כורש: מלך כשר או החמיץ?

  • הרב אוהד פיקסלר

א.      פתיחה

המשנה הראשונה במסכת ובעקבותיה הגמרא מבחינים בין ספירת השנים למלכי ישראל לבין הספירה למלכי אומות העולם. השאלה שנידונה היא מתי מתחלפת שנה למניין המלך- האם בתחילת חודש ניסן או בתחילת חודש תשרי. הגמרא מבחינה בין מלכי אומות העולם, אשר מונים להם את השנים מחודש תשרי למלכי ישראל, המתייחסים לחודש ניסן.

מהי ההשלכה של חלוקה זו בימי המשנה והגמרא? מדוע למשנה היה חשוב לציין את ראש השנה למלכים?

במסגרת השיעור לא נעסוק ישירות בשאלה זו, אך לקראת סוף השיעור נציע הסבר לדיון בו הגמרא פותחת את המסכת.

הגמרא מביאה פסוקים סותרים בנוגע לשאלה מאיזה חודש מונים למלכי פרס.

הגמרא (דף ג ע"א) מוכיחה מהפסוקים בנחמיה (א,א; ב,א) שראש השנה של המלך ארתשסתא אינו יכול להיות ניסן אלא חייב להיות תשרי. לעומת זאת, מספר חגי (א,טו; ב,א) נראה כי ראש השנה של המלך דריוש אינו יכול להיות תשרי וחייב להיות ניסן (דף ג ע"ב). סתירה זו בין הפסוקים מתרחבת אל פסוקים נוספים בספר עזרא (ו,טו; ז,ח) אשר מהם עולה גם כן שהמניין היה מחודש תשרי. הגמרא לא מקבלת את הקושיה הואיל ומדובר בשני מלכים שונים- "מי דמי? התם - כורש, הכא - דריוש!". בעקבות כך הגמרא קובעת שתי אמירות בנוגע לזהות מלכי פרס:

א.      הוא כורש הוא דריוש הוא ארתשסתא.

ב.       בסוף ימיו כורש החמיץ.

שתי קביעות אלו מבוססות על פסוקים שונים ובהמשך השיעור נבחן כל אחת מהקביעות וכן ננסה להציע משמעות לסוגיית הגמרא.

       ב. הוא כורש הוא...

כדי להסביר את הפסוקים השונים שמובאים בסוגיה ואת הקושיות ביניהם לאור העובדה שמדובר על מלכים שונים, מסבירה הגמרא כי:

תנא: הוא כורש, הוא דריוש, הוא ארתחשסתא. כורש - שמלך כשר היה, ארתחשסתא - על שם מלכותו, ומה שמו - דריוש שמו.   (ג,ב)

לפני שנסביר את משמעות הקשר בין המלכים, נציג בקצרה את הרקע ההיסטורי של מלכי פרס[1]: ימי שיבת ציון החלו עם הכרזת כורש על היתר לבניית מקדש בירושלים (תחילת ספר עזרא). הכרזת כורש נעשתה בשנת 539 לפני הספירה ובעקבותיה הייתה עליית ששבצר וראשוני שיבת ציון.

דריוש התיר להשלים את בניית המקדש ושלח צווים לענוש את הפורעים והמפריעים לתהליך זה (517 לפנה"ס). בימיו עלו זרובבל בן שאלתיאל ויהושע בן יהוצדק הכהן הגדול לחידוש עבודת בנין המקדש (חגי פרק א; עזרא פרק ו).

עליית עזרא הייתה בימי ארתשסתא הראשון (החל משנת 465 לפנה"ס), אשר נתן היתר לעזרא לעלות לארץ ישראל על מנת ללמד חוק ומשפט ולמנות דיינים (עזרא פרק ז). לאחר 13 שנים הצטרף נחמיה לעלות לבניית ירושלים ותפקד כשליט המקומי (נחמיה פרק ב). לאור הפסוקים ברור כי כורש, דריוש וארתשסתא היו מלכים שונים באותה שושלת של מלכי פרס וכי הם חיו בתקופות שונות. אם כן מה כוונת הגמרא הקובעת כי מדובר על אותו אדם?

הגמרא מסבירה את דבריה בכך שמדובר על המלך דריוש, כאשר  שתי השמות הנוספים המופיעים בפסוקים הם כינויים בלבד: כורש הכוונה שהוא מלך כשר, כמו המלך כורש. ארתשסתא זהו שם של השושלת כפי שמלכי מצרים מכונים פרעה ומלכי פלשתים נקראים אבימלך[2].

כפי שהזכרנו לעיל, הפסוקים בספר עזרא תומכים בצורה ברורה באמירה שהיו שלושה מלכים שונים בתקופות שונות. על כן, נראה יותר שאין להבין את אמירת הגמרא כפשוטה וכפי שכתב הרב מדן 'מעולם לא עלה על דעת איש שכורש בעל הצהרת שיבת ציון הוא דריוש שבימיו נחנך הבית'. הזהות נותרה בין דריוש ובין ארתשסתא, כאשר הקשר לכורש נשאר ברמת הדרוש. בדרך זו כותב תוספות  (ד"ה שנת עשרים)[3]

:

פשטיה דקרא משמע דהאי עובדא דנחמיה בפני ארתחשסתא המלך היה דהוא דריוש בן אסתר שנבנה הבית בימיו. אבל אי אפשר לומר כן דהא... וצריך לפרש דהכי קאמר קרא שנת עשרים לארתחשסתא דהוא כורש ראשון של פקידת המלך דריוש הביא יין לפניו דהוא דריוש בן אסתר ומעשה הזה בשנה שלישית למלכותו...

אך עדיין יש לבחון מדוע הגמרא קישרה גם את כורש לשני המלכים האחרים, ומה המסר שיש  ללמוד מסוגיה זו.

ג.        מלך כשר

בנבואות ישעיהו (ישעיהו מד,כו-כח; מה, ב) אנו מוצאים כי הנביא ראה בכורש את שליח ה' בבניית ירושלים:

מֵקִים דְּבר עַבְדּוֹ וַעֲצַת מַלְאָכָיו יַשְׁלִים הָאֹמֵר לִירוּשָׁלִַם תּוּשָׁב וּלְעָרֵי יְהוּדָה תִּבָּנֶינָה וְחָרְבוֹתֶיהָ אֲקוֹמֵֽם... הָאֹמֵר לְכוֹרֶשׁ רֹעִי וְכָל־חֶפְצִי יַשְׁלִם וְלֵאמֹר לִירוּשָׁלִַם תִּבָּנה וְהֵיכָל תִּוָּסֵֽד.

כֹּה־אָמַר ה' לִמְשִׁיחו לְכוֹרֶשׁ אֲשֶׁר־הֶחֱזַקְתִּי בִֽימִינוֹ לְרַד־לְפָנָיו גּוֹיִם וּמָתְנֵי מְלָכִים אֲפַתֵּחַ לִפְתֹּחַ לְפָנָיו דְּלָתַיִם וּשְׁעָרִים לֹא יִסָּגֵֽרוּ:

שאלה פרשנית חשובה היא לאיזה כורש הנביא מתכוון. האם לכורש שנתן את ההצהרה בראשית ספר עזרא או שמא לסבו[4]. לעניינו נתמקד בפשט הפסוקים הרואים את המלך כורש כמשיח ה' אשר ישוב ויבנה את ירושלים ואשר נראה כי הם עומדים ברקע הצהרתו של כורש המלך הראשון לאימפריה הפרסית. מתחילת ספר עזרא נראה שהנבואה מתממשת כפשוטה:

וּבִשְׁנַת אַחַת לְכוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס לִכְלוֹת דְּבַר ה' מִפִּי יִרְמְיָה הֵעִיר ה' אֶת רוּחַ כֹּרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס וַיַּעֲבֶר קוֹל בְּכָל מַלְכוּתוֹ וְגַם בְּמִכְתָּב לֵאמֹר. כֹּה אָמַר כֹּרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס. כֹּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ נָתַן לִי ה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמָיִם וְהוּא פָקַד עָלַי לִבְנוֹת לוֹ בַיִת בִּירוּשָׁלַ‏ם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה. מִי בָכֶם מִכָּל עַמּוֹ יְהִי אֱלֹהָיו עִמּוֹ וְיַעַל לִירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה וְיִבֶן אֶת בֵּית ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הוּא הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלָ‏ם. וְכָל הַנִּשְׁאָר מִכָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר הוּא גָר שָׁם יְנַשְּׂאוּהוּ אַנְשֵׁי מְקֹמוֹ בְּכֶסֶף וּבְזָהָב וּבִרְכוּשׁ וּבִבְהֵמָה עִם הַנְּדָבָה לְבֵית הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם.     (עזרא א,א-ד)

הצהרת כורש, כפי שהיא מנוסחת בספר עזרא, היא ממש דברי ה' בתוך נאומו של מלך גוי. אמנם, בניגוד לרוח זו, כאשר אנחנו קוראים את התעודות ההיסטוריות אנו רואים שמדובר על מהלך רחב יותר כלפי כל העמים שעמדו תחת שלטונו של כורש. גישתו של כורש הייתה לתת חופש דת כלפי העמים, ובכלל זה לתת רישיון לעמים שגלו מארצם לחזור למקומם ולהקים את מקדשם. בדרך זו הוא פעל כלפי עמים רבים ולאו דווקא כלפי יהודי פרס.

בעקבות כך ניתן לראות את מעשיו בשתי זוגות שונים של משקפיים- כורש כשליח ה' המאפשר את שיבת עם ישראל לארצו. מבעד למשקפיים אלו נאמר כי אמנם ידוע כי הוא פעל בדרך דומה כלפי כל העמים, אך למרות זאת מדובר בשליח ה' העושה רצונו ומגלגלים זכות אצל זכאי. מנגד, ניתן לבחון את מעשיו לשלילה ושהוא פעל כך מאינטרסים אישיים ותפיסת עולם שונה ולכן הוא אינו משיח ה'.

בדרך זו ניתן לקרוא את דרשת רב נחמן (מגילה יב ע"א) על הפסוקים בספר עזרא:

דרש רב נחמן בר רב חסדא: מאי דכתיב כה "אמר ה' למשיחו לכורש אשר החזקתי בימינו" (ישעיהו, מה, א), וכי כורש משיח היה? אלא אמר לו הקדוש ברוך הוא למשיח: קובל אני לך על כורש, אני אמרתי הוא יבנה ביתי ויקבץ גליותי. והוא אמר מי בכם מכל עמו... ויעל.

כורש היה ראוי להיות משיח, אך הוא פספס זאת במעשיו. היה מצופה ממנו שהוא ידאג לבניית בית המקדש ולשיבת עם ישראל, אך הוא לא נשתדל בדבר ואמר שמי שמעוניין בכל שיעלה לארץ ישראל. נראה שגם סוגיית הגמרא בראש השנה עומדת על מתח זה ובעקבות כך היא קבעה כי כורש היה מלך כשר והחמיץ.

ד.       ההחמצה

הגמרא החל מסוף דף ג ע"ב עוסקת בשאלה כיצד יודעים שהמלך כורש החמיץ. בעקבות כך מובאות מספר ראיות לכך שכורש נטה מדרך הישר ולכן אינו מלך כשר. נבחן את הראיות השונות.

הראיה הראשונה היא מספר עזרא פרק ו שם מסופר על דריוש שהבטיח לדאוג לבהמות עבור עבודת הקרבנות. אך בסיום ההבטחה לאספקה אומר המלך שיהיו מתפללים לאלוהי השמים 'ומצלין לחיי מלכא ובנוה'- ומתפללים לחיי המלך ובניו (עזרא ו,י). אם כן, נראה מהפסוקים כי דריוש לא נתן את התרומה לשמה אלא ביקש שיתפללו עבורו ועבור בניו. על כך הגמרא דנה:

ומאן דעבד הכי לאו מעליותא היא? והתניא: האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיו בני, ובשביל שאזכה בה לחיי העולם הבא - הרי זה צדיק גמור! - לא קשיא; כאן - בישראל, כאן - בנכרים.

אכן עבור יהודים מדובר במעשה שהוא צדיק גמור אך גויים לא. מדוע? תוספות מסבירים הואיל ותוהים על הראשונות. כוונת דבריהם היא שכאשר גויים מתפללים, ולא מתקבלת תפילתם, הם מתחרטים על מעשה הצדקה, מה שאין כן בישראל.

יתכן וניתן להציע הסבר נוסף – כאשר ישראל מקיים מצווה, קיומו כולל גם את קיום הציווי וגם את גמילות החסד שבפעולת המצווה. על כן, גם אם הוא עושה לטובת עצמו ופוגם במימד החסד, מצד הציווי הוא קיים מצוות גמילות חסדים. אצל הגוי,  מימד הציווי אינו קיים, ועל כן במקרה זה אין במעשיו אלא טובת עצמו[5].

אך כאן יש לשאול- מה חטאו של דריוש בכך שביקש שגם יתפללו עבורו. בכל הדורות יהודים מתפללים גם על שלומה של מלכות ק"ו שמדובר במלכות כה אוהדת? למרות שבקשה זו נראית לגיטימית הבינו האמוראים שדבר זה מעיב על מעשיו של דריוש.

לאחר מכן הגמרא מציעה עוד שלוש ראיות להחמצתו של כורש. בכל ראיה הגמרא דנה, דוחה אותה, ומסבירה את הראיה באופן אחר, מצומצם יותר. כך לגבי הראיה שכורש הוסיף עצים לחומת הבית על מנת לאפשר את שריפת העיר. למרות שכך עשה גם שלמה, הגמרא מבחינה במיקום העצים בחומה. וכן יש לתהות מה המעשה הרע אשר מפעיל חשש מפני מרד. באופן דומה הגמרא מסבירה שאמנם הוא הקים את הבניין ותרם כספים אך רצה לשמר את מלכותו[6].

לאחר מכן הגמרא מעירה על בעיות צניעות אצל מלכי פרס. במהלך הסוגיה עולה כי הראיות אינן חד משמעיות, וכן לא ברור מה החטא שיש בדבר. בהחלט יתכן ומדובר על מלך שעושה רבות למען העם היהודי אך אינו עומד בקנה מידה מוסרי בענייני צניעות.

מדוע הגמרא מתאמצת כל כך להראות את ההחמצה בימי כורש? מדוע הגמרא אינה דנה אותו לכף זכות על מעשיו אלא מדגישה שהוא לא נשאר כשר?

ה.      לאומיות ואוניברסאליות

הגמרא הראתה כי כורש/דריוש לא היה טלית שכולה תכלת, ועל כן למרות זכויותיו הרבות בבניין המקדש ושיבת ציון הוא לא נחשב מלך כשר. על מנת להבין את כוונת הגמרא יש לבחון את ההקשר הכללי של הסוגיה. המשנה הראשונה במסכת קובעת שראש השנה למלכים הוא בא' בניסן. סוגיית הגמרא (ג ע"א) מבחינה בין מלכי ישראל ומלכי אומות העולם:

אמר רב חסדא: לא שנו אלא למלכי ישראל, אבל למלכי אומות העולם - מתשרי מנינן.

יש להבדיל בין שני ראשי שנים למלכים: ראש השנה למלכי ישראל ור"ה למלכי אומות העולם. למסקנה, אם כך, ראש השנה למלכי הגויים הוא בתחילת תשרי. הגמרא בדף ב ע"ב לומדת מיציאת מצרים שראש השנה למלכי ישראל הוא בתחילת ניסן. דברי הגמרא אינם מהווים גזירה שווה בעלמא, אלא אמירה עקרונית כי תחילת השנה היהודית קשורה לתאריך בו נולד העם. בעקבות כך ברורים דברי רב חסדא שיש להבחין בין ישראל לאומות. עם ישראל נוצר בחודש ניסן ביציאת מצרים ולכן זהו ראש השנה למלכיו, ואומות העולם מונים לפי ראש השנה הנוגע לבריאת העולם[7].

כעת, ניתן אף להכליל: בלוח השנה קיימים שני תאריכי יסוד -  ראש השנה הלאומי, אשר מייחד את עם ישראל וחל בניסן וראש השנה האוניברסאלי באחד בתשרי. ניתן לדמות זאת ללוח שנה עברי ולוח שנה אזרחי כללי. כאשר הגמרא דנה במעמדו של כורש היא בעצם דנה בשאלה האם הוא חלק מהלאום היהודי ונכנס ללוח שנה זה, או שהוא נשאר חלק מאומות העולם. כנראה נקודת המוצא של הגמרא היא, שבעקבות מעשיו של המלך הרי הוא נכלל כחלק מהעם היהודי. ייתכן והתפיסה כי כורש הוא שליח ה' וממילא הוא חלק מפעולת ה' בעולם למען עם ישראל. מאפשרת להניח כי יש להכניס אותו ללוח השנה היהודי כאחד ממלכי ישראל.

הגמרא מראה בראיות שונות שכורש לא הגיע למדרגה זו. אמנם הוא פעל רבות עבור עם ישראל אך עדיין הוא נשאר כחלק מהתרבות הכללית ולא נכנס לגדר של ישראל. דבר זה בא לידי ביטוי בכוונותיו, בתרומות שלא היו טהורות, בחשש מתמיד מפני מרידה (חשש המבהיר שהוא הבין שהוא עצמו איננו חלק מעם זה) ובעיות מוסר וצניעות. מעשיו הטובים אינם נלקחים אך הוא אינו נכנס להיות חלק מכלל ישראל ולכן הוא נחשב כהחמיץ והוא אינו משיח ושנותיו נמנים מחודש תשרי.

הגמרא בתחילת מסכת ראש השנה עוסקת ביחס שבין הצד האוניברסלי ובין הצד הלאומי. שני צדדים אלו קיימים בראש השנה, יום בו על באי מרום עומדים בדין מחד, ואנו מתפללים לה' שיחוס עלינו כאב על בנים וישמור על הקשר המיוחד בזכות האבות, מאידך. מצד אחד אנו מתפללים שה' יזכור את נוח באהבה אך מצד שני גם מזכירים את זכות יצחק. יחס דואלי זה קיים גם בחג סוכות שמציין את ההגנה של ה' על עם ישראל במדבר אך במקביל גם חג שמקריבים קרבנות כנגד שבעים אומות.

כורש ייזכר לדורות כמלך ישר, כחלק מההיסטוריה העולמית, אך עדיין אנו מונים אליו מחודש תשרי ולא מניסן הואיל והוא לא נכנס לחלק מהלאום היהודי. ההבחנה בין שתי העולמות חשובה אך מצד שני גם הקשר ביניהם. הגמרא קובעת שיש לנו חלק והתייחסות הן לראש השנה הכללי בתשרי במקביל לראש השנה הלאומי בניסן.

 

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון תשע"ה

עורך: נועם לב 

 



[1]   בשיעור זה איננו דנים ביחס שבין התיארוך המסורתי ובין הספירה המקובלת בעולם. שאלה זו חורגת ממסגרת המאמר וכפי שנראה אינה שייכת אליו ישירות. לעניין זה ראה לדוגמא את מאמרו של מו"ר הרב יעקב מדן- 'מבוא למאמרו של ח' חפץ על מלכות פרס ומדי', מגדים יד מעמוד 47 .

[2]   ראה מדרש לקח טוב בפתיחתא דאסתר.

[3]   לגבי הפרשנים החולקים על קביעת סדר עולם ראה במאמרו של הרב מדן.

[4]   ראה בעניין זה במאמרו של הרב מדן עמודים 63-64.

[5]    הרב מיכאל אברהם עומד בכתביו השונים על היחס שבין המהות ובין הציווי בקיום מצוות. ראה לדוגמא בספרו רוח המשפט הארה 5- 'מהות וציווי' מעמוד 263.

[6]   וראה גם בחידושי אגדות למהר"ל לגבי ראיות אלו.

[7]   לפי השיטה שבתשרי נברא העולם. בשיעור נפרד נעסוק במחלוקת התנאים באיזה חודש נברא העולם.