעָתִיד, רַק בְּחִינַת תּוֹדָה וְהוֹדָאָה לְהוֹדוֹת וּלְהַלֵּל וְלָדַעַת אוֹתוֹ יִתְבָּרַך כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (יְשַׁעְיָה י''א) : ''כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים'' שֶׁזֶּה כָּל שַׁעֲשׁוּעַ עוֹלָם הַבָּא

*

אפילו להגיד תודה זה קרבן. גם שם צריך לוותר על משהו. אמנם לעתיד לבוא כל הקרבנות כולם בטילים, שכן באותם זמנים בהם הכל יהיה שלם ומושלם לא נזדקק לשום קרבן, שכן לא יהיה חסר שום דבר וממילא לא נצטרך להחסיר מאתנו כלום בכדי להשלים חיסרון אחר. בכל זאת קרבן תודה יישאר. בכל זאת גם אז כאשר הכל יהיה אך טוב ניבחן אם נזכור לומר תודה על כך!

לא פשוט לומר תודה, וודאי לא להתכוון לזה, על אחת כמה וכמה לא פשוט להרגיש את התודה בכל האיברים שבאמת אכן הכל חסד ושום דבר לא מובן מאיליו וגם מה ששלי ואפילו על אצבע קטנה שברגל צריך להודות. זה קרבן! צריך להיפרד ממשהו בכדי לזכות לומר תודה.

השפת אמת (חנוכה תרנ"ד) מביא את מדרש חז"ל: "מי שאינו כורע במודים ח"י חוליות שדרתו נעשית לסוף ע' שנה נחש" (מדרש רבה). גם מי שיש לו 'מקל של מטאטא' בגב ולא מסוגל לכרוע ולהתכופף ונראה לנו זקוף קומה ובעל בטחון, גם הוא יאלץ בסופו של דבר להתכופף, אלא שאז מתוך חולשה. אם לא התכופף בחייו, יעשה זאת בסופו ובמותו. גם הוא יאלץ להתכופף והפעם בעל כורחו, עד עפר לכשימות. אזי יתברר שאותו 'מקל של מטאטא' גאוותן שבגב, איננו אלא נחש, בעצם הינו חסר זהות, חסר בטחון, פתלתול כנחש. שכן עצם היכולת להתכופף גם היא סוג של בטחון עצמי, של הוויה בטוחה היודעת גם "להודות" בטעות, להכיר בשני, להוקיר את מה שבא מן השני ולדעת להודות לו. לכרוע ח"י חוליות, משמעו להיות "חי", כמו כל יצור חי היודע לשאת ולתת עם מה שמחוצה לו. רק המת עסוק בעצמו, רק הדומם שרוי בתוך עצמו ללא קשר עם החוץ, זקוף עיקש ולא חי. "וכל החיים יודוך סלה."

לומר תודה זה קרבן, להיפרד מן המחשבה שהכול שלי והכל מגיע לי. לומר תודה משמעו לדעת להחזיר את הדבר לשורשו. להכיר שגם מה ששלי ואצלי שורשו ממך- תודה! אנחנו כל כך עסוקים בעצמנו, שרויים בתוך עצמנו, שאיננו יודעים לומר תודה, וודאי לא יודעים עד כמה צריכים אנו להודות, וודאי לא מרגישים את זה דיו. מעצם בריאתנו אנחנו סובבים סביב עצמנו, מעצם הווייתנו אנחנו מרגישים את עצמנו יותר מאשר את זולתנו- כך נבראנו. אולי רק כשנתפרק מהווייתנו העצמית כל כך, מן הצורך המתמיד לקיים את עצמנו ולפרנס את עצמנו, מן ההוויה הגשמית השרויה בתוך עצמה, רק אז אולי נדע להודות – בעולם הבא.

העולם הבא כולו שעשועים. כשאין צרכים, אינטרסים, אילוצים, מחויבויות וכו' הכול שעשוע. הכל נעשה כסוג של מחווה שאין בה הכרח, כסוג של רצון טוב משוחרר ואצילי. כמו היכולת לומר תודה בסוף.

שעשוע הוא כמו משחק המצליח להפיק את התמצית של מהות הדברים ללא הדברים עצמם. כשמשחקים אפשר להרגיש תחרות, מתח, עניין, סיפוק ללא הכובד של הקיום עצמו, אלא רק כשעשוע. אפילו קריאה של סיפור עצוב יכול להיות שעשוע לקורא כאשר הוא מקבל את התמצית של המתרחש ללא העול של ההתרחשות עצמה. השעשוע הוא מהשגת השכל של הדברים והדעת שלהם ללא כל האילוצים שבדרך כלל אנו נאלצים לשלם בכדי לקנות דעת זו. בעולם הבא כשנשאיר את כל הטרדות שם למטה, יישאר רק השעשוע מן הדברים, ללא הדברים עצמם. אולם בעולם הזה קשה לנו להיפרד מן הדברים עצמם, אנו אוחזים בהם חזק חזק במחיר השעשוע הזה הטמון בתוכם. בכל זאת מי שרוצה לטעום קצת מן הטעם של השעשוע הזה ילמד את עצמו לומר תודה .אחרי שקבלת, אחרי שהצלחת, אחרי הכובד של הדברים עצמם, אם תזכור לומר תודה ולהחזיר את הדברים עצמם לשורשם יישאר בחיקך השעשוע שלהם. אחרי הדברים אפשר עוד בעולם הזה להצליח לשמוט את האחיזה החזקה כל כך בדברים עצמם. אחרי שכבר קבלנו, המחיר לא יקר כל כך, שהרי כבר קבלנו את שלנו, כל שעלינו לעשות הוא לומר תודה על כך.

*

ב. וּבְחִינַת תּוֹדָה, שֶׁהוּא שַׁעֲשׁוּעַ עוֹלָם הַבָּא זֶה בְּחִינַת הֲלָכוֹת כִּי הַהֲלָכוֹת שֶׁזּוֹכִין לִלְמד, בִּפְרָט מִי שֶׁזּוֹכֶה לְחַדֵּשׁ בָּהֶם זֶה בְּחִינַת שַׁעֲשׁוּעַ עוֹלָם הַבָּא בִּבְחִינַת (נִדָּה עג) : כָּל הַשּׁוֹנֶה הֲלָכוֹת בְּכָל יוֹם, מֻבְטָח לוֹ שֶׁהוּא בֶּן הָעוֹלָם הַבָּא כִּי כְּשֶׁנִּתְחַדֵּשׁ הֲלָכָה, נִתְחַדֵּשׁ שֵׂכֶל וִידִיעָה וְהַדַּעַת הוּא עִקָּר שַׁעֲשׁוּעַ עוֹלָם הַבָּא כַּנַּ''ל וְזֶה בְּחִינַת (בְּרָכוֹת נד:) : אַרְבָּעָה צְרִיכִין לְהוֹדוֹת דְּהַיְנוּ תּוֹדָה שֶׁהֵם מְפרָשִׁין בְּמִזְּמוֹר ק''ז, שֶׁסִּיֵּם בְּסוֹפָם. ''מִי חָכָם וְיִשְׁמָר אֵלֶּה וְיִתְבּוֹנְנוּ חַסְדֵּי ה'' ''חַסְדֵּי ה'' זֶה בְּחִינַת הֲלָכוֹת כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (כְּתֻבּוֹת צו). כָּל הַמּוֹנֵעַ תַּלְמִידוֹ מִלְּשַׁמְּשׁוֹ, כְּאִלּוּ מוֹנֵעַ מִמֶּנּוּ חֶסֶד שֶׁנֶּאֱמַר: ''לַמָּס מֵרֵעֵהוּ חָסֶד'' וְשִׁמּוּשׁ חֲכָמִים זֶה בְּחִינַת הֲלָכוֹת שֶׁהֵם בְּחִינַת (יְשַׁעְיָה נ''ה) : ''חַסְדֵּי דָּוִד'' שֶׁהֲלָכָה כְּמוֹתוֹ כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סַנְהֶדְּרִין צג:) ''וַה עִמּוֹ'' שֶׁהֲלָכָה כְּמוֹתוֹ וְזֶהוּ: ''וַה עִמּוֹ'', הַיְנוּ שֶׁסָּמוּך וְקָרוֹב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַך בְּחִינַת שַׁעֲשׁוּעַ עוֹלָם הַבָּא, שֶׁהוּא בְּחִינַת הֲלָכוֹת כַּנַּ''ל

מכל הדברים כולם לא היינו חושבים שהלכה זה "שעשוע " שהרי בדרך כלל ההלכה נתפשת בעיננו כמחויבות שיש עמה עול. גם לא היינו חושבים שהלכה היא עולם הבא, שהרי כל כולה עוסקת בענייני העולם הזה. למה אם כן מתכוון רבינו?

וּבִשְׁבִיל זֶה מְכֻנָּה הַתּוֹדָה בְּשֵׁם הֲלָכָה כִּי תּוֹדָה מְבִיאִין כְּשֶׁיוֹצְאִין מִצָּרָה כִּי כְּשֶׁנוֹפְלִין לְאֵיזֶהוּ צָרָה, חַס וְשָׁלוֹם אֲזַי עִקָּר הַצָּרָה בַּלֵּב כִּי הַלֵּב יוֹדֵעַ וּמַרְגִּישׁ הַצָּרָה בְּיוֹתֵר כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (מִשְׁלֵי י''ד) : ''לֵב יוֹדֵעַ מָרַת נַפְשׁוֹ'' כִּי ''הַלֵּב מֵבִין'' (בְּרָכוֹת ס''א) וְעַל כֵּן הוּא מַרְגִּישׁ הַצָּרָה בְּיוֹתֵר וַאֲזַי, בִּשְׁעַת הַצָּרָה, מִתְכַּנְּסִים כָּל הַדָּמִים וְעוֹלִים אֶל הַלֵּב כְּמוֹ כְּשֶׁיֵּשׁ צָרָה בְּאֵיזֶהוּ מָקוֹם, חַס וְשָׁלוֹם אֲזַי מִתְכַּנְּסִים כֻּלָּם אֶל הֶחָכָם שֶׁיֵּשׁ שָׁם, לְקַבֵּל מִמֶּנּוּ עֵצָה כְּמוֹ כֵן נִתְקַבְּצִים כָּל הַדָּמִים וְעוֹלִים אֶל הַלֵּב לְבַקֵּשׁ עֵצָה וְתַחְבּוּלָה כְּנֶגֶד הַצָּרָה וַאֲזַי הֵם שׁוֹטְפִים עַל הַלֵּב וְאָז הַלֵּב בְּצָרָה וּבְדחַק גָּדוֹל כִּי לא דַי שֶׁהַלֵּב דּוֹאֵג בְּעַצְמוֹ כִּי הוּא מַרְגִּישׁ הַצָּרָה יוֹתֵר מִכֻּלָּם אַף גַּם הַדָּמִים שׁוֹטְפִין עָלָיו וּמְצֵרִין לוֹ מְאד וְעַל כֵּן כְּשֶׁיֵּשׁ, חַס וְשָׁלוֹם, צָרָה לָאָדָם הַלֵּב דּוֹפֵק בִּדְפִיקוֹת גְּדוֹלוֹת כִּי הוּא מְבַקֵּשׁ לְנַעֲנֵעַ מֵעַצְמוֹ וּלְהַשְׁלִיכָם מֵעָלָיו וְעַל כֵּן הוּא דּוֹפֵק בִּדְפִיקוֹת גְּדוֹלוֹת בִּשְׁעַת הַצָּרָה, חַס וְשָׁלוֹם וְאַחַר כָּך כְּשֶׁיוֹצְאִין מֵהַצָּרָה אֲזַי חוֹזְרִין תַּהֲלוּכוֹת הַדָּמִים לֵילֵך כַּסֵּדֶר בְּתוֹך שְׁבִילֵי הַגּוּף וְעַל כֵּן הַתּוֹדָה, שֶׁהִיא בָּאָה כְּשֶׁיוֹצְאִין מֵהַצָּרָה הִיא מְכֻנָּה בְּשֵׁם הֲלָכָה עַל שֵׁם תַּהֲלוּכוֹת הַדָּמִים שֶׁהוֹלְכִין כַּסֵּדֶר כְּשֶׁיוֹצְאִין מֵהַצָּרָה כַּנַּ''ל

ההלכה אם כן דומה, לפי דברי ר' נחמן, לתהלוכות הדמים שחוזרים לסדרם אחרי הצרה. רווחה שחוזרת לגוף אחרי הצרה ואחרי שהלב, כדי להציל עצמו, נענע עצמו כדי להסיר מעליו את כל הבאים אליו לבקש את עצתו. מה הקשר ומה בא משל זה ללמדנו?

אנו סובבים סביב עצמנו כפי שהזכרנו. גם באופן הכי פיסי הדם שלנו סובב סביב עצמו במחזור הדם וכל זאת על מנת לחיות כמובן. כך נבראנו, כך הכרחי. מתוך כך יש בנו גם צפייה השואבת את כוחה מאותו מחזור פנימי שגם העולם שבחוץ ינהג עמנו באותו אופן מעגלי. שכל מה שאנו עושים יחזור אלינו, כך שאם נעשה טוב נקבל טוב ושאם נתאמץ נקבל תמורה ושהכול ישוב באיזון מופלא כמו בגופינו אנו. אך לא כך היו פני הדברים תמיד כידוע. וכשהעולם לא מחזיר לנו את אשר נתנו בו, המעגל נפרץ והאדם זולג דם- פיסי או רוחני.

הלב הודף את כל הבאים אליו לקבל עצה. "כִּי לא דַי שֶׁהַלֵּב דּוֹאֵג בְּעַצְמוֹ כִּי הוּא מַרְגִּישׁ הַצָּרָה יוֹתֵר מִכֻּלָּם אַף גַּם הַדָּמִים שׁוֹטְפִין עָלָיו וּמְצֵרִין לוֹ מְאוד וְעַל כֵּן כְּשֶׁיֵּשׁ, חַס וְשָׁלוֹם, צָרָה לָאָדָם הַלֵּב דּוֹפֵק בִּדְפִיקוֹת גְּדוֹלוֹת כִּי הוּא מְבַקֵּשׁ לְנַעֲנֵעַ מֵעַצְמוֹ וּלְהַשְׁלִיכָם מֵעָלָיו". הלב שומר על המעגל הפנימי שלו על מנת לשרוד והודף את כל האחרים. אפילו הם חלק ממנו עצמו, חלקים מאברי גופו, עדיין תגובת ההישרדות תהיה היפרדות. כל דבר לעצמו שומר על עצמו והודף את רעהו. האם כשיחזור המעגל לסדרו הכל ישוב כבראשונה או שמא משהו השתנה?

מסתבר שבעת צרה הלב נודע לקיומו של האחר, אלא שמצדו השלילי, בכורח שלו להדוף אותו ולהיפרד ממנו בהגנו על קיומו. לאחר מעשה, כשהכול יחזור לסדרו, יזכור האדם להודות גם על המובן מאליו. אותה מעגליות עצמה כבר אינה מובנת מאליה, כבר איננה סובבת רק סביב עצמה.בעת צרה נודע האדם אל האחרוּת של הדברים משלא היה לו שלטון בהם. עתה, כשהכול בסדר לא נותר אלא להודות, מתוך אותה תחושה של חוסר שלטון. אחרי צרה יודעים יותר להעריך את המובן מאליו. או ליתר דיוק את מה שנראה מובן מאליו. אפשר לומר תודה. המעגל מתרחב לא סובב סביב עצמו. האני נודע לכך שגם הוא עצמו איננו מובן מאליו, ששותפים נוספים לו. המעגליות הסגורה בתוך עצמה נפתחת גם כשהכול חוזר לסדרו. הכל "בחסדי ה' " ומאת ה'. "ארבעה צריכים להודות" ולסגור את המעגל גם הם ולהחזיר את הדבר לשורשו "ולהודות" שאכן הכל ממנו יתברך. ככל שאדם אומר תודה הוא נודע אל המעגליות הזו ובוטח בה' שיסגור את המעגלים כולם בסופו של דבר, אם לא בעולם הזה וודאי בעולם הבא. שעשועי עולם הבא יהיו כאשר כל המעגלים שלא נסגרו עד כה, יסגרו. כל מה שנשאר בעולם הזה פתוח וזב דם ייסגר. כל בריה תבוא על שכרה והצדק יתגלה. "ינחני במעגלי צדק".

מעגלי הצדק מזכירים לו למאמין לא רק את העתיד אלא גם את העבר. כל אשר יקרה למאמין בדיעבד, אם ייזכר במעגל הנצח הרחב יזכור שהוא לכתחילה. להגיד תודה לה' במצבים מעין אלו תהיה עצה טובה להיזכר מאיפה הכול בא ולאן הכל הולך על מנת לא ליפול לייאוש המחשבה שאין לדברים כיוון ומכוון. להתעקש להגיד תודה גם כשקשה, ירים את מבטו של המאמין ממקום שנגרר אחרי הדברים בדיעבד למקום שמקבל אותם מלכתחילה.

גם ההלכה בנויה מעגלים מעגלים. מעגל היום, מעגל השבוע, מעגל החודש והשנה ואפילו מעגל החיים כולם. מעגל, משמע שהכול שב וחוזר. גם אם רק פעם אחת נתקלת במצב מסוים, ההלכה אומרת 'הסתכל אחורה וראה כבר היו דברים מעולם'. אתה שב אל מקום שכבר היו בו לפניך וחוזר לאותו מעגל. גם אם מתחדשת הלכה, הרי שגם אז מתבוננים עליה פוסקי ההלכה כשאלה שתשוב ותחזור בעתיד במעגליות משלה. אם לא היו מאמינים שכל דבר יש לו מעגליות נצחית משלו לא היו יושבים על מדוכת הפסיקה בו. בכל דבר, גם אם נראה קטן, ישנו שכל נצחי שהיה בעבר או שישוב בעתיד. אפשר לדון בו כבשעשוע ללא הכובד של הקיום הספציפי אלא במהות הנצחית שלו. "כִּי כְּשֶׁנִּתְחַדֵּשׁ הֲלָכָה, נִתְחַדֵּשׁ שֵׂכֶל וִידִיעָה וְהַדַּעַת הוּא עִקָּר שַׁעֲשׁוּעַ עוֹלָם הַבָּא". האדם ההלכתי נדרש להיות בקי בהלכה (ליקו"מ תורה ו'). בקיאות זו באה ללמד את האדם להכיר את המעגליות הזו בחיים ולומר לו: 'לעולם אל תבוא לא מוכן אל החיים. בוא מוכן, בוא עם ספר, בוא עם עברך וניסיונך, עם ניסיונם של אחרים, עם חוכמתם של קודמך שישבו על המדוכה ובחנו את כל צדדי העניין בהרחבת הדעת ולא מתוך צמצום ההווה החולף. הלכה הינה מקום לאנשים פשוטים שיודעים את מגבלותיהם ויודעים "להודות" שהם לא יודעים את הכול. על כך פרץ פולמוס ההלכה בימי הרמב"ם ור' יוסף קארו על שדלגו על הסוגיות בגמרא, מקור ההלכה. ר' נחמן ראה בהלכה לא רק פתרון לאנשים פשוטים שלא יודעים את הסוגיות בגמרא וצריכים הדרכה פשוטה כיצד לנהוג. אמנם אהב הוא את הפשיטות ואת אמונת החכמים של האנשים הפשוטים. אך יותר מכך ראה ר' נחמן בהלכה הדרכה כיצד לקיים את המצוות מתוך תודעה של נצח ומתוך תודעה מתמדת של נוכחות ה'. מבחינתו, "להודות" במגבלותיי ו"להודות" לה' באים מאותו מקום, המקום בו אני נגמר ובו עצמו האחר מתחיל. אין אילו שני מקומות אלא מקום אחד, מקום בו המעגל נסגר.                 

כשחז"ל אמרו על דויד ש"ה' עמו "והלכה כמותו" (סנהדרין צג:) ידעו שמי שה' עמו יודע את סוד המעגליות של החיים ובוטח בה' שיסגור את כל המעגלים כולם. "ינחני במעגלי צדק" ועל כן "לא אירא רע  כי אתה עמדי". איש כזה יודע שכל מעשה חקוק בנצח והכל ישוב על שכרו או חלילה על עונשו. איש כזה יודע להגיד בבטחה בפעם הבאה כשיקרה לי דבר שכזה אעשה בדיוק אותו הדבר, אנהג באותה דרך בדיוק (כמה מאיתנו יכולים לומר כך?) ומשמע שהלכה כמותו, שכך צריך לנהוג. הלכות שכאלו לא כתובות וגם אי אפשר לכותבם כי דקים הם האבחנות שבעומקיהם. בשביל הלכות אלו צריך לשמש תלמידי חכמים. אצלם ניתן לראות בחוש איך כל מעשה קטן הינו חלק ממעגל נצחי שסופו בעולם הבא ולכן הלומד יכול ללמוד ממנו ולשוב אל מעגל זה גם בחייו הוא." כָּל הַמּוֹנֵעַ תַּלְמִידוֹ מִלְּשַׁמְּשׁוֹ, כְּאִלּוּ מוֹנֵעַ מִמֶּנּוּ חֶסֶד "- חסד המעגליות של רב ותלמידו חסד הנצח שניתן ללמוד ממעגליות זו, חסד הביטחון בעולם - חסד שאכן תמיד ישוב לעשות צדק למי שאכן נוהג בצדק, ביושר "וה' עמו ". מי שסוגר מעגל עם ה', הרי שה' סוגר מעגל עמו. לפי דברנו אמירת תודה סוגרת מעגל זה.

ההודאה בחנוכה אם כן איננה רק הודאה על העבר אלא גם עצה והדרכה כיצד לקבל את האור של חנוכה, אור הגבורה היודעת להילחם על הצדק כיוון שיודעת היא את סוד המעגליות שלו. נס חג החנוכה הראה ברבים איך נסגר מעגל שכזה, מאפילה לאורה ומשעבוד לגאולה. מאז, שנה שנה, חוזר המעגל וחוזר אל אותה נקודה נצחית לחוג את החג הראשון שמדרבנן בשנה ללמדנו שכל שקורה לנו גם כאן ועתה הוא חלק ממעגל נצחי זה.

 

 

 

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשע"א

עורך: אבי זדה

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי שעל יד ישיבת הר עציון

על שם ישראל קושיצקי

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:  http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:  http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: [email protected]

לביטול רישום לשיעור: http://etzion.org.il/vbm/unsubscribe.php