כוונה ומעשה בתקיעת שופר

בשבוע שעבר התחלנו לעסוק בחתימת הספר, בה מסופר על החלטתו של החבר לעלות לארץ ועל דיונו עם מלך הכוזרי סביב עניין זה. הראנו כי ריה"ל מעביר כאן מסר ברור - אסור להשאיר את עקרונות האמונה רק בגדר אמונות מופשטות, אלא צריך לפעול באופן ממשי ליישומם. לכן, מי שרק מתפלל על החזרה לציון ואינו עולה אליה - תפילתו היא "כדיבור התוכי וכצפצוף הזרזיר" (ב', כד). כוונת לב ללא יישום מעשי, איננה כוונת לב אמיתית.

הדברים הנחרצים שאומר ריה"ל בעניין זה אינם רק אמירה בעלמא, אלא משקפים את דרך חייו. ריה"ל עצמו עלה לארץ, למרות כל סכנות הדרכים והשממה שהייתה כאן. על כן נראה שהסיפור על עלייתו של החבר והסבר נימוקיו, משקפים בעצם את תיאור עלייתו של ריה"ל עצמו.

כדי להדגים את חשיבות היישום המעשי של כוונת הלב, מפנה החבר למצוַת התקיעה בשופר. בתורה נאמר על ראש השנה שהוא יום "זכרון תרועה" (ויקרא כ"ג, כד), וריה"ל מקשר זאת עם הפסוק שנאמר על החצוצרות: "וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם, והרעתם בחצוצרת ונזכרתם לפני ה' א-לוהיכם ונושעתם מאויביכם. וביום שמחתכם... ותקעתם בחצוצרת... והיו לכם לזיכרון לפני א-לוהיכם (במדבר י', ט-י). בפסוקים אלו נאמר כי מטרת התרועה היא להיזכר לפני ה' לטובה, ולכן ניתן להניח כי גם בראש השנה, מטרת התרועה היא להעלות את זכרוננו לטובה לפני המקום. אך כאן צריכה להישאל מאליה השאלה: האם הקב"ה צריך תזכורת כדי להיזכר בנו?

ריה"ל עונה על כך בהתאם לשיטתו לגבי חובת מימוש כוונת הלב במעשה: "לא שהא-לוה צריך לכך שיזכירו לו דבר או יפנו תשומת לבו לדבר, כי אם המצוות הן הצריכות להיעשות בשלמות, למען תהיינה ראויות לגמול... כי רק אם יהיו הכוונה והמעשה גם יחד שלמים כראוי - יבוא הגמול עליהם" (ה', כז).

בראש השנה אנו מביאים את התפילה לידי ביטוי בצורה השלמה והממשית ביותר. כוונת הלב אינה יורדת ומתממשת רק במילים, אלא אפילו במעשים - בתקיעת השופר. כך זעקתנו לה' שישמע את תפילתנו ויזכרנו לטובה מקבלת משנה תוקף. התורה דיברה כלשון בני אדם, ולכן כינתה את מטרת התרועה בלשון הזכרה לה', אך האמת היא שמטרת התרועה היא לחזק את תפילתנו.