כותב | 1

הכותב שתי אותיות

שנינו במשנה:

"הכותב שתי אותיות, בין בימינו בין בשמאלו, בין משם אחד בין משתי שמות, בין משתי סמניות, בכל לשון - חייב.

אמר רבי יוסי: לא חייבו שתי אותיות אלא משום רושם, שכך כותבין על קרשי המשכן, לידע איזו בן זוגו. אמר רבי יהודה: מצינו שם קטן משם גדול; שם משמעון ומשמואל, נח מנחור, דן מדניאל, גד מגדיאל"

                                                               (קג.).

ובברייתא שם:

"והתניא: 'ועשה אחת' (ויקרא ד') יכול עד שיכתוב כל השם, ועד שיארוג כל הבגד, ועד שיעשה כל הנפה - תלמוד לומר 'מאחת'. אי מאחת יכול אפילו לא כתב אלא אות אחת, ולא ארג אלא חוט אחד, ולא עשה אלא בית אחד בנפה - תלמוד לומר אחת. הא כיצד: אינו חייב עד שיכתוב שם קטן משם גדול; שם משמעון ומשמואל, נח מנחור, דן מדניאל, גד מגדיאל.

רבי יהודה אומר: אפילו לא כתב אלא שתי אותיות והן שם אחד - חייב, כגון: שש, תת, רר, גג, חח.

אמר רבי יוסי: וכי משום כותב הוא חייב? והלא אינו חייב אלא משום רושם, שכן רושמין על קרשי המשכן לידע איזו היא בן זוגו. לפיכך, שרט שריטה אחת על שני נסרין, או שתי שריטות על נסר אחד, - חייב.

רבי שמעון אומר: 'ועשה אחת' (ויקרא ד') יכול עד שיכתוב את כל השם, עד שיארוג כל הבגד, עד שיעשה את כל הנפה - תלמוד לומר מאחת, אי מאחת - יכול אפילו לא כתב אלא אות אחת, ואפילו לא ארג אלא חוט אחד, ואפילו לא עשה אלא בית אחד בנפה - תלמוד לומר אחת, הא כיצד: אינו חייב עד שיעשה מלאכה שכיוצא בה מתקיימת.

רבי יוסי אומר: ועשה אחת ועשה הנה - פעמים שחייב אחת על כולן, ופעמים שחייב על כל אחת ואחת".

נבאר תחילת את שיטת ת"ק במשנה. רש"י פירש שת"ק מחייב על כתיבת שתי אותיות בעלמא, אף בשתי אותיות זהות, ואף בחסרות משמעות כמו אא. וז"ל:

"בין משם אחד - שתיהן אלפין. משתי שמות - אלף בית. משתי סמניות - אחת בדיו ואחת בסיקרא. בכל לשון - של כל כתבים, וגופן של כל אומה ואומה".

והנה, בברייתא הנ"ל נחלקו התנאים בעניין שם קטן משם גדול, ושם נראה שהכול מסכימים דבעינן צירוף ב' אותיות בעלות משמעות, אלא שנחלקו אם האותיות צריכות להיות שונות או יכולות להיות זהות. [האם דווקא שם משמואל, או גם שש מששבצר- עיין רש"י קג: ד"ה אלא]. וצריך עיון שאם כן על פי פירושו של רש"י, דעת ת"ק היא דעה חדשה לגמרי! ואף שניסו בגמ' שם (קג:) להציע שר"ש מחייב בכתיבת אא דאאזרך^[1], שאין להם משמעות, מ"מ דחו זאת ואמרו שר"ש מיקל יותר מת"ק, וכיוון שת"ק דברייתא דורש שתי אותיות עם משמעות, ר"ש מחמיר יותר ודורש תיבה שלמה, וצ"ע.

ועיין בדברי ר' עקיבא איגר שתמה כנ"ל, ואף הוכיח מן הרמב"ם שאין לחייב בשתי אותיות זהות אלא כשהן בעלות משמעות, כפי שכתב בהלכותיו:

"הכותב אות כפולה פעמים והוא שם אחד כמו דד תת גג רר שש סס חח חייב" (פי"א, הלכה י).

אך, בסוף דבריו כתב ר' עקיבא איגר:

"וצריך לדחוק דסבירא ליה לרש"י והרע"ב דמדקתני סתמא במתני' בין משם א' משמע דכל אותיות כפולים חייב אפי' אא, ודוקא ר' יהודה דקאמר בברייתא אפילו לא כתב אלא ב' אותיות והן משם א' חייב כגון תת וכו' הרי דפירש בהדיא כגון תת וכו' וממעט אא, אבל מתני' סתמא קתני ומשמע בכל ענין חייב".

לדבריו, עמדת רש"י היא שאכן ת"ק דמתני' היא דעה חמורה שאינה מקבלת את עמדות התנאים בברייתא, ומחייבת על כל שתי אותיות ללא שום מגבלות [שוב מצאתי שהמאירי מפרש כן בדעת רש"י והרי"ף שתנא דמתני' פליג אברייתא].

אבל עיין בביאור הלכה שכתב לפרש בדעת רש"י כך:

"והמעיין היטב בדעת רש"י בכל הסוגיא יראה דסבירא ליה דתנאי דברייתא לא פליגי אמתניתין כלל וכולהו סבירא להו דאם מתכוין מתחלה לכתוב ב' אלפי"ן וכדומה חייב. ומה דאמרי דפטור היינו דוקא כשנתכוין לכתוב מתחלה תיבה גדולה בזה סבירא להו דאף דגילתה התורה אחת מאחת דאפילו אם כתב מקצתו חייב על כל פנים בעינן שיהא באותה המקצת איזה תיבה כמו שהיה דעתו מתחלה ולכך פטור על אל"ף אל"ף דאאזר"ך שאין בזה תיבה כלל ומקרי לא נתקיימה מחשבתו, ור"ש דפוטר עד שיכתוב את כל השם נמי מיירי בכה"ג וכמו שמוכח מרש"י בד"ה את כולו. אבל אם מתחלה נתכוין לכתוב רק ב' אותיות לכו"ע חייב ואפילו באל"ף אל"ף ואפילו לר"ש^[2] (סי' ש"מ).

וכיוון הביאור הלכה בזה לדברים המובאים בחי' המיוחסים לר"ן:

"ומיהו מכל מקום לא בעי שיהו שם דומיא דשם משמעון או י-ה מיהודה, דלא נאמרו אלו אלא כדי לחייב משום מלאכת מחשבת לבד, דסלקא דעתך אמינא כיון דאין במחשבתו אלא לכתוב שמעון או יהודה לא ליחייב קמ"ל דכיון דשם הוא - חייב. אבל בכותב שתי אותיות באיזה אות שתהיה חייב דהא הוו בקרשים ז"ח ט"י כדי לזווגן אע"פ שאינן שם, כן ראיתי לתלמיד אחד בשם רבו הרשב"א ז"ל" (עה:).

הביאור הלכה שם טוען שאף הרי"ף והרא"ש שהעתיקו המשנה בסתם, סברו כרש"י לחייב בכל ב' אותיות ואפי' זהות חסרות משמעות, וצ"ע בזה.

הרמב"ם פסק בהלכה ט' שם שחייב על כתיבת שתי אותיות: "הכותב שתי אותיות חייב", ובהלכה י' פסק שאם כותב אות כפולה פעמיים המילה צריכה להיות בעלת משמעות [עי' מ"מ שם], וכן מבוארים הדברים במאירי:

"בין משם אחד רצונו לומר שכתב אות אחת שתי פעמים כגון שכתב שתי אלפין, בין משני שמות ר"ל שתי אותיות שאין זו כזו כגון שכתב א' וב'. ומ"מ בגמ' נחלקו באות אחת שתי פעמים אם חייב בה אף על פי שאין אותן שתי אותיות תיבה בעולם כגון אא או אינו חייב אא"כ הן תיבה בפני עצמה אף על פי שלא כיון הוא לאותה תיבה כגון שש רר תת גג דד חח. וגדולי המחברים פוסקים בה לקולא ואפי' היו אותן שתי אותיות הכפולות תיבה בפני עצמה בקמיעין ובאלו ההבלים שמקצת המוניים כותבים בלחישות והוא הנקרא בגמ' גילטורי בעלמא אבל גדולי הפוסקים נראה דעתם שחייב בכל פנים כסתם משנתנו הא בשתי אותיות מיהא אף על פי שאינן תיבה בשום מקום כגון א' וק' או ב' וס' וכיוצא בהן חייב"^[3].

יסודות מלאכת כותב

וכיוון שמיצינו השיטות השונות, נבוא לעמוד על יסודות מלאכת כותב לשיטות השונות. נראה שיש לפנינו מחלוקת יסודית בגדרי המלאכה:

לדעת רש"י (בדעת ת"ק דמשנתנו^[4]) מלאכת כותב היא מעשה כתיבה של אותיות, והצורך בשתי אותיות הוא שיעור בחיוב על המלאכה^[5].

אבל התנאים בברייתא סבורים שמלאכת כותב היא כתיבת מסרים, ולפיכך הם דורשים מינימום שתי אותיות, כי זו המילה המינימלית שיוצרת משמעות, והם גם דורשים שתי אותיות שיוצרות משמעות.

לשיטת הביה"ל שהתנאים בברייתא אינם חולקים על ת"ק, צ"ל שהם דורשים משמעות רק כשנתכוון לכתוב שם גדול, ומשום דבעינן שתתקיים מחשבתו במקצת, מגדרי מלאכת מחשבת[6].

בכל מקרה קשה להבין מחלוקת התנאים בברייתא אם בשם קטן משם גדול, בעינן גם אותיות שונות או שחייב גם באותיות זהות בעלות משמעות. ונראה שהדרישה לאותיות שונות למאן דאית ליה הכי, היא משום שהוא דורש בנוסף למשמעות גם שיעור כתיבה ואות אחת כפולה זהה אינה מספקת שיעור כתיבה, שהשיעור נוצר רק בשתי אותיות שונות.

ולשיטת הרמב"ם והמאירי שמחלקים בין אותיות זהות לאותיות שונות, ודורשים משמעות רק באותיות זהות, יש לומר שהם מבינים שמלאכת כותב יש בה אפשרות לשני מוקדים. דהיינו האב הוא בדרך כלל תיבה בעלת משמעות, והתולדות יכולות להיות מצד המעשה של הכתיבה, ובזה בעינן לשיעור שתי אותיות, ותולדה אחרת יכולה להיות מצד המשמעות, ואפילו אותיות זהות שהן בעצם רק אות אחת כפולה, יש לחייב בהן אם יש להן משמעות.

גופן שלהם

במשנה לעיל שנינו כי הכותב בכל לשון חייב. וכתב רש"י שם כי הכוונה היא שחייבים משום כותב גם בגופן של כל אומה ואומה וכן פירש הרמב"ם בפירוש המשנה וביד החזקה שחייב בכותב בכל כתב. וכן כתב בחי' המיוחסים לר"ן שם:

"בכל לשון, בכל כתב ולשון משבעים לשון".

אבל עיין אור זרוע  שכתב:

"וה"ר יואל בר יצחק הלוי מבון פי' שכתב כומרים או שאר כתבים לבד מאשורית ויונית אם כתבו ישראל בשבת פטור מן התורה דאינה כתיבה ואינה חשובה מלאכה דגרסי' בירושלמי מהו בכל לשון אלף אלפא ביתא ביטא והוא לשון יונית ומשמע או בגופן שלנו או בגופו יונית והיינו דאמר כותבין עליו אונו ואפי' בשבת וכן אומר לעכו"ם ועושה בגופו שלהם שאין בו אלא שבות דרבנן דגזרו על גופי' שלהם אטו גופי' דידן שאסור אבל בגופן שלנו זהו שבות שיש בו מעשה דאורייתא"        (שבת סי' ע"ו).

אבל, עיין בתוספות בגיטין שנראה להדיא מדבריהם שסוברים שההיתר הוא באמירה לנכרי באיסור דאורייתא:

"אף על גב דאמירה לעובד כוכבים שבות משום ישוב ארץ ישראל לא גזרו רבנן - אבל משום מצוה אחרת לא היינו מתירין אמירה לעובד כוכבים במלאכה דאורייתא"                             (ח:).

ונראה מזה שגם כתב העכו"ם הוא כתב מדאורייתא, שאם לא כן לא היה לחז"ל להתיר איסור דאורייתא בזה, אם ניתן להסתדר בכתב שאינו מן התורה.

וביסוד המחלוקת בזה נראה לומר שאם יסוד מלאכת כותב הוא בכתיבת מסרים, מה לי כתב אשורי או כתב אחר, כל זמן שמדובר בכתב אובייקטיבי שמעביר תכנים לסביבה, יש לחייב עליו. אמנם, אם יסוד המלאכה הוא במעשה הכתיבה של האותיות, בזה יש לדון מה נחשב כתב לעניין זה, ויש מקום לסבור שכתב עכו"ם אינו כתב, כי אין לו חשיבות.

אם כן, כדי לאמץ שיטת האור זרוע, צריך להניח שתי הנחות, שיש דין של מעשה כתיבת אותיות בכותב, ושכתב עכו"ם אין לו חשיבות כתב, ולפי זה אתי שפיר קצת מה שכתב האור זרוע שכתב יוונית חייבים עליו מן התורה אף לשיטתו, והיינו משום חשיבותו שיש לו חשיבות אות וכתב, כדכתיב 'יפת א' ליפת וישכון באהלי שם'. וראה עוד מגילה ח: בעניין כתיבת ספרים ביוונית.

ואף שביארנו שיטתו, דברי האו"ז נראים קשים מאוד, שהרי נראה מפשט המשנה שיש לחייב גם בכל לשון. ובכל זאת על דברי הש"ע שהתיר לקנות בית בא"י בשבת, כתב הרמ"א:

"מותר לקנות בית בארץ ישראל מן הא"י, בשבת, וחותם ומעלה בערכאות.

הגה: שלהם, בכתב שלהם דאינו אסור רק מדרבנן, ומשום ישוב א"י לא גזרו"    (סי' ש"ו, סעיף יא).

וכל גדולי האחרונים תמהו על דבריו, ודחו אותם^[7].

והנה, מצאנו בתשובות נוב"י שסתר משנתו בעניין שיטת הרמ"א הסומך על האו"ז הנ"ל, וכתב:

"ועוד דאנן על הרמ"א סמכינן דסובר דגוף הכתיבה של כתב גלחות אינו אלא שבות כמבואר בדבריו בסימן ש"ו סי"א בהג"ה ואף שהבית שמואל בסימן קכ"ו ס"ק אחד חולק ועיין במג"א סימן ש"מ ס"ק יו"ד אעפ"כ כדאי רמ"א לסמוך עליו^[8]"         (נודע ביהודה תנינא או"ח כט).

ובהמשך שם כשנשאל על יהודי שרוצה להכין לעצמו חותם בכתב הגויים, ורוצה לחתום בשבת ע"י אמירה לעכו"ם, פירש את המשנה שלנו ע"פ עמדת האו"ז, ולאחר מכן כתב:

"ועכ"פ האור זרוע הוא יחיד בדעה זו ולא מצינו לו חבר ואפי' אם נימא כדאי הוא לסמוך עליו בשעת הדחק אכתי אטו אמירה לנכרי לעשות דבר שהוא משום שבות מלתא זוטרתא היא ובפרט אם האמירה תהיה בשבת ועיין במשנה למלך פ"ו מהל' שבת הל' ט' וכן בכל היתרים שבס"ס רמ"ד בקבלת מכס ובעשיית מטבע שהתירו משום פסידא ששם האמירה קודם שבת ובקיבולת אבל זה הנדון של הגביר צריך להיות האמירה בשבת וגם לא שייך כאן קיבולת, והמג"א בסימן ש"ז ס"ק ז' לא התיר אפילו שבות ע"י נכרי אלא במקום הפסד גדול וכיון שנדון דידן לרוב הפוסקים הוא מלאכה דאורייתא אין להתיר אפילו במקום הפסד גדול"         (שם סי' לג).

והנה מתוך דברי הנוב"י עצמו, נראה שמוכן גם בסי' לג לסמוך בשעת הדחק על דברי האור זרוע, אלא ששם עוסק באמירה לנכרי באופן ישיר, ולזה לא היה מוכן, אבל בסי' כט עסק במקום שאין בו אמירה כלל, וגם כל העסק עם הגוי נסגר לפני שבת, שהיהודי הושיב את הגוי בחנותו מערב שבת, ובזה סבר שיש לסמוך להקל על הרמ"א בצירוף העובדה שאין כאן  אמירה כלל.

ומתוך הדברים מתברר שבודאי אין לסמוך על עמדת הרמ"א בכתיבת ישראל שיכתוב בכתב עכו"ם, כי העיקר להלכה שהוא איסור תורה וחייב חטאת.