עבודה זרה | רופא גוי

פתיחה

"מתרפאין מהן רפוי ממון אבל לא רפוי נפשות, ואין מסתפרין מהן בכל מקום דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים ברשות הרבים מותר אבל לא בינו לבינו" (משנה ע"ז פ"ב, משנה ב).

המשנה בתחילת פרק שני, קובעת כי ישנו איסור ללכת אל רופא גוי. הגמרא על אתר (כז.) שואלת מה משמעות החילוק אותו עושה המשנה בין ריפוי ממון וריפוי נפשות, ומביאה לשאלה זו מספר תירוצים. בתחילה הגמרא חילקה בין ריפוי בחינם שאסור ובין ריפוי בשכר שמותר, ולאחר מכן הגמרא מציעה חילוק בין ריפוי בדבר שיש בו סכנה, לדבר שאין בו סכנה. למסקנה הגמרא מפרשת כי הכוונה בריפוי ממון הינו לריפוי בהמתו, וריפוי נפשות הכוונה לריפוי האדם עצמו.

מהי הבעיה הקיימת בקבלת טיפול רפואי מרופא גוי? נראה כי ניתן להציע מספר אפשרויות:

1. ההסבר שנראה הכי קרוב לפשט הסוגיה הוא שיש חשש שהגוי יתרשל בכוונה בטיפול הרפואי - כלומר, חשש לשפיכות דומים. הסבר זה מסתדר גם עם הדין השני המופיע במשנה האוסר להסתפר אצל גוי, שמא הגוי ב'טעות' יפגע ביהודי עם הסכין. על פי הסבר זה, הדין המופיע במשנתנו ממשיך את הגישה הכללית שראינו בסוגיות הראשונות של הפרק, בנוגע למוסריות הירודה של הגויים (איסור ייחוד, איסור הליכה למיילדת גויה).

2. הסבר אחר עולה בהמשך הסוגיה (כז:), שם עולה כי קיים חשש שהגוי ישתמש בעבודה זרה בהליך הריפוי. הגמרא שם מספרת על ר' ישמעאל שלא רצה להתרפא על ידי מין, מחשש שמא ימשכו אחר העבודה זרה שלו.

3. כיוון אחר מובא בדברי ה'חתם סופר':

"מימי תמהתי אחר שבעו"ה אין לנו מדרש חכמות הרפואות, וכל רופאי ישראל לומדי' בבית מדרש לאומים וחכמיהם וכל חכמתם בנוי על טבעי גופיהם דאכלי שקצים ורמשים ולא דאיגי במצות, ואיך ישפוט מזה על גופי ישראל דלא אכלי שקצים ודאיגי במצות? הרי קמן - אלו מסתכנים בגילוי, ואלו שתו וחיו, ושכבת זרע של אלו מסריח משא"כ אלו..." (ע"ז לא:).

לדעת ה'חתם סופר' לא ניתן ללמוד את מקצוע הרפואה מהגויים, מכיוון שאורח החיים שלהם שונה לגמרי מזה של היהודים, ולכן גם המבנה הביולוגי הפנימי שלהם שונה. לא מצאנו טעם כעין זה בדברי הגמרא, אך בצורה אפריורית ניתן להסביר את האיסור להתרפא מרופא גוי גם לאור דברי ה'חתם סופר'.

מהו תוקפו של איסור זה בימינו? בנושא זה נעסוק בשיעור זה, וכפי שנראה ההיתרים המופיעים כבר בגמרא ובראשונים, מבוססים על הטעמים השונים שהבאנו לעיל. בנוסף נעיין בשאלה, האם קביעה של רופא גוי יכולה להיות בעלת משמעויות הלכתיות.

היתרים בגמרא ובראשונים

הזכרנו לעיל כי כבר בדברי הגמרא מופיעים מספר חילוקים בנוגע לדין זה: 1. האם הריפוי הוא בשכר או בחינם. 2. האם מדובר בדבר שאין בו סכנת חיים. בנוסף, לאחר שהגמרא הגיעה למסקנה כי החילוק במשנה הינו בין בעלי חיים ובני אדם, הגמרא אומרת שיש מספר מקרים שניתן בכל זאת לשאול רופא גוי. כך לדוגמה, ניתן להתייעץ עם רופא גוי, להתייעצות בלבד. כמו כן במקרה של מחלה שוודאי שהאדם ימות ומדובר רק על רפואה 'זמנית', מותר להיעזר ברופא גוי.

לגבי שני החילוקים הראשונים, בראשונים מצאנו מחלוקת האם הם התקבלו למסקנה או שלא. כך למשל, הגהות אשרי כותב כי כל החילוקים המובאים בראשונים מדברים רק על מקרה של רפואה בחינם:

"ונראה בעיני, דכל זה מדבר בחנם. אבל בשכר הכל שרי, דחייש להפסידה דאגריה ולא קטיל ליה. והאי דלא אוקי מתני' הכי משום דלא משמע ליה לישנא הכי, אבל האמת שבשכר הכל שרי" (סימן ח ברא"ש).

הגהות אשרי מבין כי העובדה שהגמרא לא העמידה את המשנה במקרה של קבלת שכר, אינה מצביעה על כך שעצם החילוק לא נכון. כוונת המשנה במילים ממון ונפשות איננה רפואה בשכר או בחינם, אך כל הדיון בנושא בכלל הוא רק כאשר מתרפאים בחינם. כאשר הטיפול נעשה בתשלום, אין חשש שהוא יתרשל בטיפולו הואיל והוא חושש למשכורתו.

בראשונים אחרים לא מצאנו את חילוקו של הגהות אשרי, אולם מצאנו חילוקים אחרים. כך למשל התוספות רי"ד (מהודרה תניינא) מחלק בצורה הבאה:

"ספק חי ספק מת- חולי המסוכן למיתה בספק אין מתרפאין מהן היכא דשכיח רופא ישראל אבל אם אין רופא ישראל מצוי בע"כ מתרפא ממנו כדפרישית, אבל חולי שבודאי ימות בו ואין רופא בעולם שיוכל לרפאותו מתרפאין מהן ואע"ג דאיכא ישראל רופא דכיון דבעיקר ימות לחיי שעה שמא הגוי יקרב מיתתו לא חיישי' ופתרון המורה אינו הולך כך ולא נראה לי".

כמו שהגהות אשרי הבין שהסוגיה מדברת רק במקרה שמתרפא בחינם ואם משלם כסף אז בכלל אין מקום לסוגיה. תוספות רי"ד הבין שכל הדיון מתחיל רק כאשר יש רופא יהודי והשאלה איזה רופא יש להעדיף. אך במקרה שחייבים ללכת לרופא גוי לטיפול במחלה מסוימת - השאלה כלל לא עולה.

לגבי ריפוי בדבר שאין בו סכנה מצאנו שתי מימרות סותרות בגמרא. בדף כז,א מובאת שיטת רב יהודה האוסר אפילו הקזת דם (ריבדא דכוסליתא בלשון הגמרא) על ידי רופא גוי. לעומת זאת בדף כז,ב הגמרא מצטטת בשם רבי יוחנן כי רק מכה שמחללין עליה את השבת אין מתרפאין מרופא גוי. רש"י על הגמרא כותב:

"דהיינו מכת סכנה אבל שאין בה סכנה מתרפאים ולית ליה דרב יהודה דאפילו ריבדא דכוסילתא לא מסי" (ד"ה כל מכה).

רש"י מבין כי ישנה מחלוקת בין שתי השיטות המובאות בגמרא. ר"ת לעומתו מבין כי אין מחלוקת הואיל והגמרא לא הקשתה על שיטת רב יהודה מדברי רבי יוחנן[1], ובעקבות כך הוא מסביר כי יש להבחין בין שלושה מקרים:

א. חולה שיש בו סכנה- אסור להתרפא מגוי הואיל והרופא יכול להסביר שלא הוא גרם למוות אלא המחלה, ולכן הוא יתרשל בתפקידו (המימרא של רבי יוחנן).

ב. אינו חולה כלל- אסור להתרפא מגוי הואיל ולא יאשימו אותו במוות. לכן אסור שרופא גוי יעשה הקזת דם (המימרא של רב יהודה).

ג. חולה שאין בו סכנה- מותר להתרפא הואיל ואם הוא 'יפשל' אז ידעו שהמוות נגרם באשמתו ולכן הוא לא יקח סיכון שיצא עליו שם לא טוב.

היתר נוסף שאנו מוצאים בראשונים (ראה בתוס' ד"ה כל מכה וברא"ש סימן ח) נוגע לרופא מומחה. הראשונים מתירים ללכת לרופא גוי בעל שם עולמי, הואיל ואנו לא חוששים שהוא יסכן את שמו ויטפל ביהודי בצורה רשלנית.

פסיקת ההלכה

השולחן ערוך פוסק את הסוגיה הזו להלכה:

"כל מכה וחולי שיש בהם סכנה, שמחללים עליהם שבת, אין מתרפאים מעובד כוכבים שאינו מומחה לרבים, דחיישינן לשפיכת דמים. ואפילו הוא ספק חי ספק מת, אין מתרפאים ממנו. אבל אם הוא ודאי מת, מתרפאים ממנו, דלחיי שעה לא חיישינן בה. ואם אמר: סם פלוני יפה או רע, יכול לסמוך עליו, והוא שלא יקח ממנו אותו סם. וי"א דכל זה אינו אסור אלא כשהעובד כוכבים עושה בחנם, אבל אם עושה בשכר, בכל ענין מותר, דחייש לפסידא דאגריה. (וכן נהגו להקל). אבל אם בא לרפאותו בלחש, מותר, והוא שלא ידע שמזכיר שם עבודת כוכבים..." (יו"ד סי' קנ"ה סעיף א).

כפי שניתן לראות, הרמ"א מביא להלכה את דברי הגהות אשרי בנוגע לריפוי בשכר ומסיים שכך נהגו להקל. המהרש"ל והב"ח חולקים על פסק הרמ"א ודברי הגהות אשרי ואומרים שלא משמע שחילוק זה נשאר למסקנת הגמרא. הש"ך (ס"ק ו) מקבל את פסק הרמ"א ומבין שמתוך הסוגיה עולה בבירור שאם יש הפסד כספי הגוי לא יאבד את הלקוחות שלו ואת שכרו.

בהמשך, השולחן ערוך פוסק את חילוקים של ראשוני אשכנז כי במקרה שהרופא הוא מומחה לרבים אין כלל בעיה ללכת אליו. בימינו וודאי שרופא בעל תעודה נחשב כרופא מומחה, וכפי שכותב הש"ך (ס"ק ג) כי בימיו גם מקיז דם נחשב מומחה למלאכה זו. השו"ע כותב במפורש כי הטעם להלכות אלו הוא משום חשש של שפיכות דמים. נראה כי כיום כאשר הרופאים נשבעים בשבועת הרופאים, אם יעשו רשלנות כעין זו הם יסכנו את עבודתם והחשש לכך יותר קטן. בנוסף לכך, הרמה המוסרית של רופא בארה"ב הינה לרוב מספיק גבוהה והחשש לשפיכות דמים על רקע זה כמעט ולא קיים.

לאור השיקולים הקודמים, נראה כי ניתן לקבל את שיטת המאירי המיישם גם בסוגייתנו את שיטתו העקרונית לגבי מעמד הגויים בימינו:

"הרבה ראינו שמתפלאים על שבזמנים אלו אין אדם נזהר מדברים אלו כלל. ואנו כבר ביארנו עיקר כונת הספר על אי זו אומר היא סובבת כמו שיעידו ימי אידיהן שהזכרנו. שהם כולם לאומות הקדומות שלא היו גדורות בדרכי הדתות הן אדוקות ומתמידות בעכו"ם... ומעתה יהיו דברים אלו מיושרים על לבך ולא מצטרך להשיבם בכל דבר ודבר, אלא שתהא אתה בוחן באי זו אתה מפרשם על האומות הקדומות ובאי זו אתה מפרש על כלל הכל, ותבין ותדע" (כו.).

בתחילת השיעור הזכרנו כי מדברי הגמרא עולה טעם נוסף לאיסור ריפוי מגוי והוא החשש משימוש בעבודה זרה. השולחן ערוך מזכיר זאת אך כותב שאם לא ידוע שהגוי משתמש בלחש של עבודה זרה אין לחשוש לכך. מהו בדיוק החשש?

- הרמב"ן (בחידושים ובמלחמות השם) כותב שהבעיה היא של אבק עבודה זרה. האדם יחשוב בליבו שבעקבות הלחש הוא התרפא ואז הוא עובר על אבק עבודה זרה.

- רוב הראשונים הסבירו שהחשש הוא שמא הרופא אכן ירפא, ובעקבות כך היהודי ימשך לעבודה זרה הואיל והוא יתלה בלחש את רפואתו. כך לדוגמה אנו מוצאים בשו"ת בנימין זאב[2]:

"וממה שנראה לע"ד דע שיש הפרש בין גוי שהוא מומחה ואינו אדוק בדתו ובין גוי שהוא אדוק אפילו שהוא מומחה כיון דמלחש בשם שמאמין... ונחזור לעיקר הדין דדוקא גוי מומחה לרבים הוא דמתרפאין ממנו אבל המינין אפילו הוא מומחה לרבים לא כדאמרינן לא ישא ויתן אדם עם המינין ואין מתרפאין אפילו לחיי שעה כדמשני התם פרק אין מעמידין שאני מינות דמשכא דאתי למימשך בתרייהו כלומר שהם מזכירין בלחש שם שלהם ואתי למימשך בתרייהו... אבל אם הגוי בא לרפאותו בלחש סתם ואינו יודע אם מזכי' שם שלו או לא אז מותר... אמנם נראה לעניות דעתי דכל שיוכל להרחיק עצמו מהם ש"ד והמחמיר לא הפסיד" (סי' ת"ח).

להלכה פוסק רבי בנימין בן מתתיה בדומה לשו"ע שאין לחשוש לכך בימינו, אלא אם כן הוא שומע במ]פורש כי הרופא משתמש בלחש של עבודה זרה.

נאמנות רופא גוי

האם לרופא גוי יש נאמנות כדי להשפיע במקרים הלכתיים? בהלכות רבות אנו מוצאים את השאלה האם גוי נאמן (כדוגמת השאלה האם הוא נאמן לומר אם יש טעם חלב בקדירת בשר[3]), ונשאלת השאלה מה הדין במקרה זה.

התיחסות משמעותית לשאלה זו אנו מוצאים בפוסקים בנוגע להלכות נידה. שאלה זו כנראה הייתה רלוונטית כאשר אישה ראתה דם, והיה לה ספק האם דם זה הינו דם האוסר אותה על בעלה או דם מחמת מכה. לצורך כך יש לעבור בדיקה רפואית, וכנראה מציאותית היה צורך ללכת לרופא גוי. הקביעה של הרופא משפיעה ישירות על ההלכה- האם אנו אוסרים את האישה לבעלה או שמתירים אותה לפי ההבחנה הרפואית.

מדברי הטור והשו"ע (יו"ד סימן קפז) עולה כי ניתן לסמוך על רופא גוי כאשר במקביל כך נראה גם במציאות (לדוגמה- אם פסק הדם). גם בדברי האחרונים אנו מוצאים סברות להקל וזאת לאור העקרונות שראינו בסוגיית הגמרא. כך למשל מובא בשו"ת שבות יעקב:

"...ואפי' רופא מומחה שאינו מישראל היה נ"ל דראוי לסמוך עליו כיון שאינו יודע שהאיסור והיתר תלוי בזה הוי כמסיח לפי תומו... מ"מ נראה בנדון דידן לסמוך עליו דמסתמא לא מרע לאומנתיה ובפרטות אם נותנין לו שכר..." (ח"א, סה)[4].

היום, ישנם מקרים נוספים שניתן להקל בהם. כל למשל במקרה של מכה, מכיון שהיא ניתנת לראיה ממשית הרי שמדובר על דבר שעתיד להגלות, ובמקרה כזה אין חושיין שהגוי ישקר. עקרון זה עולה בתשובתו של ר' חיים מצאנז:

"אך אפילו ערלית אם אומרת כאן יש מכה והוא דבר שיכול להתברר תיכף על ידי מילדת אחרת או רופא וכמעט הוא גלוי זה ויכול לדעת זאת כל אשה חכמת לב ובדבר שעתיד לגלות תיכף נאמן אפילו גוי..." (דברי חיים יו"ד ח"ב,עז).

בניגוד לכך, ישנם פוסקים שלא נתנו נאמנות לרופא גוי, הואיל ודבריהם נאמרים באומד- לא מדובר על הוכחות חותכות אלא על סטטיסטיקה ומה שנראה נכון לפי דעתו. אולם יתכן ודבריהם יהיו פחות רלונטוים בימינו, מכיון שישנם הרבה מקרים שניתן לראות בעין, ובמקרה זה יש נאמנות גם לרופא גוי. וכך כותב בשו"ת המהרש"ם:

"וראיתי בשו"ת שם ארי' א"ע סי' י"ב, דבמה שאומרים שרואים בכלי הבטה הוי בכלל מלתא דעבידא לאגלויי ולכולי עלמא נאמנים, כמו דקפילא נאמן ע"ש... וכן במכה חיצונה יש להאמינם ולא בדברים פנימים שהם כעצמים בבטן המלאה ע"ש. וגם הפלתי סימן קפ"ז כתב לחלק בין חולאים חיצונים לפנימיים. ובאמת שכ"ה בבחיי פ' משפטים בפסוק ורפא ירפא, דלא נתנה תורה רשות לרופא לרפאות אלא בחולאים חיצונים ולא בפנימיים ע"ש. אך לפ"ז נראה דכפי מה שנתחדשו כלי ההבטה לתוך הרחם, ורואים את כל הרחם כאלו עומד מבחוץ, א"כ יש להאמינם במה שאומרים שיש שם מכה" (ח"א סימן כד[5]).

בנוסף, לרופא גוי יש נאמנות גם לעניין חילול שבת. במקרה שרופא גוי אומר שיש לעשות מלאכה לרפואה שיש בה סכנה יש להקשיב לו (ערוך השולחן או"ח שכח,יד ומשנה ברורה שם ס"ק כה).

מקרה מעניין נוסף של נאמנות רופא גוי מובא בשו"ת מהר"ם שיק (אבה"ע סימנים ב-ג). השאלה שעלתה שם דנה באישה שהשתגעה והבעל רוצה לגרשה כדי שיוכל להתחתן שוב כדי שיהיו לו ילדים. כדי להתיר גירושין כעין אלו יש צורך בהסכמה של מאה רבנים, והשאלה העולה היא האם ניתן לסמוך על הרופאים שאמרו שאין תקנה לשיגעונה. בתשובות אלו ישנה אריכות דיון בשאלה האם ניתן לסמוך על דברי הרופאים ואומדן הדעת שלהם. במקרה זה הוגשה חוות דעת של ראש בית המשוגעים מגובה בספרים של הרופאים, אך המהר"ם שיק בתשובתו לא סומך על דברי הרופאים הואיל ודבריהם מבוססים על אומדנא ובימיו אין קביעתם מוחלטת. המהר"ם נוטה להתיר את נתינת הגט מסיבות אחרות ובדרכים אחרות, אך על הרופאים הוא אינו סומך במקרה זה.

ואכן בהרבה שאלות ששואלים רופאים יש לבחון מה בדיוק הקביעה הרפואית - האם מדובר על דבר מוכח ופשוט סיפור העובדות, או שמדובר על אומדנה וסטטיסטיקה של הרופא. כך הדבר הרבה פעמים במקרים של זיהוי בעיה בהריון ושהרפואה נוטה להורות לעשות הפלה. אמנם, הרבה פעמים קביעה זו נובעת מתוך רצון של הרופאים לא לקחת סיכונים וחשש לתביעות עתידיות כנגדם, ובדיקות אלו גם בימינו הרבה פעמים אינן מדויקות[6]. בעניינים אלו יש לבחון כל מקרה לגופו לאור הקביעה הרפואית ולפי דרכה של ההלכה.