כג.-כג: - איסורי הנאה (ג)

  • הרב עזרא ביק
בשבוע הבא: יש ללמוד את הגמרא עד כג: "... לאו דאורייתא נינהו". בשיערו נדגיש מספר נקודות המשיקות לסוגיית הגמרא.
*********************

 

בשיעור זה נמשיך לעסוק בסוגיית הגמרא הבוחנת את איסורי הנאה לאור מחלוקת רבי אבהו וחזקיה.

"לכם"

במספר מקומות הגמרא מסבירה את העדרו של איסור הנאה למרות שהתורה עושה שימוש בלשון "לא תאכלו" (או לשון דומה) בכך שהתורה גם כותבת "לכם" (או גם "תרומתכם", "נזרו", "קצירכם"). הגמרא לומדת "לכם - שלכם יהיה". יש שתי דרכים להבין לימוד זה. מלשון הגמרא "שלכם יהיה" ניתן ללמוד כי האיסור עליו מדובר שייך לבעליו. בעלות זו מוכיחה כי החפץ אינו אסור בהנאה, שכן איסורי הנאה אינם שייכים לאיש. כפי שכבר ציינתי בשבוע שעבר, נושא זה מצוי במחלוקת ראשונים ידועה. בקצרה, השאלה היא האם בעלות מוגדרת על ידי יכולת השימוש. במקרה של איסורי הנאה, ישנה שאלה כפולה - האם ניתן להיות בעלים על דבר שאינו ניתן לשימוש, ושנית האם האיסור הדיני על השימוש שקול לחוסר שימוש ככלל.

דרך נוספת להבין את הלימוד מן המילה "לכם", שעשויה להתאים גם לסבורים כי ישנה בעלות באיסורי הנאה, היא כי המילה "לכם" אינה מלמדת על בעלות משפטית, אלא על יכולת שימוש מבחינה פרקטית. התורה אומרת לנו כי מותר להשתמש בחפץ זה על אף שאין לאוכלו. הסבר זה נמנע מעיסוק בהגדרת מעמדו הממוני של החפץ.

לפי שני ההסברים, ישנו מקרה אחד קשה. הגמרא מסבירה כי רבי יוסי, הסבור כי חמץ אינו אסור בהנאה, למד זאת מן הפסוק "ולא ייראה לך". שני ההסברים שהוצגו לעיל, מקבילים להסברים על ביטול בהם עסקנו בפרק הראשון - רק בכיוון ההפוך. התורה אוסרת יחסים של "לך" עם החמץ, וממילא אתה נדרש או להוציאו מחוץ לרשותך (ביטול כהפקר - רבנו תם), או לבטלו מדעתך כחפץ בעל שימוש (רמב"ן ד:). אולם כאן, אליבא דרבי יוסי, הגמרא משתמשת במילים האומרות כי למרות שישנו איסור (לא רק אכילה, אלא גם איסור בל ייראה ובל יימצא), עדיין החמץ הוא בגדר "לך". היות שהפסוק נאמר בלשון איסור, הסבר זה נראה דחוק מעט.

סחר בפרות אסורים

מן המשנה בשביעית (ז, ד) אנו יודעים כי מינים האסורים אינם אסורים בהנאה. "ציידי חיה ועופות ודגים שנזדמנו להם מינין טמאין מותרין למוכרן לנכרים" היות שמכירה היא אופן של הנאה, מובן כי מינים אסורים אלו אינם אסורים בהנאה. הגמרא מדייקת כי ההיתר הוא רק במידה והחיות הללו נלכדו על ידי הצייד ללא כוונה ("נזדמנו"), אך אם הצייד יצא לצוד אותן בכוונה תחילה - החיות הללו אסורות. רש"י מסביר דין זה בציטוט המשנה בשביעית (ז, ג): "דווקא שנזדמנו דלא מצריכינן להו להפקירן אבל לכתחילה אסור לחזר אחריהן כדתנן... אין עושין סחורה לא בנבילות וטריפות ולא בשקצים ורמשים". הגמרא לומדת את האיסור מאותו פסוק המלמד על היתר הנאה. "שקץ יהיו לכם" - על אף שמותר להשתמש בבעל חי זה ("לכם"), הוא עדיין מוגדר כשקץ.

נראה כי איסור זה הוא איסור דאורייתא, היות שהגמרא מביאה פסוק כמקור, ובייחוד לאור העובדה כי הסוגיה שלנו עוסקת במציאת המקור מן התורה לאיסורי ההנאה השונים. לאור הבנה זו תוספות (ד"ה "אמר") שואלים מדוע יש צורך באיסור מיוחד על גידול חזירים כאשר פעולה זו כבר אסורה מדאורייתא מפסוק זה.

עם זאת, רבים מן האחרונים מבינים כי האיסור הוא מדרבנן (עיין ט"ז יו"ד קיז, א). הסיבה לכך פשוטה. קשה להגדיר איסור דאורייתא אם האיסור תלוי בתנאים בהם ניצודה החיה. אם במקרה הזדמנה לידך טריפה מותר לך למוכרה, אולם אסור לקנותה על מנת למוכרה. העירפול הקיים ביחס לאיסור מצביע על כך כי מדובר באיסור דרבנן ולא דאורייתא.

תוספות מצטטים את הירושלמי ומוסיפים סייג נוסף. ברור כי מותר לגדל סוסים ולמכרם על אף שהם אסורים באכילה. הירושלמי מסביר שהיות שבדרך כלל מגדלים אותם לשם מטרות עבודה ולא לאכילה, מותר לגדלם. רק בעלי חיים שמגדלים אותם בעיקר לאכילה, כמו חזירים, אסורים. גם כאן, אין מקום לחילוק שכזה אילו האיסור היה מדאורייתא.

מסיבות אלו אחרונים רבים סבורים כי האיסור הוא מדרבנן, גזרה שמא יבוא אדם לאכול ממה שהוא מגדל, או שמא יאמרו אחרים כי הוא אוכל ממה שהוא מגדל. הט"ז מנסח מחדש את האיסור כדי להתמודד עם הבעיות שמתעוררות עם ההסבר הקודם. האיסור הוא באמת מדאורייתא, אולם הגדרתו מדרבנן. התורה אמרה בפסוק אחד כי הבהמה מותרת ("לכם") ואסורה ("שקץ"). הפתרון לסתירה זו הוא כי התורה השאירה מקום לחכמים לקבוע את הגבול ביחס לאסור ולמותר, וגבול זה ייקבע במידה רבה על פי החשש שמא המגדל יבוא לאכילה של בהמות אלו, ולא על פי הגדרת התורה כשלעצמה, כפי שהיינו עשויים לצפות.

המקור לסוג כזה של איסור היברידי הוא איסור מלאכה בחול המועד. הדין שנפסק במועד קטן משקף חששות דרבנן - מלאכה מותרת במקום הפסד, לצורך החג, וכו'. עם זאת, הגמרא מצטטת פסוק כמקור. אחד ההסברים שם הוא כי התורה אסרה מלאכה בחול המועד בפסוק, והותירה לחכמים לקבוע מה מוגדר כמלאכה לעניין זה. חכמים משתמשים בסמכות זו על מנת לאסור את אותן המלאכות המתאימות ביותר לאיסור.

אך מקריאה בראשונים, ובינהם התוספות ורבנו דוד, עולה כי הם הבינו כי מדובר באיסור דאורייתא ממש. אני סבור כי הסבר זה נובע מקריאה אחרת של הפסוק, שונה מזו של הט"ז. מדוע המילה "שקץ" מלמדת על איסור? לשון זו מלמדת כי החפץ הנידון הוא דוחה וכי יש להתרחק ולהימנע ממנו. (השווה לפסוק בדברים ח, כו : "שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי החרם הוא". ) למרות שהחפץ מותר בהנאה, התורה מלמדת אותנו כי יש לשמור ממנו מרחק, ואין להופכו לחלק מן החיים. המסקנה מכך היא שאין להתפרנס מגידול חזירים. אדם המגדל חזירים אינו עובר איסור משום כך שהוא מגדלם ובשל ההנאה שהוא מפיק מן האיסור, אלא איסורו הוא בשל העובדה כי הוא הפך חפץ דוחה ומשוקץ למשהו בעל ערך חיובי מבחינתו. אין בכך משום עברה על איסור הנאה, אלא סטייה מכוונת הפסוק. בפשטות, המילים שקץ הוא לכם" אומרות לנו "התרחקו מחפץ זה ככל שתוכלו". לכן, אם נזדמן לך בעל חיים שכזה (במהלך ציד, או כתוצאה ממוות טבעי של הבהמה) מותר למוכרו אך אין לקנות חזירים או נבלות על מנת למכור לאחרים.

הסבר זה יסייע לנו להבין הלכה נוספת. הרמב"ם (מאכלות אסורות ח, טז) פוסק: "... וכל דבר שאסור באכילה ומותר בהנייה אסור לעשות בו סחורה ולכוין מלאכתו בדברים אסורין חוץ מן החלב שנאמר בו יעשה לכל מלאכה". החתם סופר (תשובה קו, הובא בפתחי תשובה קיז, א) מוסיף כי גם דם כלול באיסור לסחור, שכן התורה הקישה אותו למים (לעיל כב.). כך הוא מיישב את הקושיה אותה העלה בעל התוספות יום טוב (שביעית ז, ג) כאשר התבסס על הגמרא בברכות (ו:) המעלה את האפשרות כי חלב ייאסר משום "אבר מן החי" והפסוקים המתירים אותו מתייחסים למכירה לגוי. התוספות יום טוב שואל כי אם החלב אסור, יש לאסור גם את השימוש בו. (לשאלה זו תשובות רבות, בינהם הטענה כי איסור על מסחר הוא אכן רק מדרבנן.) החתם סופר משיב כי הגמרא מנסה לאסור חלב כאבר מן החי, שהוא עצמו קשור לדם (לעיל כב:). שלא כמו איסורים אחרים, או נבלה או טריפה, מותר לעשות סחורה בדם או באבר מן החי, כמו בחלב.

אמנם כל הדינים הללו מקורם בגזרת הכתוב, אך שומה עלינו לנסות להבין את ההגיון הגלום בהן. בהתבסס על ההסבר שהוצע לעיל, נראה לי כי אפשר להסביר את הדין בקלות. אילו האיסור היה בשל חשש שמא יבוא אדם לאכול ממה שהוא מגדל או ממה שהוא משתכר, לא היה מקום לחלק בין איסורים שונים. אך אם האיסור הוא איסור של "שקץ", יש מקום לחלק בין דברים שאין לאכלם משום שיקוצם, ובין דברים שאין לאכלם משום מעמדם המיוחד, או אפילו קדושתם. מן הפסוקים ידוע כי דם וחלב אסורים באכילה משום היותם חלקים המיועדים להקרבה. החלב מוגדר כחלק הטוב ביותר של הבהמה, ואילו על הדם התורה אומרת "כי הדם הוא הנפש" והוא הדין גם לאבר מן החי. כאן הסבר "השקץ" - התרחקות וסלידה, אינו מסתדר. (מובן כי לשם לימוד חילוק זה יש צורך בגזרת הכתוב המלמדת את העיקרון.)

ישנה מחלוקת אחרונים האם מותר לסחור בפירות מתולעים (עיין פתחי תשובה קיז; פרי מגדים פד, יח). ישנם מספר גורמים שיש להתחשב בהם כאשר פונים לדון בדין זה, אולם נראה לי כי השאלה בה עסקנו חיונית ומהותית להבנה. אם האיסור מבוסס על חשש שמא יבוא אדם ויאכל את הפירות המתולעים, אין סיבה לחלק בין מקרה זה ובין המקרה הרגיל. אולם אם האיסור הוא איסור "שקץ" יש לחלק בין מקרה בו אדם מוכר ומרוויח מגידול בהמות טמאות, ובין מקרה זה בו הימצאותן של התולעים בפירות מקרית לגמרי. מכירת הפירות אינה הבעת יחס חיובי כלפי התולעים; מבחינה פרקטית אכן אסור לאכול את הפירות, אך אין סיבה לשקצם.

מקרה מפורסם הנידון על ידי הט"ז (קיז, ד עיין גם בש"ך), נוגע למערכת החכירה . יהודי שקיבל על עצמו לעבד נכסיו של אציל לשנה שלמה, ושילם על כך מראש. האם מותר לקבל אחריות על נכסים אלו גם אם כלול בעסקה גם גידול חזירים? הב"ח (חמיו של הט"ז) אסר זאת. הט"ז מנסה בהיסוס, להתיר מנהג זה בהסתמך על כך שהעסקה הייתה על כל הנכסים, והחזירים הם רק חלק קטן מהם. אפשר שניתן להגדירם כמקריים ("נזדמנו") שאיסורם רק בדיעבד (הבהמות הטמאות אינן רצויות במקרה זה). אך לפי ההגדרה שלנו יש מקום להגדיר כנזדמנו כל מקרה בו לא הייתה כוונה ישירה להרוויח מן השקץ. (דוגמא מודרנית ומסובכת יותר לנקודה זו, היא החזקת מניות בחברה המוכרת אוכל לא כשר).

נקודה צדדית - הט"ז

תוספות (סוכה לט. ד"ה "וליתיב") מעמת בין הפסוק המתיר מכירת נבלה ("או מכור לנכרי") ובין האיסור לסחור באיסורים. מכאן ראיה חותכת כי תוספות סבורים כי האיסור הוא מדאורייתא. על מנת לדחות מסקנה זו, הט"ז מעלה עקרון ידוע ושנוי במחלוקת. הוא טוען כי דבר אותו התירה התורה בפירוש, אינו יכול להיאסר בתקנת חכמים. ממילא, נבלה האסורה בהנאה אך מותרת במכירה כתוצאה מלימוד של פסוק, אינה יכולה להיאסר במכירה כתוצאה מתקנת חכמים.

אנו מכירים את העקרון כי חכמים אינם יכולים להתיר דבר שנאסר בתורה. הט"ז כאן טוען כי חכמים גם לא יכולים לאסור משהו אם התורה התירה אותו בפירוש. אחרונים רבים חולקים על עקרון זה, ומונים מקרים רבים בהם חכמים התעלמו ממנו. למעשה, קיימת ספרות ענפה בנושא זה.

מאי איכא (כג:)

לאחר סיום הסוגיה הגמרא לא יכולה למצוא נפקא מינות בין רבי אבהו לחזקיה, חוץ מהמקרה של חולין שנשחטו בעזרה. תוספות (כא: ד"ה "כל") ניצלו נקודה זו כדי להוכיח כי אין כרת על הנאה מחמץ. היות שהרמב"ם פוסק כחזקיה ביחס לחמץ, ישנן מספר בעיות ביחס למיני חמץ עליהם לא חל האיסור "לא ייאכל", דוגמת חמץ נוקשה. לכאורה, הדין הוא שהם אסורים בהנאה, והיות שאיננו מניחים כעת כי יש הבדל בין רבי אבהו וחזקיה, יש למצוא דרך להסביר איסור הנאה גם בסוג זה של חמץ.

ההסבר המקובל לכך באחרונים הוא, כי למרות שחמץ נוקשה נלמד מפסוק שונה מחמץ רגיל, ניתן ללמוד כי דינו של חמץ נוקשה זהה לדינו של חמץ רגיל, ושניהם אסורים באכילה ובהנאה.

אם אתה עדיין זוכר את ההסבר שנתנו לפני שבועיים לפסיקת הרמב"ם כחזקיה, התשובה ברורה עוד יותר. עקרונית, הרמב"ם פסק כרבי אבהו (מאכלות אסורות ח, טז). הלימוד של חזקיה מופיע ברמב"ם על מנת לבטא את העובדה כי חמץ הוא איסור חפצא ולא איסור גברא. לאחר שאני יודע זאת, אני יכול להפעיל דין זה גם לגבי רבי אבהו. באופן דומה, כך ברגע שאני יודע שחמץ הוא איסור חפצא למרות היותו איסור זמני, כך גם חמץ נוקשה הוא איסור חפצא ועל כן דינו של רבי אבהו צריך לחול גם במקרה זה. אילו אכן הרמב"ם היה פוסק כחזקיה, היה קשה להגדיר את חמץ נוקשה כאיסור הנאה.

 

בשבוע הבא:

נמשיך גם בשבוע הבא בקצב מואץ. יש ללמוד עד כד: "... טומאת בשר בלאו". רוב הגמרא מכילה פסוקים חלופיים לאיסור הנאה. בסיום, מופיע קטע קצר הדן בחפיפה שבין האיסורים - האם מעשה אחד יכול להיות אסור ביותר מאיסור אחד. נושא זה הוא סלע מחלוקת ידועה בין הרמב"ם לרמב"ן.

עיין ברמב"ם הלכות מאכלות אסורות ב, כג

רמב"ם הקדמה לספר המצוות, שורש ט (בקטע הראשון, עד בערך 10 שורות לאחר הציטוט מפסחים כד.) וברמב"ן על אתר.