דילוג לתוכן העיקרי

ירמיהו | פרק כ"ח | ירמיהו וחנניה בן עזור

קובץ טקסט


       א. מבוא

התמודדותו של ירמיהו עם נביאי השקר מגיעה לשיאה בפרק כ"ח. במרכזו של הפרק ניצב העימות החזיתי בין ירמיהו לבין אחד מנביאי השקר שהיו בימי צדקיהו – חנניה בן עזור, לאחר שהאחרון סתר בפומבי את נבואותיו. במהלך הסיפור משורטטת דמותו של נביא השקר ולעומתה מוארת דמותו של נביא האמת. פרק כ"ח מהווה גם המשך ישיר לנבואות ירמיהו כנגד נביאי השקר שהופיעו בפרק כ"ז, כפי שניכר כבר עם פתיחתו:

'וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַהִיא בְּרֵאשִׁית מַמְלֶכֶת צִדְקִיָּה מֶלֶךְ-יְהוּדָה'.

כפי שנראה במהלך העיון, מלבד הזיקה הלשונית מתקיימת גם זיקה תוכנית  ברורה בין הפרקים (למשל: המאבק עם טענת השלום, הטענות אודות החזרת כלי בית ה' לעיני הכהנים והעם). ניתן  ולומר שהנבואה הכללית בפרק כ"ז כנגד נביאי השקר לובשת פנים ושם בפרק כ"ח. כאן אנו נפגשים לראשונה בנביא שקר ממשי ואף משמשים כעדים לעימות הישיר בינו ובין ירמיהו.

       ב. נבואת חנניה

נעיין בראשית הפרק:

וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַהִיא בְּרֵאשִׁית מַמְלֶכֶת צִדְקִיָּה מֶלֶךְ-יְהוּדָה בַּשָּׁנָה הָרְבִעִית בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי
אָמַר אֵלַי חֲנַנְיָה בֶן-עַזּוּר הַנָּבִיא אֲשֶׁר מִגִּבְעוֹן בְּבֵית ה' לְעֵינֵי הַכֹּהֲנִים וְכָל-הָעָם לֵאמֹר. 

הסיפור פותח במצג הקושר אותו מבחינה כרונולוגית לנבואה הקודמת: הזמן -  'בשנה ההיא', והמקום -  בית ה'. כמו כן, מתוארים הנוכחים: ירמיהו, חנניה, העם והכהנים.

החלק הראשון כולל את דברי חנניה בן עזור המכונה לאורך הפרק כולו 'נביא'. דברי חנניה מכוונים כנגד דברי ירמיהו – 'ויאמר אלי'. דבריו בנויים במבנה כיאסטי (ב-ד):

     שָׁבַרְתִּי אֶת עֹל מֶלֶךְ בָּבֶל. 
             בְּעוֹד שְׁנָתַיִם יָמִים אֲנִי מֵשִׁיב אֶל-הַמָּקוֹם הַזֶּה
                     אֶת כָּל כְּלֵי בֵּית ה' אשֶׁר לָקַח נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ-

                      בָּבֶל מִן-הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיְבִיאֵם בָּבֶל. 
                     וְאֶת יְכָנְיָה בֶן יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ-יְהוּדָה וְאֶת-כָּל-

                      גָּלוּת יְהוּדָה הַבָּאִים בָּבֶלָה

             אֲנִי מֵשִׁיב אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה נְאֻם ה' 
     כִּי אֶשְׁבֹּר אֶת עֹל מֶלֶךְ בָּבֶל.  

מבנה הדברים מבליט את הקשר בין השבת הכלים להשבת הגולים. בולטת גם החזרה המשולשת על הביטוי 'המקום הזה' – המציין את המקדש, אשר כזכור עמד במוקד נבואותיהם של נביאי השקר. שבירת העול רומזת כמובן למעשהו הסמלי של ירמיהו בפרק כ"ז אשר שם במצוות ה' את העול על צווארו כסמל לקבלת עולה של בבל. העובדה שמדובר באותה שנה מלמדת שיש לנבואת חנניה הקשר פוליטי ברור: הוא מבקש לנטרל את השפעתו של ירמיהו על ניסיון המרד בבבל שהתרקם בירושלים באותו זמן. מגמה זו עולה אף מהשוואת נבואת חנניה לנבואות נביאי השקר בפרק כ"ז. במסגרת פרק כ"ז ירמיהו התייחס לנבואתם של נביאי השקר על השבת כלי בית ה'. כאן הופך חנניה את הנבואה על השבת הכלים לקונקרטית אף יותר: 'בעוד שנתיים ימים', בדומה לירמיהו אשר נקב בפרק כ"ז את הזמן לגאולה. יתר על כן, חנניה מוסיף גם נבואה על השבת הגולה מבבל יחד עם כלי בית ה'[1]. כמו כן, יש לשים לב לכך שדברי הפתיחה של נבואתו- 'כה אמר ה' צבאות אלהי ישראל' מקבילה לפתיחת נבואת ירמיהו אל מלכי העמים בפרק הקודם.

       ג. תגובת ירמיהו

ההפתעה העיקרית בסיפור נעוצה בתגובתו הבלתי צפויה של ירמיהו לדברי חנניה. ירמיהו, בניגוד לדברי חנניה, איננו פותח בהכחשה גורפת של הנבואה המתחרה, אלא דווקא באפשרות קיומה (ה-ט):

וַיֹּאמֶר יִרְמְיָה הַנָּבִיא אֶל-חֲנַנְיָה הַנָּבִיא לְעֵינֵי הַכֹּהֲנִים וּלְעֵינֵי כָל-הָעָם הָעֹמְדִים בְּבֵית ה'.

וַיֹּאמֶר יִרְמְיָה הַנָּבִיא אָמֵן כֵּן יַעֲשֶׂה ה' יָקֵם ה' אֶת-דְּבָרֶיךָ אֲשֶׁר נִבֵּאתָ לְהָשִׁיב כְּלֵי בֵית-ה' וְכָל-הַגּוֹלָה מִבָּבֶל אֶל-הַמָּקוֹם הַזֶּה. 

אַךְ-שְׁמַע-נָא הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר בְּאָזְנֶיךָ וּבְאָזְנֵי כָּל-הָעָם. 

הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנַי וּלְפָנֶיךָ מִן-הָעוֹלָם וַיִּנָּבְאוּ אֶל-אֲרָצוֹת רַבּוֹת וְעַל-מַמְלָכוֹת גְּדֹלוֹת לְמִלְחָמָה וּלְרָעָה וּלְדָבֶר.

הַנָּבִיא אֲשֶׁר יִנָּבֵא לְשָׁלוֹם בְּבֹא דְּבַר הַנָּבִיא יִוָּדַע הַנָּבִיא אֲשֶׁר-שְׁלָחוֹ ה' בֶּאֱמֶת.

ירמיהו, וחנניה מדברים זה עם זה לנוכח הקהל העומד בבית ה'. הדגשה זו היא שהביאה להכפלת הלשון 'ויאמר ירמיהו' מחמת אריכות הדברים. נראה אם כך, שדבריו של ירמיהו נחלקים לשניים. תחילה הוא מציג את האפשרות החיובית לפיה דברי חנניה אכן יתקיימו, ואף מביע את רצונו בכך (ו): 'אמן כן יעשה ה'...' ורק בחלק השני (ז-ט),  ירמיהו מסייג את דבריו ('אך') ואף מציע קריטריון המתבסס על פרשת הנביא בדברים יח', לבחינה מהי נבואת אמת ומהי נבואת שקר.

נבחן את הנוסח המקורי של פרשיית הנביא (דברים יח, כא-כב), ונשווה אותה לנוסח המופיע בפי ירמיהו כאן.

וְכִי תֹאמַר בִּלְבָבֶךָ אֵיכָה נֵדַע אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא דִבְּרוֹ ה'.

אֲשֶׁר יְדַבֵּר הַנָּבִיא בְּשֵׁם ה' וְלֹא יִהְיֶה הַדָּבָר וְלֹא יָבֹא הוּא הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא דִבְּרוֹ ה' בְּזָדוֹן דִּבְּרוֹ הַנָּבִיא לֹא תָגוּר מִמֶּנּוּ.

ספר דברים מציג קריטריון אחד ברור לנבואת אמת - קיום דברי הנבואה. הזיקה בין פרשת הנביא לוויכוח של ירמיהו עם חנניה מפורשת בספרי (דברים, פיסקה קעח):

"וכי תאמרו". עתידין אתם לומר. "איכה נדע את הדבר". ירמיה אומר "הנה כלי בית ה' הולכים בבלה". חנניה אומר "הנה כלי בית ה' מושבים מבבל". ואיני יודע למי אשמע. תלמוד לומר: "אשר ידבר הנביא בשם ה'" וגו' "הוא הדבר אשר לא דברו ה' ". אי זה הוא דבר שדיברו מקום, זה שאומר ובא.

מן ההשוואה לפרשיה בדברים, ניתן לראות כי ירמיהו הוסיף תנאי נוסף על זה שנאמר בפרשה. ירמיהו קובע כי שרק נבואת שלום מחייבת לעמוד בקריטריון ההגשמה, ואילו נבואת פורענות, כנבואת ירמיהו, לא. עם זאת, ירמיהו עצמו אינו אומר בפירוש מה סיבת ההבחנה אותה יצר. הסבר אפשרי מופיע בירושלמי (סנהדרין יא, ד):

אמר לו (חנניה): תן סימן לדבריך.

אמר לו: אני מתנבא לרעה ואיני יכול ליתן סימן לדברי, שהקב"ה אומר להביא רעה ומתנחם. ואתה מתנבא לטובה, את הוא שאת הוא צריך ליתן סימן לדבריך.

אמר לו: לאו, אתה הוא שצריך ליתן סימן לדבריך.

אמר לו... הרי אני נותן אות ומופת באותו האיש (חנניה) - השנה ההיא הוא מת 'כי סרה דבר על ה', והיה לו כך – 'וימת חנניה הנביא בשנה ההיא בחדש השביעי' (ירמיהו כח, יז).

דברי הירושלמי פורשו ונפסקו להלכה אצל הרמב"ם בהלכות יסודי התורה (י, ד):

דברי הפורענות שהנביא אומר כגון שיאמר פלוני ימות או שנה פלונית רעב או מלחמה וכיוצא בדברים אלו אם לא עמדו דבריו אין בזה הכחשה לנבואתו, ואין אומרים הנה דבר ולא בא, שהקב"ה ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה ואפשר שעשו תשובה ונסלח להם כאנשי נינוה, או שתלה להם כחזקיה.

אבל אם הבטיח על טובה ואמר שיהיה כך וכך ולא באה הטובה שאמר בידוע שהוא נביא שקר, שכל דבר טובה שיגזור האל אפילו על תנאי אינו חוזר, ולא מצינו שחזר בדבר טובה אלא בחרבן ראשון כשהבטיח לצדיקים שלא ימותו עם הרשעים וחזר בדבריו, וזה מפורש במסכת שבת.

הא למדת שבדברי הטובה בלבד יבחן הנביא, הוא שירמיהו אמר בתשובתו לחנניה בן עזור כשהיה ירמיה מתנבא לרעה וחנניה לטובה, אמר לו לחנניה אם לא יעמדו דברי אין בזה ראיה שאני נביא שקר אבל אם לא יעמדו דבריך יודע שאתה נביא שקר, שנאמר אך שמע נא את הדבר הזה וגו' הנביא אשר ידבר שלום בבוא דבר הנביא יודע הנביא אשר שלחו ה' באמת[2].

יתכן שניתן למצוא רמז לכיוון זה בדברי ירמיהו עצמו. ירמיהו איננו מנגיד באופן פשוט בין נבואות פורענות לנבואות שלום, אלא בין נביאי האמת הקדומים, שניבאו נבואות פורענות לבין נבואות השלום שנובאו על ידי חנניה וחבריו. כך מפורש בדבריו (כח, ח)

'הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנַי וּלְפָנֶיךָ מִן-הָעוֹלָם, וַיִּנָּבְאוּ אֶל-אֲרָצוֹת רַבּוֹת וְעַל-מַמְלָכוֹת גְּדֹלוֹת לְמִלְחָמָה וּלְרָעָה וּלְדָבֶר...'

נראה כי ירמיהו מקבל את האפשרות שנביא אמת ינבא נבואת שלום, אולם אף על פי כן הוא מאפיין את נביאי האמת, באופן מסורתי, כנביאי פורענות! המלבי"ם פירש את סיבת הדבר:  

אך שמע נא וכו' הנביאים וכו'. הנה רוב הנביאים נבאו נבואת פורעניות, כי תכלית שליחת הנביא הוא להודיע את העם הרעה שעתידה לבא עליהם כדי שישובו בתשובה, ולבעבור זה היה ה' שולח נביא, אבל לא לבשר טובות העתידות לבא בזמן קרוב - שלמה יודיעם זאת ע"י נביא, ולא יצוייר שישלח את הנביא להודיע יעוד של טובה רק אם נצרך לזה כדי להחזיק את הנביא...

הסבר המלבי"ם עולה גם מפרשת הנביא בדברים י"ח. במסגרת הפרשה, התורה מדגישה  כי בשונה מחיזוי העתיד של הקוסמים והמכשפים, לנביא ה' יש מטרה אחרת – שינוי המציאות ותיקונה בהווה. חיזוי העתיד, כך נראה מן הפרשה, מהווה רק כלי לצורך השינוי והתיקון. מכאן שמטרתה העיקרית של נבואת הפורענות היא דווקא ביטולה, מטרה שללא ספק עמדה לנגד עיניו של ירמיהו. נביאי השקר, לעומת זאת, קוראים על פי רוב לשלום משום שאין להם עניין לזעזע ולתקן, אלא דווקא להרגיע ולשמר את המצב הקיים[3].

דברי ירמיהו אינם עושים רושם על חנניה, ובמקום להשיב עניינית הוא בוחר להחריף את הפולמוס עם ירמיהו (יא-יב):

וַיִּקַּח חֲנַנְיָה הַנָּבִיא אֶת-הַמּוֹטָה מֵעַל צַוַּאר יִרְמְיָה הַנָּבִיא וַיִּשְׁבְּרֵהוּ.

וַיֹּאמֶר חֲנַנְיָה לְעֵינֵי כָל-הָעָם לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' כָּכָה אֶשְׁבֹּר אֶת-עֹל נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל בְּעוֹד שְׁנָתַיִם יָמִים מֵעַל צַוַּאר כָּל-הַגּוֹיִם.

וַיֵּלֶךְ יִרְמְיָה הַנָּבִיא לְדַרְכּוֹ.

הנחת המוטה על צואר ירמיהו היא אקט נבואי סמלי שנועד להמחיש את תקפות הנבואה בעיני העם. כנגדו, מגיב חנניה באקט 'נבואי' דרמטי משלו. הוא לוקח את העול מעל צוואר ירמיהו ושובר אותו, ובאופן זה הוא מבקש לגבור באופן מעשי על נבואתו ולבטלה. חנניה מוסיף כאן על נבואתו הקודמת, ומבהיר כי שבירת העול תהיה 'מעל צואר כל הגויים'.

למרבה ההפתעה, שלב זה מסתיים בניצחון, כביכול, של חנניה. ירמיהו המובס אינו מגיב למעשהו הפרובוקטיבי של חנניה, והולך לדרכו בשתיקה. תופעה דומה קיימת בסיפור על עימות אחר בין נביא שקר לנביא אמת (מלכים א', כב). גם שם מגיב נביא השקר צדקיה בן כנענה לדברי נביא האמת מיכיהו בן ימלה בהכאה על הלחי, כאקט של ביזוי והשפלה פומבית, שנועד לגרוע מאמינות נבואתו בעיני הקהל[4], ולכאורה 'מנצח' אותו.    

       ד. תגובתו המאוחרת של ירמיהו ופשרה

ה' נגלה לירמיהו ומבטל את נבואת חנניה, רק לאחר שירמיהו 'הלך לדרכו'. מעבר לביטול התוכני, מצטווה ירמיהו לנקוט בפעולה מעשית (יב-יד):

וַיְהִי דְבַר-ה' אֶל-יִרְמְיָה אַחֲרֵי שְׁבוֹר חֲנַנְיָה הַנָּבִיא אֶת-הַמּוֹטָה מֵעַל צַוַּאר יִרְמְיָה הַנָּבִיא לֵאמֹר.

הָלוֹךְ וְאָמַרְתָּ אֶל-חֲנַנְיָה לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' מוֹטֹת עֵץ שָׁבָרְתָּ וְעָשִׂיתָ תַחְתֵּיהֶן מֹטוֹת בַּרְזֶל.

כִּי כֹה-אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עֹל בַּרְזֶל נָתַתִּי עַל-צַוַּאר כָּל-הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה לַעֲבֹד אֶת-נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל וַעֲבָדֻהוּ וְגַם אֶת-חַיַּת הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לוֹ. 

הציווי על החלפת מוטות העץ בברזל מסמל את ההתגברות על האקט האלים של חנניה, ומחזק באופן סמלי את נבואת ירמיהו. במקביל, המעשה מחזק את עולו של מלך בבל, אשר הופך לבלתי שביר. מעבר לציווי על החלפת המוטות, ירמיהו מצטווה לשוב אל חנניה ולומר בפניו את הדברים. ירמיהו מקיים את הציווי, ומוסיף דברים אישיים לחנניה (טו-טז):

וַיֹּאמֶר יִרְמְיָה הַנָּבִיא אֶל-חֲנַנְיָה הַנָּבִיא שְׁמַע-נָא חֲנַנְיָה לֹא-שְׁלָחֲךָ ה' וְאַתָּה הִבְטַחְתָּ אֶת-הָעָם הַזֶּה עַל שָׁקֶר. 

לָכֵן כֹּה אָמַר ה' הִנְנִי מְשַׁלֵּחֲךָ מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה הַשָּׁנָה אַתָּה מֵת כִּי-סָרָה דִבַּרְתָּ אֶל-ה'.

יש להשוות את דבריו כאן לדבריו בחלק הראשון: ראשית, כאן הוא קובע בפירוש כי חנניה הוא נביא שקר, דבר אותו לא אמר קודם לכן באופן מפורש (דבריו 'אך שמע נא' מהווים מיתון והגבלה של דברי חנניה, אך אין בהם כדי להכריע שאין אמת בנבואתו) שנית, ירמיהו כאן פונה אל חנניה באופן אישי 'שמע נא חנניה' (בלי 'אך'), וקובע באופן חד משמעי: 'לא שלחך ה'! עונשו של חנניה נקבע מידה כנגד מידה: כיון ש'לא שלחך ה', אזי – 'הנני משלחך מעל פני האדמה'. בפסוק החותם את הפרק נאמר:

'וַיָּמָת חֲנַנְיָה הַנָּבִיא בַּשָּׁנָה הַהִיא בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי'.

כך, דבר ירמיהו מתקיים לאחר חודשיים בלבד, ובכך מוכרע הוויכוח באופן מלא משני צידיו: ירמיהו מתברר כנביא אמת שנבואתו מתגשמת בזמנה, וחנניה מתברר כנביא שקר שעונשו מוות. בעוד חנניה נוקב תאריך של עוד שנתיים, ירמיהו נוקב תאריך מוקדם יותר: 'השנה אתה מת'. כמו כן, ניתן לראות כיצד מבחינה ספרותית, נסגר המעגל שנפתח בתחילת הפרק, עם הביטוי 'בשנה ההיא'[5].

       ה. מבנה הפרק ומשמעותו

מבנהו הכיאסטי של הפרק מבליט את הניגוד הקיים בין חלקו הראשון (א-יא), לשני (יב-יז). 

(א) פתיחה: נבואת חנניה 'בשנה ההיא' (א-ד).
(ב) דברי ירמיהו לחנניה: התלבטות - התנאי לנבואת אמת (ה-ט).
(ג) שבירת העול בידי חנניה, ירמיהו הולך לדרכו (י-יא).


(ג1) דבר ה': ירמיהו הולך בחזרה לחנניה, החלפת עול העץ בעול ברזל (יב-יד).
(ב1) דברי ירמיהו לחנניה: הכרעה – חנניה מנבא שקר (טו-טז).    
(א1) חתימה: מות חנניה 'בשנה ההיא' (יז).

לאור חתימת הסיפור ומבנהו הכיאסטי, עולה מאליה שאלת התזמון של תגובת ירמיהו. ההתמהמהות בתגובה הביאה לתבוסתו הזמנית של ירמיהו בוויכוח ולירידת קרנו וקרנה של נבואתו בעיני העם, שהתרשם ככל הנראה מנחרצותו של חנניה מול הססנותו של ירמיהו. מדוע אפוא לא אמר ירמיהו לחנניה כבר בתחילה שהוא נביא שקר?

      ו. 'המתנבא מה שלא נאמר לו' – בין חנניה לירמיהו

כאמור, מבנה הפרק חושף כי פער הזמנים איננו מקרי. ייתכן כי בשורשו מסתתר הבדל מהותי נוסף בין נביאי האמת לנביאי השקר. נפנה לדבריו של מ' בובר, במאמרו 'נביאי השקר'[6]:

לאחר שלקח חנניה את המוטה מעל צוואר ירמיהו ושברה ואמר לעם שכך ישבור אלהים בעוד שנתיים את עול נבוכדנצר מעל צוואר כל הגויים, הולך ירמיהו דומם לדרכו. רק אחרי כן, כששולח אותו אלהים אל חנניה, הוא הולך אליו ואומר מה שעליו לומר.

כל פעם שאני מגיע לפסוק זה אני מזדעזע מחדש, ולומד מחדש. ירמיהו הוא בין הנביאים האיש היודע את עצמו כנבחר מרחם לתפקידו. הוא הרגיש שנגע אלוהים בידו על פיו והכשיר אותו בזה לדבר דברי אלהים. הוא שמע מפי אלהים עצמו שהופקד על הגויים ועל הממלכות, כלומר שיוגד לו מדי פעם בפעם המשפט האלהי העתיד להתגשם בקורות העמים. ולא די בזה: העול ששבר חנניה הרי נתן אותו ירמיהו על צווארו במצוות אלהים לאות, שהעמים משועבדים בשעה היסטורית זו ברצון אלהים לנבוכדנצר מלך בבל. ואף על פי כן, למרות כל זה, שותק הוא כשהעול נשבר והולך לדרכו.

מדוע הולך הוא? מפני שלמרות הכל אינו יודע פשר דבר. חנניה מדבר כמי שיודע פשר דבר, אבל הוא, ירמיהו, אינו יודע בכל זאת פשר דבר. אמנם, דיבר אליו אלהים לפני שעה, אולם עתה שעה אחרת היא. היסטוריה הולכת ומתרחשת והיסטוריה פירושה שאין שעה דומה לחברתה. אלהים פועל בהיסטוריה, ואלהים אינו מנגנון... אלהים חיים הוא. אלהים יש לו רצון כלפי העולם האנושי של שעה זו, אבל העולם האנושי מחונן אף הוא ברצון... יכול הוא להשתנות בשעה זו, ואלהים יכול לשנות את רצונו כלפיו... אין לסמוך על ידיעתנו. צריך ללכת ולהטות אוזן מחדש.

כאמור, ירמיהו שומע את דברי חנניה השוללים את נבואתו, אולם הוא איננו מבטלם. כל תגובתו מצויה רק בהזהרתו את חנניה מפני נבואת שקר. יתרה מזו: ירמיהו, האוהב את עמו בכל ליבו, מקווה ורוצה להאמין שאכן כך יהיה, ושנבואת הפורענות שלו תבטל – 'אמן, כן יעשה ה'!'. רק כשנגלה אליו ה' הוא יודע שמדובר בנבואת שקר. משמעות הדבר היא, לפי דברי בובר, שנביא האמת מודע לאפשרות השינוי והדינמיות בנבואה, כפי שראינו בנבואת היוצר: 'רגע אדבר על גוי... ורגע...'. הגזרה איננה קבועה ומוחלטת מקדמת דנא אלא דינמית ותלוית מצב. חנניה, לעומתו, מייצג את העמדה ההפוכה. לשם הבנת עמדתו של חנניה יש לבחון תחילה את אופיו כנביא. על ייחודו של חנניה כנביא שקר עמדו כבר חז"ל, כך הוא מתואר בתוספתא סנהדרין יד, יד:

המתנבא מה שלא שמע, צדקיה בן כנענה. ושלא נאמר לו כחנניה בן עזור, שהיה שומע דברים מפי ירמיהו הנביא שהיה מתנבא בשוק העליון וחוזר ומתנבא בשוק התחתון

חנניה, בשונה מצדקיה בן כנענה, אינו בודה מלבו נבואת שקר של ממש,  אלא רק אומר נבואה שלא נאמרה לו. לפי התוספתא מקור נבואתו הוא לא אחר מאשר ירמיהו! ואכן, הזיקה בין ירמיהו לחנניה בפרק בולטת. דמותו של חנניה היא מעין תמונת תשליל לדמותו של ירמיהו: הוא מדבר בלשונו, עושה מיצג דומה לשלו, ומהפך את נבואתו. בירושלמי סנהדרין יא, ה נוספה הגדרה מעניינת לחנניה:

'המתנבא מה שלא נאמר לו - כחנניה בן עזור... חנניה בן עזור נביא אמת היה, אלא שהיה לו קיבוסת והיה שומע מה שירמיה מתנבא בשוק העליון ויורד ומתנבא בשוק התחתון...'

מפרשי הירושלמי התקשו בפירוש הביטוי 'קיבוסת', אולם פרופ' שאול ליברמן[7] עמד על כך שזו מילה אחת השאולה מיוונית – 'שהיה (חנניה) לוקיבוסת', ופירושה – פלאגיאטור. כלומר, גנב 'ספרותי' של נבואות. אולם אם כך קשה להבין מה בדיוק היה חטאו החמור של חנניה, ועוד קשה שהרי עולה מדבריו עולה שהוא היפך את הנבואה כליל, וכיצד ניתן לקרוא להיפוך זה 'גניבה ספרותית' פשוטה?  

פירוש שונה במקצת הוצע בבבלי סנהדרין פט ע"א:

עמד ירמיה בשוק העליון ואמר 'כה אמר ה' צבאות הנני שבר את קשת עילם' (ירמיהו מט, לה), נשא חנניה קל וחומר בעצמו: מה עילם שלא בא אלא לעזור את בבל, אמר הקדוש ברוך הוא: הנני שבר את קשת עילם, כשדים עצמן על אחת כמה וכמה – בא הוא בשוק התחתון, אמר: 'כה אמר ה'... שברתי את עול מלך בבל' (ירמיהו, כח, ב).

לפי פירוש הבבלי חטאו של חנניה איננו רק ב'העתקת' הנבואה, אלא אף בהסקת מסקנות מוטעות ממנה. בעקבות דברי הגמרא אפשר להציע פירוש נוסף לרעיון ה'פלגיאט' של חנניה, המהווה מעין שילוב של שני הפירושים. ייתכן כי נבואתו של חנניה על שבירת עול מלך בבל מזכירה את נבואת ישעיהו (ישעיהו י, כד - כז) שנאמרה בסיטואציה דומה, בעת עליית מלך אשור על ירושלים:

'אַל תִּירָא עַמִּי יֹשֵׁב צִיּוֹן מֵאַשּׁוּר בַּשֵּׁבֶט יַכֶּכָּה... וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יָסוּר סֻבֳּלוֹ מֵעַל שִׁכְמֶךָ וְעֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ'.

לאור דמיון זה יש לראות את דמותו של חנניה כנביא שמבקש להחיל את נבואות האמת הקדומות על תקופתו ואינו מבין שמדובר בתקופה אחרת ובמציאות אחרת. השקריות שבנבואתו נובעת מחוסר ההבנה שדבר ה' אינו מתאים לכל דור באותה צורה. דווקא מבחינה זו הוא מהווה את היפוכו הגמור של ירמיהו, נביא האמת. כבר עמדנו בעבר על ההבדלים היסודיים בין נבואתו של ירמיהו לזו של ישעיהו, בין השאר סביב היחס לירושלים ולמקדש, ולאימפריה בת הזמן, אשר יסודם במציאות השונה כנגדה ניצבו.

נסכם חלק זה בדבריו של בובר, אשר התייחס אל חנניה בהמשך מאמרו: 

חנניה אינו שקרן. הוא אומר את האמת מפני שהוא יודעה. כינוהו בצדק קאריקטורה של ישעיהו, יתר על כן, הוא תוכי של ישעיהו. ישעיהו השמיע את רצון אלהים לשבור את עולו של אשור מעל צוואר יהודה. מזה מסיק חנניה שאלהים הבטיח לשבור את עול בבל, כי הרי המצב שווה הוא. אבל המצב אינו שווה. כשישעיהו הביע את דברו נועד היה תפקיד היסטורי לישראל... בדורו של יאשיהו נשתנו התנאים ההיסטוריים... אולם חנניה לא ידע כלום מכל זה, בעיניו היה אלהים כאיש נאמן לעקרונותיו שכבל את עצמו בהבטחתו הנתונה לישעיהו, הוא הבטיח שיגן על 'העיר הזאת'. בגלל זה עתה בשעה היסטורית זו, השונה לגמרי, שמים נביאי השקר בפיו שיתן לישראל שלום אמת 'במקום הזה'. חנניה אינו יודע שיש דבר כזה בעולם, שעה היסטורית שונה לגמרי, אינו יודע שיש אשמה בעולם שעל ידיה מחמיצים תפקיד של שעה. אמנם, אינו יודע גם את זה שיש תשובה בעולם, אשר על ידיה ניתנת האפשרות שלא היתה קיימת לפני רגע.

נספח: מבנה הסיפור

וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַהִיא בְּרֵאשִׁית מַמְלֶכֶת צִדְקִיָּה מֶלֶךְ-יְהוּדָה בשנת (בַּשָּׁנָה) הָרְבִעִית בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי
אָמַר אֵלַי חֲנַנְיָה בֶן-עַזּוּר הַנָּבִיא אֲשֶׁר מִגִּבְעוֹן בְּבֵית ה' לְעֵינֵי הַכֹּהֲנִים וְכָל-הָעָם לֵאמֹר. 
ב כֹּה-אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר 
שָׁבַרְתִּי אֶת-עֹל מֶלֶךְ בָּבֶל. 
     בְּעוֹד שְׁנָתַיִם יָמִים אֲנִי מֵשִׁיב אֶל-הַמָּקוֹם הַזֶּה
          אֶת-כָּל-כְּלֵי בֵּית ה' אשֶׁר לָקַח נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל מִן-הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיְבִיאֵם בָּבֶל. 
         וְאֶת-יְכָנְיָה בֶן-יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ-יְהוּדָה וְאֶת-כָּל-גָּלוּת יְהוּדָה הַבָּאִים בָּבֶלָה
     אֲנִי מֵשִׁיב אֶל-הַמָּקוֹם הַזֶּה נְאֻם-ה' 
כִּי אֶשְׁבֹּר אֶת-עֹל מֶלֶךְ בָּבֶל. 

ה וַיֹּאמֶר יִרְמְיָה הַנָּבִיא אֶל-חֲנַנְיָה הַנָּבִיא לְעֵינֵי הַכֹּהֲנִים וּלְעֵינֵי כָל-הָעָם הָעֹמְדִים בְּבֵית ה'.
ו וַיֹּאמֶר יִרְמְיָה הַנָּבִיא
אָמֵן כֵּן יַעֲשֶׂה ה' יָקֵם ה' אֶת-דְּבָרֶיךָ אֲשֶׁר נִבֵּאתָ
לְהָשִׁיב כְּלֵי בֵית-ה' וְכָל-הַגּוֹלָה מִבָּבֶל אֶל-הַמָּקוֹם הַזֶּה. 
ז אַךְ-שְׁמַע-נָא הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר בְּאָזְנֶיךָ וּבְאָזְנֵי כָּל-הָעָם. 
ח הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנַי וּלְפָנֶיךָ מִן-הָעוֹלָם 
וַיִּנָּבְאוּ אֶל-אֲרָצוֹת רַבּוֹת וְעַל-מַמְלָכוֹת גְּדֹלוֹת לְמִלְחָמָה וּלְרָעָה וּלְדָבֶר. 
ט הַנָּבִיא אֲשֶׁר יִנָּבֵא לְשָׁלוֹם בְּבֹא דְּבַר הַנָּבִיא יִוָּדַע הַנָּבִיא אֲשֶׁר-שְׁלָחוֹ ה' בֶּאֱמֶת.

י וַיִּקַּח חֲנַנְיָה הַנָּבִיא אֶת-הַמּוֹטָה מֵעַל צַוַּאר יִרְמְיָה הַנָּבִיא וַיִּשְׁבְּרֵהוּ. 
יא וַיֹּאמֶר חֲנַנְיָה לְעֵינֵי כָל-הָעָם לֵאמֹר
כֹּה אָמַר ה' כָּכָה אֶשְׁבֹּר אֶת-עֹל נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל בְּעוֹד שְׁנָתַיִם יָמִים
מֵעַל צַוַּאר כָּל-הַגּוֹיִם
וַיֵּלֶךְ יִרְמְיָה הַנָּבִיא לְדַרְכּוֹ.

יב וַיְהִי דְבַר-ה' אֶל-יִרְמְיָה 
אַחֲרֵי שְׁבוֹר חֲנַנְיָה הַנָּבִיא אֶת-הַמּוֹטָה מֵעַל צַוַּאר יִרְמְיָה הַנָּבִיא לֵאמֹר. 
יג הָלוֹךְ וְאָמַרְתָּ אֶל-חֲנַנְיָה לֵאמֹר
כֹּה אָמַר ה' מוֹטֹת עֵץ שָׁבָרְתָּ וְעָשִׂיתָ תַחְתֵּיהֶן מֹטוֹת בַּרְזֶל.
 יד כִּי כֹה-אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל
עֹל בַּרְזֶל נָתַתִּי עַל-צַוַּאר כָּל-הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה לַעֲבֹד אֶת-נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל וַעֲבָדֻהוּ
וְגַם אֶת-חַיַּת הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לוֹ. 

טו וַיֹּאמֶר יִרְמְיָה הַנָּבִיא אֶל-חֲנַנְיָה הַנָּבִיא
שְׁמַע-נָא חֲנַנְיָה  לֹא-שְׁלָחֲךָ ה' וְאַתָּה הִבְטַחְתָּ אֶת-הָעָם הַזֶּה עַל-שָׁקֶר. 
טז לָכֵן כֹּה אָמַר ה' הִנְנִי מְשַׁלֵּחֲךָ מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה
הַשָּׁנָה אַתָּה מֵת כִּי-סָרָה דִבַּרְתָּ אֶל-ה'. 

יז וַיָּמָת חֲנַנְיָה הַנָּבִיא בַּשָּׁנָה הַהִיא בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי.  {פ}

 

 

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון תשע"ו

עורך: נועם לב


[1] הנבואה יוצרת הקבלה ברורה בין השבת הכלים להשבת הגולים, ומכאן ראיה לכך שלקיחת הכלים נתפסה כמעשה סמלי של הגליית כבוד ה', וממילא השבת הכלים (המופיעה ראשונה) תביא גם להשבת הגולים.

[2] אמנם בפירוש זה יש כמה קשיים. ראשית, מנבואת בית היוצר של ירמיהו עולה שגם נבואת שלום יכולה להתבטל. ועוד שלפיו יוצא שירמיהו תמיד במצב עדיף על חנניה מעצם היותו נביא פורענות, ולעולם הוא בחזקת נביא אמת. עמוס חכם במאמרו "המאבק בין נביאי האמת לנביאי השקר", עיונים בספר ירמיהו ב, עמ' 216, הביא את פירושו של בעל 'הואיל משה'. לדעתו, הכוונה היא שרק במידה וישנם שני נביאים ואחד מהם ניבא נבואת מלחמה והנביא שכנגדו ניבא נבואת שלום, יש לחכות לתוצאות, ולקבוע לפיהן מיהו נביא האמת ומי נביא השקר. 

[3] בהקשר זה אצטט מדברי השופט חיים כהן, זכויות אדם במקרא ובתלמוד, עמ' 71: 'נביאי שקר... השתמשו בחופש הדיבור לא כדי להפיץ את דבר אלהים ומוסר אלהים, אלא כדי למצוא חן בעיני המלכים והמושלים של ימיהם. אלה היו לרוב נביאי הטוב, ואילו נביאי האמת היו גם נביאי הזעם... קולם נשמע ברמה מעל כל במה, בשווקים וברחובות, בין אם מצא הדבר חן בעיני השליטים או השומעים ובין אם היה למורת רוחם''.

[4] בשני הסיפורים מנבאים נביאי השקר ניצחון למלך, בניגוד לדברי נביא האמת. צדקיה בן כנענה מנבא לאחאב ניצחון על ארם וחנניה מנבא לצדקיהו ניצחון על בבל. בשניהם יש גם פעולה סמלית: צדקיה לוקח קרני ברזל ואומר באלה תנגח את ארם, וחנניה שובר את עולו של ירמיהו.

[5] בסוגיית הירושלמי שהובאה לעיל מתפרשת קביעת הזמן בדברי ירמיהו כתגובה לערעורו של חנניה על התנאי לאימות הנבואה שהציב ירמיהו: 'אמר לו (חנניה): לאו, אתה הוא שצריך ליתן סימן לדבריך. אמר לו... הרי אני נותן אות ומופת באותו האיש (חנניה) השנה ההיא הוא מת כי סרה דבר על ה', והיה לו כך - וימת חנניה הנביא בשנה ההיא בחדש השביעי'. 

[6] מ' בובר, דרכו של מקרא, ירושלים 1997, עמ' 122-119

[7] ש' ליברמן, יוונית ויונות בארץ ישראל, ירושלים 1962, עמ' 162-161. 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)