כב. - קניין אגב בעציץ נקוב ובגט

  • הרב יאיר קאהן

קניין אגב בעציץ נקוב ובגט / הרב יאיר קאהן

גיטין כב.

מקורות

1. דף כב. "עציץ... עד שיחזיק בזרעים", תוד"ה החזיק.

2. משנה קידושין דף כו., גמרא שם "נכסים... או לא",
דף כז. "כאותה ששנינו... אגב וקני בעינן",
חידושי הריטב"א דף כז: ד"ה רב אחא "פירש ומטלטלי... מקרקעי".

3. רמב"ם הל' מכירה ג', ח-ט ובהשגות הראב"ד,
קצות החושן סימן ער"ה ס"ק א' ד"ה אמנם חולקין.

4. נימוקי יוסף ב"ק [לד: בדפי הרי"ף] "והעיקר בזה... עכ"ל".

שאלות הכנה

1. איך פועל קניין אגב לפי הריטב"א? ולפי הנימוקי יוסף?

2. למה אי אפשר לקנות מיטלטלין אגב עבד לפי הנימוקי יוסף? האם לפי סברה זו אפשר לקנות מיטלטלין אגב עציץ נקוב?

3. מהי מחלוקת הרמב"ם והראב"ד בנוגע לקניין אגב?

4. איך הבין הקצות את החילוק בין ציבורים לשאינם ציבורים?

פתיחה

סוגייתנו דנה בקניין אגב בעציץ נקוב:

"עציץ וזרעים של אחד ומכרן לאחר, החזיק בזרעים קנה עציץ, וזו היא ששנינו 'נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להן אחריות בכסף ובשטר ובחזקה' " (כב.).

לפי פשטות הדברים דין עציץ נקוב הוא לגמרי כדין קרקע, לפחות לעניין קניין אגב. אולם יש מקום לפקפק במסקנה זו. הרי לשון המשנה בקידושין הוא:

"נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות בכסף ובשטר ובחזקה" (קידושין כו.).

ולמרות שיש לעציץ נקוב דין קרקע, לכאורה אין הוא בגדר נכסים שיש להם אחריות. ואמנם, הגמרא דנה אם אפשר לקנות מיטלטלין אגב עבד, ומסיקה שאי אפשר לעשות זאת. לכאורה מעמד עבד דומה למעמד עציץ נקוב: עבד הוקשה לקרקעות ויש לו דין קרקע, אבל מכל מקום הוא אינו נכסי דלא ניידי ולכן אינו בגדר נכסים שיש להם אחריות. והוא הדין בעציץ נקוב, שאף הוא אינו נכסי דלא ניידי[1]. וזה לשון הנימוקי יוסף בב"ק:

"וכן בדינא דאגב, דאפשר דהוי דין תורה... אף הוא תלוי בדעתו של אדם, שאדם סומך הדבר המיטלטל על הקרקע שהוא עיקר לעולם שאדם סומך בו, ולפיכך עבדים כיון שאין אדם סומך עליהם אי-אפשר לסמוך מיטלטלין עליהם"
(דף לד: בדפי הרי"ף).

בעניין גט אין הוכחה מפורשת שאפשר לתת גט על ידי קניין אגב. אולם הגמרא לקמן אומרת:

"ההוא שכיב מרע דכתב לה גיטא לדביתהו בהדי פניא דמעלי שבתא ולא הספיק למיתביה לה. למחר תקף ליה עלמא. אתו לקמיה דרבא. אמר להו: זילו אמרו ליה ליקניה ניהלה לההוא דוכתא דיתיב ביה גיטא, ותיזל איהי ותיחוד ותפתח ותחזיק ביה, דתנן: 'נעל גדר פרץ כל שהוא הרי זו חזקה'" (גיטין עז:).

ורש"י שם פירש:

"הרי זו חזקה - לקנות, שאין המוכר יכול לחזור בו, דהשתא קא יהיב לה חצר וגיטה בתוכו, ותנן 'נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להן אחריות בכסף בשטר ובחזקה'".

כלומר, לפי רש"י נתינת הגט במקרה זה התבצעה בקניין אגב. אמנם הר"ן הקשה על פירוש זה, שהרי אם מדובר בקניין אגב, למה הקפיד רבא שיעשה קניין חזקה דווקא על אותו מקום בו הגט נמצא. הרי הגמרא (קידושין כז.) פסקה במפורש שאין שום צורך שהמיטלטלין יהיו על הקרקע ממש כדי לקנות בקניין אגב! לכן הר"ן פירש שהאישה זכתה בגטה מדין חצר, כפשט הסוגיה לעיל (דף כא.).

באשר לסתירה בין הסוגיות (בדף עז: ובדף כא.) יש לחלק בין נתינת הגט לבין הצורך שהגט יגיע לידה. לפי רש"י מעשה הנתינה היה על ידי קניין אגב, כפי שפירש בדף עז:, והגט נחשב כאילו הגיע ליד האישה משום שהגט נמצא בחצרה (שנחשבת לידה) כמו שמשמע לעיל (דף כא.). אמנם אי אפשר לתת את הגט על ידי הקניית החצר, משום שבמקרה כזה אין הגט ניתן לאישה על ידי הבעל אלא האישה זוכה בגט בעצמה, ואם כן הגט פסול מדין "טלי גטך מעל גבי קרקע" (עיין בשיעור מס' 12). אלא שלפי זה, גם במקרה שנתן גט ביד עבדו וכתב לה שטר מתנה עליו חייבים אנו לומר שנתינת הגט היא משום קניין הגט אגב העבד. וזה קשה שהרי אנחנו פוסקים שאי אפשר לקנות מיטלטלין אגב עבד.

אופי קניין אגב

כדי להבין סוגיה זו יש לעיין בגמרא בקידושין הדנה בקניין אגב. הגמרא שם שואלת האם כדי לקנות בקניין אגב יש צורך שהמיטלטלין יהיו צבורין על הקרקע הנקנית, או שמא על ידי קניין קרקע מסוימת אפשר להקנות מיטלטלין בכל מקום שהם. הגמרא מסיקה (דף כז.):

"שמע מינה לא בעינן צבורים בה שמע מינה".

אחר כך הגמרא ממשיכה:

"איבעיא להו: מיבעינן 'אגב' או לא? תא שמע, דקתני כל הני ולא קתני 'אגב'. ולטעמיך, 'קני' מי קתני? אלא עד דאמר 'קני - הכא נמי עד דאמר 'אגב'. והלכתא: צבורים לא בעינן, 'אגב' ו'קני' בעינן".

בפשטות הגמרא שאלה שתי שאלות נפרדות, והסיקה שאין צורך שהמיטלטלין יהיו צבורים על הקרקע, אבל יש צורך לומר אגב וקני.

ונראה להוסיף שהגמרא עוסקת ביסוד קניין אגב: אם בעינן צבורים, אפשר להבין שהמיטלטלין הם טפלים לקרקע, ולכן מעשה הקניין על הקרקע קונה את המיטלטלים יחד עם הקרקע. וכך אמנם הבין הריטב"א (דף כז:) שכתב:

"פירוש, ומטלטלי דקני בחזקת מקרקעי היינו משום דאגב עבדינהו כקרקע עצמו וכגוף אחד דמו".

אבל אם לא בעינן צבורים, אין דין קניין אגב נובע מביטול המטלטלים לקרקע. ונראה להסביר שעל ידי מעשה הקניין על הקרקע יש גילוי דעת מקנה על המיטלטלים. אם כן, הקניין חל על המיטלטלים עקב גילוי דעת מקנה בלי מעשה קניין כלל. על רקע זה יש להבין את מסקנת הסוגיה "צבורים לא בעינן, אגב וקני בעינן". שתי שאלות אלו תלויות זו בזו: הואיל וקבענו שצבורים לא בעינן, ואין הקניין משום טפלות לקרקע אלא משום דעת מקנה, 'אגב' ו'קני', שהם ביטוי לדעת מקנה זו - בעינן.

והנה נחלקו הראשונים אם אפשר להקנות חוב בקניין אגב. וזו לשון התוספות בכתובות:

"פירש בקונטרס דאילו גבי בריא לא זכה בה משום קנין דאין מטבע נקנה בחליפין אלא אגב קרקע וקשה... דאפילו אגב קרקע דמטבע נקנה אין הלואה נקנית". (דף נה: ד"ה שאם אמר הלוואתי לפלוני)

כלומר: רש"י סובר שאפשר להקנות הלוואה בקניין אגב, ותוספות חולקים עליו. ונראה ששיטת רש"י מבוססת על שתי הנחות: א. החיסרון בקניין חוב אינו חיסרון מהותי, אלא רק שהחוב, שהוא מופשט, אינו נתפס על ידי מעשה קניין. ולכן לדעת רש"י תיתכן חלות קניין ביחס להלוואה אם היא אינה נגרמת על ידי מעשה קניין. ב. קניין המיטלטלין אגב קרקע אינו על ידי מעשה קניין, אלא על ידי דעת מקנה הבאה לידי ביטוי בהקנאת הקרקע. הילכך אפשר להקנות הלוואה על גבי קרקע, הואיל וחלות הקניין על החוב אינה מבוססת על מעשה קניין.

שני סוגי קניין אגב

ברם, עיין ברמב"ם שכתב:

"המקנה קרקע ומטלטלין כאחד, כיון שקנה קרקע בכסף או בשטר או בחזקה נקנו המטלטלין עמהם... במה דברים אמורים, כשהיו אותן המטלטלין צבורין באותה קרקע, אבל אם היו במקום אחר צריך שיאמר לו 'קנה מטלטלין אגב קרקע'. אפילו היו המטלטלין במדינה אחרת ואמר לו 'קנה אותם על גבי קרקע פלונית', כיון שקנה הקרקע נקנו המטלטלין, אף על פי שאינן צבורין בתוכה. ואם לא אמר 'קנה אגב קרקע' לא קנה"
(הלכות מכירה פרק ג' הלכות ח-ט).

הראב"ד השיג על פסק זה, וזו לשונו:

"אמר אברהם: זה ההפרש שכתב בין צבורין לשאינן צבורין אינו מחוור, דשמעתא לא מיחזיא אלא לעולם 'אגב' ו'קני' בעינן אפילו בצבורין בה, דאי לא היכי פסקה למילתיה ואמר 'והלכתא 'אגב' ו'קני' בעינן צבורין לא בעינן' והא זמנין דצבורין בעינן ואגב לא בעינן?!".

אולם ברור שהרמב"ם פירש את מסקנת הסוגיה כך: "הלכתא ציבורין לא בעינן" ולכן "אגב וקני בעינן". מכאן דייק הרמב"ם שאם המיטלטלין צבורין על הקרקע אין צורך לומר אגב וקני. בהסבר חילוק זה אפשר לומר שאם המיטלטלין הם על הקרקע בפועל, אין צורך לומר אגב וקני במפורש. רק כאשר המיטלטלין אינם נמצאים על הקרקע בפועל יש צורך לציין במפורש שהוא מקנה לו גם את המיטלטלין שאינם על הקרקע.

מאידך, אפשר לומר שלפי הרמב"ם יש הבדל עקרוני בין קניין אגב במצב שבו המיטלטלין צבורין על הקרקע לבין קניין אגב כאשר המיטלטלין אינם צבורין. וכך הבין קצות החושן, וזו לשונו (סימן ער"ה ס"ק א):

"נסתפקתי: מחזיק בנכסי הגר והיו בתוכם מיטלטלין אם קנה בתורת אגב. דאפשר קניין אגב לא מהני אלא בדעת אחרת מקנה, ומעצמו אינו זוכה בתורת אגב. ונפקא מינה היכא דלית ביה משום תורת חצר וכגון שאינו משתמר ולא אמר זכתה לי שדי... אמנם חלוקין הם נכסי הפקר מנכסי מתנה בזה, היינו דבנכסי מתנה קיימא לן דאגב לא בעי צבורין, וכמבואר בשולחן ערוך (סימן ר"ב סעיף ב), אבל בנכסי הפקר ודאי בעי צבורין, ואם אחד מחזיק בנכסי הגר וירצה לקנות אגב כל המציאות שבעולם ודאי לא מהני. וטעמא דהך מלתא נראה ודאי דתורת אגב כיון דצריך לומר הנותן 'קני אגב קרקע', אם כן בנכסי הפקר לא שייך זה. ואפילו יאמר המחזיק בקרקע 'אני רוצה לקנות אגביה' לא מהני זיל קני אלא היכא דאיכא דעת אחרת מקנה ולא דהיכא דצבורין בתוכו דאינו צריך לומר קני אגב קרקע, וכמו שכתב הרמב"ם (פ"ג מהלכות מכירה הל' ט) ובש"ע (סי' רב סעיף ב), ומפרש לה דהא דאמר בש"ס דאגב לא בעי צבורין, והיינו היכא דאומר לו 'זיל קני אגב קרקע', אבל אם לא אמר 'קני אגב קרקע' בעי צבורין, עיין שם בדברי הרב המגיד. ומשום דכל שבתוך הקרקע המה צבורין הרי הוא כמו הקרקע ממש, וכמו שכתב בסמ"ע (סימן ר"ב סק"ג) עיין שם. ומשום הכי מהני נמי בנכסי הפקר כל שצבורין, כיון דהוא כמו קרקע ממש, וכיון דקנה הקרקע קונה המטלטלין שבתוכה. אבל כל שאינו צבורין, דצריך למימר 'קני אגב', והך אמירה ד'זיל קני אגב' צריך דעת אחרת, ומשום הכי לא מהני בהפקר לזכות בתורת אגב אלא המטלטלין שצבורין בתוכה".

הרי שלדעת הקצות קניין אגב בצבורין הוא משום "דכל שבתוך הקרקע המה צבורין הרי הוא כמו הקרקע ממש". כלומר: המיטלטלין הצבורים טפלים לקרקע ונחשבים כגוף אחד, ולכן אפשר לזכות בהם מן ההפקר על ידי חזקה בקרקע. אבל אם אין המיטלטלים צבורים, אזי המיטלטלים נקנים על ידי גילוי דעת מקנה, ולכן לא שייך קניין מיטלטלים אגב קרקע בהפקר.

עולה אפוא מדברינו, כי לדעת הרמב"ם יש שני סוגים של קניין אגב: בצבורים המיטלטלים הם טפלים לקרקע ולכן נקנים בלי אגב וקני; באינם צבורים 'אגב' ו'קני' בעינן, משום שכל קניין המיטלטלין הוא משום גילוי דעת מקנה. ולפי הרמב"ם זוהי כוונת הגמרא "והלכתא צבורים לא בעינן, אגב וקני בעינן".

לאור הנ"ל יש לשוב ולדון בנתינת גט על ידי קניין אגב. ונראה פשוט שדין נתינת גט מחייב מעשה נתינה. לכן, לפי הבנתנו ברמב"ם, אי אפשר להקנות גט שאינו על הקרקע ממש. ואף על פי שקניין אגב קונה בדרך כלל אפילו בלא ציבורים, היינו רק חלות קניין בלי מעשה קניין, ומשום גילוי דעת מקנה, ואין זה בגדר "ונתן בידה". ואם כן דחינו את הוכחת הר"ן נגד שיטת רש"י בטוב טעם ודעת.

עתה נשוב ונעיין בדין קניין אגב בעציץ נקוב. הקשינו בפתח דברינו: למה עציץ נקוב עדיף מעבד? למרות שדין עציץ נקוב כקרקע, מכל מקום אין אדם סומך דעתו עליו? אמנם עיין בתוספות בסוגייתנו שכתבו:

"צריך עיון אם צריך לומר אגב וקני כמו בעלמא, כדאמרינן בפרק קמא דקידושין (דף כז.), או שמא הכא לא צריך, דכיון דצריך עציץ לזרעים בטל אגב זרעים".

לפי דברינו ספק התוספות תלוי במהות דין אגב בסוגייתנו: אם העציץ בטל לזרעים, והכל נחשב לגוף אחד, אז אין צריך לומר אגב וקני, כמו בצבורים לשיטת הרמב"ם. ברם, אם אין העציץ בטל, אזי קניין אגב הוא מדין גילוי דעת מקנה, וצריך לומר אגב וקני. ממילא אם נקבל שהעציץ בטל לזרעים, אז מעשה קניין על הזרעים יקנה גם את העציץ, אף על פי שבקרקע דניידי עסקינן. מה שאין כן בעבד, שאין המיטלטלין בטלים לו. ואי אפשר לקנות מיטלטלין אגב עבד מדין גילוי דעת מקנה, הואיל ואין בהקנאת מקרקעי דניידי ביטוי חד לגמירות דעת, כמו שיש במכירת נכסים שיש להם אחריות.

אולם לדברינו מסתבר שאפשר לקנות מיטלטלין אגב עבד אם הם צבורים עליו. שהרי במצב של צבורים קניין אגב מועיל מדין ביטול, השייך גם בקרקע דניידי, כדחזינן בסוגייתנו בעציץ נקוב. וממילא גם קושייתנו השנייה על שיטת רש"י אזלה לה, שהרי בנתן גט ביד עבדו - שהוא מצב של צבורים - עסקינן. לכן, למרות שאי-אפשר לקנות מיטלטלין אגב עבד, היינו רק בשאינם צבורים, מה שאין כן בסוגייתנו. והכל בא על מקומו בשלום.



[1] המאפיינים 'נכסים שיש להם אחריות' ו'נכסי דלא ניידי' הם בדרך כלל מאפיינים זהים: פירוש המושג 'נכסים שיש להם אחריות' הוא: נכסים שניתן לסמוך עליהם כאחראים וערבים עבור חובות בעליהם במקרה הצורך, וזאת (בדרך כלל) מכוח היותם נכסים קבועים במקומם שלא ניתן להעלימם על מנת להתחמק מגבייה. (אמנם לא תמיד נכסים שנתפשים כערבים לחובות אפשריים אכן עונים על הקריטריון הנ"ל של אי-ניידות, ואכמ"ל.)