ימי ירבעם ועוזיהו – ימי פקח/אחז חלק ד'

  • הרב יואל בן נון

נבואות "והיה ביום ההוא"

הנבואה כוללת חמש פסקאות המתארות את הכיבוש הצפוי, את ההשתלטות הטוטלית של אשור, את החורבן ואת העזובה. אלו תוארו כבר בקצרה בפרקים ה'-ו', אולם התיאור כאן קרוב יותר, ריאליסטי, ונוקב במפורש בשם "אשור".

הנביא מתאר את ההשתלטות האשורית באמצעות ארבעה דימויים:

א. הזבובים ממצרים והדבורים מאשור

"וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא

יִשְׁרֹק ה' לַזְּבוּב אֲשֶׁר בִּקְצֵה יְאֹרֵי מִצְרָיִם   וּלַדְּבוֹרָה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר;

וּבָאוּ וְנָחוּ כֻלָּם בְּנַחֲלֵי הַבַּתּוֹת וּבִנְקִיקֵי הַסְּלָעִים    וּבְכֹל הַנַּעֲצוּצִים וּבְכֹל הַנַּהֲלֹלִים;"

(ישעיהו ז', יח-יט)

הדימוי הראשון הוא נחילים של דבורים וזבובים, שינוחו בכל מקום ופינה, על כל שיח וקוץ.[1]   

ישעיהו ערער בנבואתו על שתי האפשרויות שנבחנו ביהודה ובישראל: קואליציה עם מצרים (כהמשך הכיוון של רצין ופקח) נגד אשור, או תלות של חסות וכניעה לאשור; שתי אלה לדעת הנביא יובילו לאותו המקום – השתלטות המעצמה האשורית על ישראל ויהודה.

ב. תער השכירה

"בַּיּוֹם הַהוּא

יְגַלַּח אֲ-דֹ-נָ-י בְּתַעַר הַשְּׂכִירָה  בְּעֶבְרֵי נָהָר  בְּמֶלֶךְ אַשּׁוּר אֶת הָרֹאשׁ וְשַׂעַר הָרַגְלָיִם,

וְגַם אֶת הַזָּקָן תִּסְפֶּה (=תְחַסֵל);"

(שם, כ)  

הדימוי השני הוא הגילוח – בעולם העתיק המצרים היו מגולחים, ואילו העמים השֵמיים התפארו בזקן מטופח. בפרקי מלחמות דוד מסופר על השפלה באמצעות גילוח הזקן – שליחי דוד אל מלך בני עמון נחשדו בריגול; המלך העמוני גילח חצי זקנם ופגע באיברי המין שלהם; האנשים היו "נִכְלָמִים מְאֹד", ודוד הורה להם לשבת ביריחו "עַד יְצַמַּח זְקַנְכֶם, וְשַׁבְתֶּם".[2]

מלכי אשור במיוחד גידלו זקנים מטופחים המוצגים בפסליהם ובמצבותיהם. על רקע זה יש להבין את הגילוח כהשפלה קשה – ה' יביא את מלך אשור מעבר הנהר[3] כסַפָּרית שכירה, אשר תגלח בתער את כל השיער בישראל וביהודה, ואף את הזקן, סמל הכבוד, "תִּספֶּה". 

ג. שפע חלב ודבש

"וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא

יְחַיֶּה אִישׁ עֶגְלַת בָּקָר וּשְׁתֵּי צֹאן;

וְהָיָה מֵרֹב עֲשׂוֹת חָלָב יֹאכַל חֶמְאָה

כִּי חֶמְאָה וּדְבַשׁ יֹאכֵל כָּל הַנּוֹתָר בְּקֶרֶב הָאָרֶץ;"

(שם, כא-כב)

רעיון השארית כבר הופיע בישעיהו פעמיים, בחזון הסוכה וענני הכבוד על "הַנִּשְׁאָר בְּצִיּוֹן וְהַנּוֹתָר בִּירוּשָׁלִַם",[4] ובסיום מראה השממה עם סילוק השכינה, "וְעוֹד בָּהּ עֲשִׂרִיָּה [...] זֶרַע קֹדֶשׁ [...]".[5] התיאור של "כל הנותר בקרב הארץ" מופיע אפוא כאן בשלישית.

חשוב לשים לב לאירוניה המרה שבברכה – מתוך הכרמים העזובים, והשדות שיעלו שמיר ושית, תופיע צמיחה חדשה – זו הברכה הטבעית שאינה תלויה במעשי ידי האדם, היא ברכת ארץ ישראל המוכרת לנו כ"זבת חלב ודבש". המעטים שיישארו בארץ ישתו חלב שיניבו בהמות משוטטות, ויאכלו פירות מתוקים ודבש דבורים מתוך היער, שיצמח מחדש. החקלאות הישראלית המפוארת, שהתפתחה אחרי בירוא היערות, תיעלם, והיער הטבעי יחזור וישתלט. זו תמונה אידילית אחרי אסון – שארית עם תתפרנס מברכת האדמה, ולא מרמיסת האדם.[6]

ד. שממת הארץ המיושבת

"וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא

יִהְיֶה כָל מָקוֹם אֲשֶׁר יִהְיֶה שָּׁם אֶלֶף גֶּפֶן בְּאֶלֶף כָּסֶף לַשָּׁמִיר וְלַשַּׁיִת יִהְיֶה;

בַּחִצִּים וּבַקֶּשֶׁת יָבוֹא שָׁמָּה כִּי שָׁמִיר וָשַׁיִת תִּהְיֶה כָל הָאָרֶץ;

וְכֹל הֶהָרִים אֲשֶׁר בַּמַּעְדֵּר יֵעָדֵרוּן לֹא תָבוֹא שָׁמָּה יִרְאַת שָׁמִיר וָשָׁיִת,

וְהָיָה לְמִשְׁלַח שׁוֹר וּלְמִרְמַס שֶׂה;"  

(שם, כג-כה)

פסוקים אלו מנוגדים רק לכאורה לקודמיהם, המבטיחים שפע לנותרים. בני ישראל ויהודה הפכו את אזורי ההר לנחלה חקלאית מפותחת, מלאת כרמים – וכל זה יתמלא עתה בצמחיית פרא לתוכה יחדרו ציידים כדי ללכוד חיות בר. בכל מקום בו יישארו חקלאים בהר, ויעבדו "בַּמַעֲדֵר" את השדות הנותרים כך שלא יצמחו בהם הקוצים, יהלכו בקר וצאן עזובים וירמסו את הגפנים.

 

הכיבוש האשורי בישראל ותחילת הגלות

מאז יציאת מצרים וראשית ההתנחלות בארץ האבות היו הרבה מאבקים ופיצולים בין שבטי ישראל, אבל לא הייתה גלות – הייתה ממלכה מאוחדת ולאחריה פילוג ושתי ממלכות, אבל לא היה חורבן – כשש מאות שנים (לפחות) היו שבטי ישראל כולם בארץ אחת.

עם הכיבוש האשורי השתנה הכל –

מאז ועד היום, כ-2750 שנה, עם ישראל מפוזר בגלויות אשור וקווקז ובבל, תימן ופרס והודו, מצרים וכוש, טוניס ואלג'יר ומרוקו, ספרד וצרפת ואשכנז, סוריה וטורקיה, יוון ורומא, פולין וליטא, רוסיה ואמריקה ועוד, ורק בדורות האחרונים מתחולל נס קיבוץ גלויות עם חורבן גלויות אירופה, ועדיין מדובר רק בחצי העם (לערך), שבונה מחדש מדינה יהודית בארץ ישראל.

הגלות התחילה בגליל, ובגלעד (מלכים-ב ט"ו, כט):

 "בִּימֵי פֶּקַח מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל,

בָּא תִּגְלַת פִּלְאֶסֶר מֶלֶךְ אַשּׁוּר

וַיִּקַּח אֶת עִיּוֹן וְאֶת אָבֵל בֵּית מַעֲכָה וְאֶת יָנוֹחַ   וְאֶת קֶדֶשׁ וְאֶת חָצוֹר

וְאֶת הַגִּלְעָד וְאֶת הַגָּלִילָה כֹּל אֶרֶץ נַפְתָּלִי – 

וַיַּגְלֵם אַשּׁוּרָה;"

(מלכים-ב ט"ו, כט)

המידע בפסוקי המקרא ובתעודות האשוריות גם יחד מאפשר לנו להתוות את קו המסע האשורי (732 לפנה"ס).[7]  הצבא המשוכלל יצא מבקעת הלבנון דרומה לאורך בקעת הלבנון, דרך עִיוֹן, אָבֵל בית מעכה וקֶדֶש, ואחר כך נראה כי התפצל – חלק אחד פנה דרך בקעת בית נטופה לעבר חוף הים,[8] וחלק שני המשיך דרומה בעמק הירדן לחצור ואל ים כנרת, ומשם עלה לעבר הירדן המזרחי וכבש את ארץ הגלעד. כיבוש הגלעד נחשב לאחת מנקודות השיא במסע, כי אזור זה היה המעוז של פקח בברית עם רצין ודמשק, ובהתנגדות לאשור. המסע לעבר הירדן המזרחי מתועד בדברי הימים:

"בְּנֵי רְאוּבֵן בְּכוֹר יִשְׂרָאֵל

חֲנוֹךְ וּפַלּוּא חֶצְרוֹן וְכַרְמִי [...]  

... בְּאֵרָה בְנוֹ   אֲשֶׁר הֶגְלָה תִּלְּגַת פִּלְנְאֶסֶר מֶלֶךְ אַשֻּׁר,

הוּא [בְּאֵרה] נָשִׂיא לָראוּבֵנִי;"

(דברי הימים-א ה', ג-ו)

תגלת פלאסר, המלך האשורי הראשון שנכנס לתחום ממלכת ישראל, החל מיד לנקוט במדיניות ההגליה של האוכלוסייה הנכבשת.[9] בכיבושי הגליל והגלעד החלה גלות השבטים של ממלכת ישראל. על פי כתובות אשוריות יותר מ- 13,000 תושבים הוגלו מאזור זה. ברור שרבים אחרים ברחו מפני הכיבוש והתמוטטות מערכות השלטון. אין בתעודות האשוריות האלה שום רמז לחילופי אוכלוסין, שנהגו במקומות אחרים וכפי שקרה כעבור שנים אחדות במסע סרגון לשומרון. ייתכן כי תגלת פלאסר לא רצה להתעסק ביישוב הגליל ולא ייחס לאזור הזה חשיבות מיוחדת. הנתיבים החשובים בעיניו הובילו מדמשק בואכה חוף הים (צור), ומשם דרומה לארץ פלשתים ולמצרים.[10] גם הממצאים הארכאולוגיים מלמדים, שהגליל התחתון הישראלי חרב ולא שוקם לאחר מכן, במשך תקופה ארוכה מאוד.[11]

נבואת הושע הראשונה[12] נתקיימה – "קשת ישראל" נשברה "בעמק יזרעאל".

ממלכת ישראל הצטמקה לאזור השומרון, הרי אפרים ומנשה בלבד; את הממלכה המקוצצת הקיפו שלושה אזורים שהיו לפחוות אשוריות ונקראו ברשימות האשוריות על פי בירותיהן: מגידו (שכללה את עמקי הצפון ואת הגליל), דור (שכללה את השרון עד פלשת), וגלעד (עבר הירדן הישראלי). אזור הר אפרים הוסיף להתקיים כמסגרת עצמאית רק הודות לכניעת ישראל לאשור, עם חיסולו של פקח בן רמליהו בידי הושע בן אלה, בברכתו של הכובש האשורי ותחת חסותו:

"וַיִּקְשָׁר קֶשֶׁר הוֹשֵׁעַ בֶּן אֵלָה עַל פֶּקַח בֶּן רְמַלְיָהוּ

וַיַּכֵּהוּ וַיְמִיתֵהוּ,

וַיִּמְלֹךְ תָּחְתָּיו בִּשְׁנַת עֶשְׂרִים לְיוֹתָם בֶּן עֻזִיָּה."

(מלכים-ב ט"ו, ל)

ממלכות ישראל ויהודה תחת יד אשור

תגלת פלאסר לא הטריח את צבאו להיכנס להרי השומרון; הוא הסתפק בשליטה מרחוק. בתיווכו וכנראה בהנהגתו תפס הושע בן אלה את השלטון בשומרון, רצח את פקח בן רמליהו והפך את ממלכת שומרון למדינת חסות בשליטת אשור. מכתובות אשוריות מתברר כי תגלת פלאסר קבע את כללי המשחק בשומרון:

'ארץ בית עמרי כולה כבשתי [...] חפציהם אל ארץ אשור הבאתי. את פקח (פַּקַחַ) מלכם הורידו, ואת הושע (אַוּסי) כמלך עליהם המלכתי [...] 10 כיכר זהב, 100 כיכר כסף, הוצאתי בכוח ולארץ אשור הבאתי'.[13]

הושע בן אלה העלה מס לתגלת פלאסר בשנתו ה-15 (731 לפנה"ס), כשצבאות אשור היו עסוקים במלחמה מול בבל. אחר כך מצאנו אותו מעלה מס לשלמנאסר (החמישי) –

"וַיְהִי לוֹ עֶבֶד וַיָשֶׁב לוֹ מִנְחָה."

(מלכים-ב י"ז, ג)

בשלב מסוים ניסה הושע (אולי תחת לחץ מבפנים) למרוד בשלמנאסר באמצעות יצירת קשר עם סוא[14] מלך מצרים –

"וְלֹא הֶעֱלָה מִנְחָה לְמֶלֶךְ אַשּוּר כְּשָׁנָה בְשָׁנָה."

(מלכים-ב י"ז, ד)

כניעת אחז לאשור: "עַבְדְּךָ וּבִנְךָ אָנִי"

מאז תחילת המרד של רצין ופקח נגד אשור, ניסה ישעיהו הנביא בכל כוחו לבלום את ההידרדרות הפוליטית – למנוע מאנשי יהודה להצטרף לקואליציית המרד, ומאידך, לעצור את כניעת המלך אחז לאשור. הוא קבע שיש להניח למרכבות אשור לדהור אל מרחבי ארם וישראל, בואכה פלשת ומצרים, כי אין הן מכוונות ליהודה – די היה לאשורים בכך שיהודה עמדה נגד פקח ורצין.

בסופו של דבר אחז לא החזיק מעמד ובחר בכניעה לאשור.

המשלחת ששלח אחז לאשור לא הייתה משלחת כניעה רגילה. אחז לא הציג עצמו רק כעבדו של מלך אשור, אלא הדגיש את התמסרותו הכוללת לאימפריה; לכן הוא הלך לקראת תגלת פלאסר לדמשק, להשתתף שם בפולחני הניצחון (בשיתוף האלים האשוריים עם האלים המקומיים[15]):

וַיִּשְׁלַח אָחָז מַלְאָכִים  אֶל תִּגְלַת פְּלֶסֶר מֶלֶךְ אַשּׁוּר   לֵאמֹר:

עַבְדְּךָ וּבִנְךָ אָנִי –  

עֲלֵה וְהוֹשִׁעֵנִי מִכַּף מֶלֶךְ אֲרָם וּמִכַּף מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל    הַקּוֹמִים עָלָי;

וַיִּקַּח אָחָז אֶת הַכֶּסֶף וְאֶת הַזָּהָב הַנִּמְצָא בֵּית ה'   וּבְאֹצְרוֹת בֵּית הַמֶּלֶךְ,

וַיִּשְׁלַח לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר שֹׁחַד;

וַיִּשְׁמַע אֵלָיו מֶלֶךְ אַשּׁוּר,

וַיַּעַל מֶלֶךְ אַשּׁוּר אֶל דַּמֶּשֶׂק וַיִּתְפְּשֶׂהָ וַיַּגְלֶהָ קִירָה,

וְאֶת רְצִין הֵמִית;

וַיֵּלֶךְ הַמֶּלֶךְ אָחָז לִקְרַאת תִּגְלַת פִּלְאֶסֶר מֶלֶךְ אַשּוּר  דּוּמֶשֶׂק ...

(מלכים-ב ט"ז, ז-י)

אחז פנה למלך אשור בתואר "עבדך ובנך". בתעודות האשוריות שמלמדות על כפיפותן של מדינות לשלטון האימפריה האשורית מופיע בדרך כלל הביטוי "עבדך"; לעתים נמצא הנוסח "בנך" המתאר קרבה ובקשת חסות. הנוסח "עבדך ובנך" הוא יחידאי ומלמד שאחז פנה לאשור לא רק כעבד לאדונו, אלא גם כבן המתרפק אצל אביו.[16] 

התיאור המקראי של המלך האשורי הגדול שנענה לבקשת אחז מלך יהודה נראה מוגזם –  מלך אשור כבר היה בדרכו לארם-דמשק ולארץ ישראל, במסגרת האסטרטגיה הכוללת שלו להשתלטות על האזור, ולא היה זקוק כלל לבקשת החסות של אחז. לכל היותר יכול היה המלך האשורי להשתמש בכניעת אחז ובבקשתו כדי להוכיח עד כמה רצוי וטוב השלטון האשורי בעיני המלכים באזור. אבל אפשר שהתיאור המקראי משקף את המבט של אחז מירושלים – הנה "הצליח" המלך אחז להציל את יהודה, ומכאן ואילך לא יוכל עוד איש לערער על מהלכי הכניעה.

 ממלכת ישראל החלה להתפרק, ובו בזמן גם יהודה נכנעה לכובש האשורי ושרדה (לפי תפיסת אחז), תוך עזיבת האמונה בה' א-להי ישראל, ונטישת תורתו ונביאיו.

מאבקו הגדול של ישעיהו לא נשא פרי בעת ההיא.

הסתגרות הנביא בחבורת תלמידיו

לאחר הכרעת אחז, לא נותר לישעיהו אלא להסתגר עם תלמידיו וילדיו, להתבונן בחושך הקרב ובא, בכישלון המורדים-המאמינים ובכישלון הכופרים-המיואשים, ולהכין את מנהיגות הדור הבא מקרב תלמידיו-ילדיו:

"צוֹר תְּעוּדָה חֲתוֹם תּוֹרָה בְּלִמֻּדָי (=תלמידַי);

וְחִכִּיתִי לה' הַמַּסְתִּיר פָּנָיו מִבֵּית יַעֲקֹב וְקִוֵּיתִי לוֹ;

הִנֵּה אָנֹכִי וְהַיְלָדִים אֲשֶׁר נָתַן לִי ה' לְאֹתוֹת וּלְמוֹפְתִים בְּיִשְׂרָאֵל

מֵעִם ה' צְ-בָאוֹת הַשֹּׁכֵן בְּהַר צִיּוֹן;"  

  (ישעיהו ח', טז-יח)

ישעיהו הבין היטב שהגיעה שעת הסתר פנים והוא החל להגדיר מחדש את ייעודי הנבואה. עד עתה הוא פעל בכל כוחו כדי לשכנע את המלך לעצור את המפולת, ומשנכשל השמיע את הבשורה של "וְחִכִּיתִי לה' [...] וְקִוֵּיתִי לוֹ". זהו חידוש גדול שעורר בקרב ישראל את נבואת התקווה גם במקום של חושך גמור. נבואת ישעיהו הפכה לדגם מכונן לנביאים שאחריו.

 

סוף ימי אחז: ישראל ויהודה תחת כיבוש אשור

מרגע כניעתם של יהודה וישראל לאשור, שמרו שתי הממלכות על פרופיל נמוך, לפחות כל ימי תגלת פלאסר. אשור סיימה את כיבושיה באזור ופנתה להמשך מלחמותיה בצפון, נגד בבל.

השנים האבודות לנו, אשר אינן מתוארות במקרא – מימי הכניעה ועד מות אחז (727-735 לפנה"ס) – יכולות להתפרש בקלות כשנים שבהן נסחפו יושבי ירושלים אחרי המהפכה הדתית-אלילית של המלך, ומולם יראי ה' ונאמניו הסתגרו. אמנם לא נותרה לירושלים שום אחיזה כלכלית במחוזות רחוקים (לא בדרום – באילת ובאדום, לא במערב – בפלשתים, לא במזרח – בגלעד), אך מצד אחר יכלו יושביה לנשום לרווחה. כל הממלכות שמרדו באשור התמוטטו בזו אחר זו. המעוז הגדול ארם-דמשק נכבש, הגליל והגלעד נפלו בידי אשור ותושביהם הוגלו, פלשת הותקפה ועזה נכבשה. ירושלים שרדה בהיותה נאמנה לממלכה השלטת באותה עת. אחז נראה לרבים כמלך נבון, שהשכיל להשקיט את המפלגה הלאומית, ולהוביל את יהודה לחיים של כניעה, אך לא של מוות. הכניעה פתחה את הדלת לספיגת התרבות האשורית ועמה כל המערכת הפולחנית האלילית. נראה כי רבים מאנשי ירושלים ויתרו על דתם ואמונתם ויישרו קו עם המלך אחז.

יראי ה', גם בבית המלוכה, ככל הנראה הורידו ראש, כמו חבורת ישעיהו ותלמידיו. 

 

מיכה בעקבות ישעיהו[17] – גם בימי אחז !

כותרת הספר של נבואות מיכה מזכירה שלושה מלכים:

"דְּבַר ה' אֲשֶׁר הָיָה אֶל מִיכָה הַמֹּרַשְׁתִּי

בִּימֵי יוֹתָם, אָחָז, יְחִזְקִיָּה מַלְכֵי יְהוּדָה,

אֲשֶׁר חָזָה עַל שֹׁמְרוֹן וִירוּשִָׁלִַם."

(מיכה א', א)

שאלה גדולה העולה מן הכותרת היא, היכן ישנן בספר נבואות מיכה מימי יותם ואחז?

פרק א' במיכה, לאחר התיאור של הופעת ה' כפרץ של לַבָּה זורמת ממקום ה' (=ירושלִַם) אל ה"מוֹרָד" (=שפלת יהודה),[18] פותח בחורבן שומרון, אך עובר מיד ליהודה:

"וְשַׂמְתִּי שֹׁמְרוֹן לְעִי הַשָׂדֶה, לְמַטָּעֵי כָרֶם,

וְהִגַּרְתִּי לַגַּי אֲבָנֶיהָ, וִיסֹדֶיהָ אֲגַלֶּה

...

כִּי אֲנוּשָׁה מַכּוֹתֶיהָ [מידי המעצמה האשורית],

כִּי בָאָה עַד יְהוּדָה, נָגַע עַד שַׁעַר עַמִּי, עַד יְרוּשָלִַם".

(שם א', ו; ט)

המשך הפרק מתאר בבירור את חורבן ערי השפלה, כפי שקרה במסע סנחריב, באחד האירועים החשובים ביותר בימי חזקיהו. קשה לפרש נבואות אלה בתוך ימי יותם ואחז, במציאות שונה מאד –

"בְּגַת אַל תַּגִּידוּ, בָּכוֹ אַל תִּבְכּוּ [כי הבכי לא יועיל]

...

יוֹשֶׁבֶת שָפִיר ... יוֹשֶׁבֶת צַאֲנָן ... בֵּית הָאֵצֶל ... יוֹשֶׁבֶת מָרוֹת ...

רְתֹם הַמֶרְכָּבָה לָרֶכֶשׁ (=לסוסים, להילחם מלחמה אבודה) יוֹשֶׁבֶת לָכִישׁ,

רֵאשִׁית חַטָּאת הִיא לְבַת צִיוֹן, כִּי בָךְ נִמְצְאוּ פִּשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל;

 ... מוֹרֶשֶׁת גַּת, בָּתֵּי אַכְזִיב לְאַכְזָב ...יוֹשֶׁבֶת מָרֵשָׁה,

עַד עֲדֻלָּם יָבוֹא (=יגיע האויב, וישקע) כְּבוֹד יִשְׂרָאֵל;"

(שם א', י-טו)

על פרק ג' (ט-יב) במיכה, יש לנו עדות מפורשת מתי נאמר, כי אותו פסוק ממיכה חוזר בפי הזקנים במשפט ירמיהו –

"מִיכָה הַמּוֹרַשְׁתִּי הָיָה נִבָּא בִּימֵי חִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה ... לֵאמֹר:

כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת [במיכה ג', יב: לָכֵן בִּגְלַלְכֶם],

צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ, וִירוּשָׁלַיִם עִיִּים [במיכה: וִירוּשָׁלִַם עִיִּין] תִּהְיֶה, וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר;"

(ירמיהו כ"ו, יח-יט)

מיכה ידוע בנבואת החזון ל'אחרית הימים',[19] שנאמרה ממש בלשון ישעיהו (בשינויים קלים, ובהוספה משמעותית), והיא יכלה להיאמר כבר בימי יותם,[20] שהרי נבואת אחרית הימים בישעיהו (ב') פתחה את הנבואות מימי עוזיהו – אולם היכן הנבואות מימי אחז?

ההקבלות לישעיהו הן רבות במיכה, מעבר לנבואת 'אחרית הימים', ובהן אפשר להסתייע – דווקא בפרקי מיכה האחרונים[21] (ו', ז') אפשר לראות הקבלות מובהקות לנבואות ישעיהו מימי אחז; גם הזכרה מפורשת של עמרי ואחאב מצביעה על הזמן בו נפרצה עבודת אלילים ביהודה, עקב מדיניות הכניעה של אחז, לאשור ולתרבות השלטת –

"וְיִשְׁתַּמֵּר חֻקּוֹת עָמְרִי, וְכֹל מַעֲשֵׂה בֵית אַחְאָב, וַתֵּלְכוּ בְּמֹעֲצוֹתָם (=בעצתם, בדרכם),

 לְמַעַן תִּתִּי אֹתְךָ לְשַׁמָּה, וְיֹשְׁבֶיהָ לִשְׁרֵקָה, וְחֶרְפַּת עַמִּי, תִּשָּׂאוּ;"

(מיכה ו', טז)

תיאורי החמס והרשע דומים גם הם לתיאורי ישעיהו (בייחוד בפרק א') –

"הַאֶזְכֶּה בְּמֹאזְנֵי רֶשַׁע, וּבְכִיס אַבְנֵי מִרְמָה; 

אֲשֶׁר עֲשִׁירֶיהָ מָלְאוּ חָמָס,    

וְיֹשְׁבֶיהָ  דִּבְּרוּ שָׁקֶר, וּלְשׁוֹנָם  רְמִיָּה בְּפִיהֶם;"

(שם ו', יא-יב)

אבל תיאורי העונש מתאימים למצב המלחמה מכל עבר, ששרר בימי אחז –

"וְגַם אֲנִי הֶחֱלֵיתִי הַכּוֹתֶךָ (=הִכֵּיתִיךָ במחלות),    הַשְׁמֵם עַל חַטֹּאתֶךָ; 

אַתָּה תֹאכַל וְלֹא תִשְׂבָּע ... וַאֲשֶׁר תְּפַלֵּט לַחֶרֶב אֶתֵּן; 

אַתָּה תִזְרַע וְלֹא תִקְצוֹר,

אַתָּה תִדְרֹךְ זַיִת וְלֹא תָסוּךְ שֶׁמֶן, וְתִירוֹשׁ וְלֹא תִשְׁתֶּה יָּיִן;"

(שם ו', יג-טו)

מתוך המציאות הקשה בקעה גם מפי מיכה נבואת הציפיה לישועה, ובה נאמרו מפי מיכה דברים דומים מאד לדברי ישעיהו, בעת השתלטות 'החושך' האשורי:

"וַאֲנִי בַּה' אֲצַפֶּה אוֹחִילָה לֵא-לֹהֵי יִשְׁעִי יִשְׁמָעֵנִי אֱ-לֹהָי ; 

אַל תִּשְׂמְחִי אֹיַבְתִּי לִי (=אשור)    

כִּי נָפַלְתִּי קָמְתִּי (כמו שנפלתי, כך אקום); 

כִּי אֵשֵׁב בַּחֹשֶׁךְ ה' אוֹר לִי (=בציפיה לישועה שתבוא);

זַעַף ה' אֶשָּׂא כִּי חָטָאתִי לוֹ, 

עַד אֲשֶׁר יָרִיב רִיבִי וְעָשָׂה מִשְׁפָּטִי,

יוֹצִיאֵנִי לָאוֹר אֶרְאֶה בְּצִדְקָתוֹ;" 

(שם ז', ז-ט)

 

ובהקבלה בישעיהו –

העם "הַהֹלְכִים בַּחֹשֶׁךְ" מחפש אוֹבוֹת ויִדְעוֹנִים

שאול המלך בראשית דרכו "הֵסִיר הָאֹבוֹת וְאֶת הַיִּדְּעֹנִים מֵהָאָרֶץ"[22] וקירב את העם אל ה' לבדו; אולם גם הוא בעת צרתו, כשנותר לבדו, לפני מלחמתו האחרונה בעמק יזרעאל ובגלבוע[23] פנה אל בעלת האוב[24] וביקש להעלות את שמואל הנביא המת, וכל זה מפני שה' סר מעליו, ולא ענה לו עוד:

"וַיִּשְׁאַל שָׁאוּל בַּה' וְלֹא עָנָהוּ ה' גַּם בַּחֲלֹמוֹת גַּם בָּאוּרִים גַּם בַּנְּבִיאִם."

(שמואל-א כ"ח, ו)

ישעיהו, שחי בתוך בני עמו, ראה את תגובתם לנוכח הייאוש מעזרת ה', ואת הכניעה לאשור גם במובן התרבותי והדתי; בשלב זה, הוא תיאר תמונה של אנשים קשי יום, רעבים וחצופים, המקללים את המלך ואת אלוהיו, ואינם מוצאים מנוח:  

"וְכִי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם: דִּרְשׁוּ אֶל הָאֹבוֹת וְאֶל הַיִּדְּעֹנִים  הַמְצַפְצְפִים  וְהַמַּהְגִּים,

[בלעג] – הֲלוֹא עַם אֶל אֱלֹהָיו יִדְרֹשׁ  בְּעַד הַחַיִּים  אֶל הַמֵּתִים –  

לְתוֹרָה וְלִתְעוּדָה (=ולעֵדוּת)   

אִם לֹא יֹאמְרוּ כַּדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אֵין לוֹ שָׁחַר (=תִקוָה לאור);

וְעָבַר בָּהּ (=בָּארץ) נִקְשֶׁה (=קְשֵה יום) וְרָעֵב    וְהָיָה כִי יִרְעַב   וְהִתְקַצַּף,   

וְקִלֵּל בְּמַלְכּוֹ וּבֵאלֹהָיו וּפָנָה לְמָעְלָה (=לשמים);

וְאֶל אֶרֶץ יַבִּיט וְהִנֵּה צָרָה וַחֲשֵׁכָה,   

מְעוּף צוּקָה (=חֶשכַת מְצוּקה) וַאֲפֵלָה מְנֻדָּח (=מוּשלָך באפֵלה);"

(ישעיהו ח', יט-כב)

חתימת הנבואה -  הולדת צמח לבית דוד

אור הישועה יבקע מתוך החושך –  

"הָעָם הַהֹלְכִים בַּחֹשֶׁךְ רָאוּ אוֹר גָּדוֹל, יֹשְׁבֵי בְּאֶרֶץ צַלְמָוֶת אוֹר נָגַהּ עֲלֵיהֶם;

הִרְבִּיתָ הַגּוֹי לוֹ הִגְדַּלְתָּ הַשִּׂמְחָה,

שָׂמְחוּ לְפָנֶיךָ כְּשִׂמְחַת בַּקָּצִיר כַּאֲשֶׁר יָגִילוּ בְּחַלְּקָם שָׁלָל;

כִּי אֶת עֹל סֻבֳּלוֹ וְאֵת מַטֵּה שִׁכְמוֹ, שֵׁבֶט הַנֹּגֵשׂ בּוֹ,   

הַחִתֹּתָ (=שיבַּרתָ) כְּיוֹם מִדְיָן;

כִּי כָל סְאוֹן (=צעדת צבא אשור) סֹאֵן בְּרַעַשׁ,    

וְשִׂמְלָה (=בגד החיילים) מְגוֹלָלָה בְדָמִים (=מלא דמים ששפכו),

וְהָיְתָה לִשְׂרֵפָה מַאֲכֹלֶת אֵשׁ;"

 (ישעיהו ט', א-ד)

בחצרות בית ה' בנו באותה עת מזבח לאלי הניצחון האשורי בדמשק; ברחובות ירושלים מכרו צלמיות נֵכר; בגיא בן הנום חידשו את עבודת המולך – אך בתוך עולמו של הנביא כבר ראו אור גדול של ישועה: "הָעָם הַהֹלְכִים בַּחֹשֶׁךְ רָאוּ אוֹר גָּדוֹל".

האור והשמחה הצפויים בעתיד הזכירו לנביא את ניצחונו המופלא של גדעון השופט ב"יום מדיָן".[25] אף אז השתררה עבודת הבעל בישראל למשך שנים רבות, שמונה עשרה, ויואש אף קרא לבנו "יְרֻבַּעַל",[26] ומזבח לבעל ניצב בעפרה. והנה אותו "ירובעל" הפך לגדעון, שגדע את האשרה וניתץ את מזבח הבעל, חידש את עבודת ה' והושיע את ישראל מכף מדין, כדבר האותות שה' נתן לו. החושך, הייאוש והמבוכה התחלפו בניצחון של מעטים נגד רבים.

ישעיהו הדגיש את העול הכבד שרבץ על העם ואת השבט הנוגש בו (אשור כמו מדין של ימי השופטים). דבריו הנלהבים על המלך הצעיר שיקום כמושיע, מרמזים על תחושה עמוקה של נס, ועל ניתוץ פסילי הנכר והמזבחות.

בתוך הנבואה שילב ישעיהו את הילד המיועד לשאת על שכמו את "הַמִּשְׂרָה" (=חזקיהו, בנו של אחז). ייתכן כי חזקיהו כבר היה אז בין תלמידי הנביא ישעיהו שעסקו בחזון הנביאים.

מפי ישעיהו פרצה נבואת שיר החותמת את רצף דבריו מאז שליחותו הראשונה אל אחז:

"כִּי יֶלֶד יֻלַּד לָנוּ, בֵּן נִתַּן לָנוּ, וַתְּהִי הַמִּשְׂרָה עַל שִׁכְמוֹ,

וַיִּקְרָא שְׁמוֹ פֶּלֶא יוֹעֵץ אֵ-ל גִּבּוֹר,

אֲבִיעַד שַׂר שָׁלוֹם – 

לְמַרְבֵּה [27] הַמִּשְׂרָה וּלְשָׁלוֹם אֵין קֵץ, עַל כִּסֵּא דָוִד וְעַל מַמְלַכְתּוֹ

לְהָכִין אֹתָהּ וּלְסַעֲדָהּ בְּמִשְׁפָּט וּבִצְדָקָה מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם,

קִנְאַת ה' צְ-בָאוֹת תַּעֲשֶׂה זֹּאת;"

(שם ט', ה-ו)  

זו שירת שיקום למלכות בית דוד. אמנם אחז ישב עדיין על כיסא המלך, אך לאנשי ירושלים נראה באמת, שהמושל בעיר הוא מלך אשור, הנראה כשליט בעולם.

בשעה זו כבר ראה ישעיהו בעיני רוחו את הילד, אשר יקבל את "הַמִּשְׂרָה" (=המלכות) על שכמו, יזכה לברכת "פֶּלֶא יוֹעֵץ אֵ-ל גִבּוֹר" (שני כינויים של ה'), וישתחרר מדרכי אביו. הכינוי "אֲבִיעַד שַׂר שָׁלוֹם" שהוצמד לילד מבטא את תכונותיו המופלאות ואת השלום שהוא עתיד להביא על ירושלים.[28] חתימה זו של הנבואה מתקשרת לחזון אחרית הימים,[29] וגם לחזון המשיחי של "וְיָצָא חוֹטֶר מִגֶּזַע יִשָי ...",[30] (י"א, א-ט), ולקיבוץ הגלויות:

"וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא, יוֹסִיף ה' שֵׁנִית יָדוֹ לִקְנוֹת אֶת שְׁאָר עַמּוֹ,

אֲשֶׁר יִשָּׁאֵר מֵאַשּׁוּר וּמִמִּצְרַיִם, וּמִפַּתְרוֹס וּמִכּוּשׁ,

וּמֵעֵילָם וּמִשִּׁנְעָר וּמֵחֲמָת, וּמֵאִיֵּי הַיָּם;

וְנָשָׂא נֵס לַגּוֹיִם, וְאָסַף נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל,

וּנְפֻצוֹת יְהוּדָה יְקַבֵּץ מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ;

וְסָרָה קִנְאַת אֶפְרַיִם, וְצֹרְרֵי יְהוּדָה יִכָּרֵתוּ –

אֶפְרַיִם לֹא יְקַנֵּא אֶת יְהוּדָה, וִיהוּדָה לֹא יָצֹר אֶת אֶפְרָיִם;

וְעָפוּ בְכָתֵף פְּלִשְׁתִּים יָמָּה, יַחְדָּו יָבֹזּוּ אֶת בְּנֵי קֶדֶם,

אֱדוֹם וּמוֹאָב מִשְׁלוֹחַ יָדָם, וּבְנֵי עַמּוֹן מִשְׁמַעְתָּם;

וְהֶחֱרִים ה' אֵת לְשׁוֹן יָם מִצְרַיִם,

וְהֵנִיף יָדוֹ עַל הַנָּהָר  בַּעְיָם [=בסערת] רוּחוֹ,  

וְהִכָּהוּ לְשִׁבְעָה נְחָלִים, וְהִדְרִיךְ בַּנְּעָלִים [=יעברו דרכם בנעליים];  

וְהָיְתָה מְסִלָּה לִשְׁאָר עַמּוֹ אֲשֶׁר יִשָּׁאֵר מֵאַשּׁוּר,

כַּאֲשֶׁר הָיְתָה לְיִשְׂרָאֵל בְּיוֹם עֲלֹתוֹ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם".

(שם י"א, יא-טז)

והנה גם מיכה ממשיך ומתאר גאולה עתידה כמו יציאת מצרים, ובלשון דומה לישעיהו –

"יוֹם הוּא וְעָדֶיךָ יָבוֹא,

לְמִנִּי אַשּׁוּר וְעָרֵי מָצוֹר;  

וּלְמִנִּי מָצוֹר וְעַד נָהָר,

וְיָם מִיָּם וְהַר הָהָר;[31] 

וְהָיְתָה הָאָרֶץ לִשְׁמָמָה עַל יֹשְׁבֶיהָ,

מִפְּרִי מַעַלְלֵיהֶם (=מעצמת הרשע תיפול); 

רְעֵה עַמְּךָ בְשִׁבְטֶךָ צֹאן נַחֲלָתֶךָ,

שֹׁכְנִי לְבָדָד יַעַר בְּתוֹךְ כַּרְמֶל;

יִרְעוּ בָשָׁן וְגִלְעָד כִּימֵי עוֹלָם. 

כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת. 

יִרְאוּ גוֹיִם וְיֵבֹשׁוּ מִכֹּל גְּבוּרָתָם;

יָשִׂימוּ יָד עַל פֶּה אָזְנֵיהֶם תֶּחֱרַשְׁנָה. 

יְלַחֲכוּ עָפָר כַּנָּחָשׁ כְּזֹחֲלֵי אֶרֶץ יִרְגְּזוּ מִמִּסְגְּרֹתֵיהֶם;

אֶל  ה' אֱ-לֹהֵינוּ יִפְחָדוּ וְיִרְאוּ מִמֶּךָּ; 

מִי אֵ-ל כָּמוֹךָ  

נֹשֵׂא עָו‍ֹן וְעֹבֵר עַל פֶּשַׁע  לִשְׁאֵרִית  נַחֲלָתוֹ: 

לֹא הֶחֱזִיק לָעַד אַפּוֹ, כִּי חָפֵץ חֶסֶד הוּא; 

יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ יִכְבֹּשׁ עֲו‍ֹנֹתֵינוּ;

וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל חַטֹּאותָם.[32]   

תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב חֶסֶד לְאַבְרָהָם,

אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ מִימֵי קֶדֶם".

ציפייה זו, בלשון ישעיהו ומיכה, הפכה להיות מטבע קבוע בתודעה של יהודים מאמינים.

 

 

 

 

[1]  הדבורה והצרעה נחשבו לסמל מלכותי מצרי בתקופה העתיקה, מה שמעלה על הדעת פירוש מעניין לפסוקים בתורה: "וְשָׁלַחְתִּי אֶת הַצִּרְעָה לְפָנֶיךָ וְגֵרְשָׁה [...] אֶת הַכְּנַעֲנִי [...] מִלְּפָנֶיךָ." (שמות כ"ג, כח); "וְגַם אֶת הַצִּרְעָה יְשַׁלַּח ה' אֱ-לֹהֶיךָ בָּם [...]" (דברים ז', כ) – שכוונתם כנראה למסעות מלחמה מצריים, בפרט לאזורים הכנעניים בשפלה ובעמקים. מסעות אלה, שהיו מאפיין מובהק של סוף התקופה הכנענית בארץ ישראל, החלישו את הכנענים והגבירו את תלותם במצרים. והנה בישעיהו התהפך העולם – המצרים הם "זבובים" ואשור היא "הדבורה", כלומר, המעצמה השלטת. כאן יש כבר רמז לכך שהמצרים לא יוכלו להרחיק את אשור, וכל הניסיונות להישען על מצרים יסתיימו באסונות כבדים לישראל וליהודה.

[2] שמואל-ב י', ד-ה.

[3] במסופוטמיה נקראו הארצות שמדרום לנהר פרת, סוריה וארץ ישראל 'עברי נהרי'. לכן, הביטוי "בעברי נהר" הוא דו-משמעי - מלך אשור יבוא מעבר הנהר, יכבוש את ארצות 'עבר הנהר' (בלשונו ובעיניו) ויגלח אותן.

[4] ישעיהו ד', ג-ו.

[5] שם ו', יג.

[6]  נ' הראובני  <  > ; ב' אופנהיימר, "יחוד תפיסתו ההיסטורית של ישעיהו", חוג בית הנשיא, א, עמ' 8 – 9.

[7] לתיאור המסע בהרחבה ראו י' אהרוני, ארץ ישראל בתקופת המקרא, ירושלים תשמ"ח, עמ' 283 ואילך.

[8] אל "דרך הים", ישעיהו ח', כג.

[9] תיאור מפורט של הגליות אשור מראשית שנותיה של האימפריה ועד סופה, ראו נ' נאמן, "שינויי אוכולוסין בארץ ישראל בעקבות ההגליות האשוריות", קתדרה 54 (תש"ן) עמ' 62-43.

[10] ח' תדמור, "כיבושי הגליל בידי תגלת פלאסר השלישי מלך אשור", ח"ז הירשברג (עורך), כל ארץ נפתלי, ירושלים תשכ"ח, עמ' 67-62.

[11] צ' גל, הגליל התחתון בתקופת הברזל, עבודת דוקטור, אוניברסיטת תל אביב, תשמ"ג, עמ' 118 .

[12] הושע א', ה.

[13] מ' כוגן, אסופת כתובות היסטוריות מאשור ובבל, עמ' 46-44. זהו האישור האשורי להמלכת הושע כוואסאל אשורי.

[14] נראה שסוא הוא שמה של סאיס, בירת מצרים התחתית. מלך מצרים הוא תפנח'ת, מייסד השושלת העשרים וארבע. ראו י' אפעל, ההיסטוריה של ארץ ישראל: ישראל ויהודה בתקופת המקרא, ירושלים 1998, עמ' 155.

[15] מלכים-ב ט"ז, ז-יח; דברי-הימים-ב כ"ח, טז-כה.

[16] מ' כוגן וח' תדמור, "אחז ותגלת פלסר בספר מלכים", ארץ ישראל, יד, עמ' 61-59.

[17] ראו בספר, ישעיהו – כציפורים עפות, עמ' 246-244; ו-294-293.

[18] רק נביא שחי בשפלת יהודה (ב'מוֹרֶשֶת', הסמוכה ל'מָרֵשה'), יכול לתאר כך את האסון, "כְּמים מֻגָרים בְּמוֹרָד" – "מיכה המוֹרַשתי" הוא הנביא היחיד המוכר לנו, שחי בשפלת יהודה.

[19] מיכה ד', א-ה.

[20] מאידך, נבואת אחרית הימים עם השינויים מלשון ישעיהו, יכלה להיאמר גם בימי חזקיהו, וכתגובת המשך של תקווה ונחמה, אחרי סוף פרק ג'; וראו בספר, ישעיהו – כציפורים עפות, עמ' 294-291.

[21] ייתכן, שפרקים אלו נמצאים בסוף נבואות מיכה, כרמז ל'ימי החושך', שיבואו אחרי חזקיהו – ימי מנשה, וראו להלן על ההשוואה בין אחז למנשה.

[22] שמואל-א כ"ח, ג.

[23] שמואל-א כ"ט, א, ופרק ל"א.

[24] שמואל-א כ"ח, ז-כה.

[25] שופטים, פרקים ו', ז', ח'.

[26] 'יְרוּ' פירושו – 'יסוד', כמו 'יְרוּשָלִַם' – כאשר נתץ 'יְרֻבַּעַל-גדעון' את מזבח הבעל, דרש אביו את שמו מול אנשי העיר, בהיפוך המשמע הראשוני – "יָרֶב בּוֹ הַבַּעַל [ולא אַתֶם], כִּי נָתַץ אֶת מִזְבְּחוֹ" (שופטים ו', לב).

[27] בנוסח המסורה, הכתיב כאן "לםרבה" (מ"ם סופית באמצע מילה); ראו על כך בספר: ישעיהו – כציפורים עפות, עמ' 290-287.

[28] ראו י' זקוביץ, דוד: מרועה למשיח, ירושלים תשנ"ו, עמ' 163; וראו יחיאל בן-נון, ארץ המוריה, עמ' 25.

[29] ישעיהו ב', ב-ד.

[30] שם י"א, א-ט.

[31] המילה "מָצוֹר" רומזת (גם) למצרים; "ועד נהר", ו"יָם מִיָם" מקבילים בבירור לתיאור ישעיהו (י"א, טו) את יציאת מצרים בהקבלה לישועה מאשור –  "וְהֶחֱרִים ה' אֵת לְשׁוֹן יָם מִצְרַיִם, וְהֵנִיף יָדוֹ עַל הַנָּהָר ..."; "והַר הָהָר" רומז ל"הֹר הָהָר" של מסעי בני ישראל (במדבר כ', כב-כג; ל"ג, לז-לט), ושל גבולות הארץ (שם ל"ד, ז-ח).

[32] מזכיר את תיאורן של מרכבות פרעה, שהושלכו לים ביציאת מצרים; גם ישעיהו (י"א, טו) רמז לכך.