כח. - חזקת חיים

  • הרב יוסף צבי רימון

מקורות

א. סוגייתנו - גיטין כח., ממשנה עד משנה.

ב. מתי סומכים על חזקת חיים? תוספות ד"ה והניחו; תוספות בבא מציעא לט: ד"ה דלמא.

ג. האם יש מי שסובר שאין כלל חזקת חיים? תוספות ד"ה הא רבי מאיר. תוספות ד"ה תרומה; פני יהושע ד"ה א"ל תרומה (עד "ודעתי להוסיף אי"ה בקונטרס הכללים שלי").

ד. חזקת חי לעומת חזקת איסור שבאישה: תוספות כתובות כג. ד"ה תרווייהו (בגמרא שם שורה 2 "עד אחד אומר... בפנויה קמסהדי"); פני יהושע הנ"ל [ההמשך "וכן מוכח להדיא מהא דאמרינן ביבמות"]; [שערי יושר, שער החזקות, פרק ט, ד"ה ונראה לענ"ד לתרץ, עד "גם הדברים המתילדים ממנו הם בדין ספק" (ניתן לראות גם את הד"ה הבא).]

ה. שעה אחת קודם מיתתו - תוספות ד"ה שאני; [שערי יושר, שער החזקות פרק ח, ד"ה גרסינן, אמנם, ע"כ נלענ"ד.]

ו. שמא מת לא חיישינן, שמא ימות חיישינן - רבנו קרשקש ד"ה שמא ימות; תוספות קידושין מה: ד"ה בפירוש, מ"ומעשה אירע"; שו"ת נודע ביהודה, יורה דעה קמא, סימן נ"ו, עד "ולכן חייש הר"ר מנחם שמא יקבל בה אביה קדושין".

שאלות הכוונה

סוגייתנו עוסקת בחזקת חיים של אדם: האם אדם שאיננו נמצא לפנינו נחשב הוא בחזקת חי? תחילה יש לדון בהיקף הדין (מתי ניתן לסמוך על חזקת חיים); אחר כך יש לבחון את אופי הדין ואת היחס בין חזקה זו לבין חזקות אחרות המתנגשות עמה. בסוף יש לבחון את יישום הדברים בסוגייתנו (בסוגייתנו מובאת סתירה בין המשנה לברייתא. הגמרא מביאה שלושה תירוצים לסתירה, ויש לבחון כל אחד מהם בהתאם ליסודות הנ"ל).

הקדמה

המשנה בגטין כח. אומרת שכאשר ניתן גט לאישה על ידי שליח אנו רואים את הבעל בחזקת חי גם אם השליח הניח אותו כשהוא זקן או חולה, ולכן אנו רואים את האישה כמגורשת ואיננו מצריכים ייבום. כן הדברים גם לגבי בת ישראל הנשואה לכהן: היא יכולה להמשיך לאכול בתרומה אף על פי שבעלה הלך למדינת הים (גם אם אין לו זרע ממנה), כי הוא בחזקת חי. וכן השולח חטאתו ממדינת הים: ניתן להקריב את החטאת, ואין לחשוש שמא מת בינתיים ונמצא מקריב חולין בעזרה.

מתי סומכים על חזקת חיים?

הגמרא (כח.) מביאה סתירה בין משנתנו - שממנה משמע שסומכים על חזקת חיים - לבין ברייתא העוסקת בעניין תרומה - שממנה משמע שאין סומכים על חזקת חיים, ולכן האישה אינה אוכלת בתרומה. הגמרא מנסה ליישב שההבדל הוא בין "אפשר" - שהאישה יכולה לאכול חולין, ולכן סומכים על חזקת חיים - לבין "לא אפשר" - שלעניין גט אי אפשר לחוש למיתה, "דאי חיישת אין לך שולח גט לאשתו והן עגונות" (רש"י ד"ה גט לא אפשר), והיא דוחה חילוק זה, שהרי מפורש במשנתנו שגם לעניין תרומה אנו סומכים על חזקת חיים.

אולם עדיין יש לבחון האם סומכים על חזקת חיים בכל דבר, או שמא רק לעניין גט ולעניין תרומה וקרבן. תוספות (ד"ה והניחו זקן) אומרים שלעניין נכסי יתומים החמירו, ולא סמכו על חזקת חיים (הם מתבססים על הגמרא בבבא מציעא לט:, שאין מורידים קרוב לנכסי שבוי אם היורש של השבוי הוא קטן, כי אין מורידים קרוב לנכסי קטן - ומכאן שחוששים שמא השבוי מת והנכס שייך לקטן). תוספות בבבא מציעא לט: (ד"ה דלמא) כתבו גורם נוסף: לדעתם סומכים על חזקת חיים "גבי גט, משום עיגונא, וכן בשביל אכילת קרבן ותרומה, אבל כאן - אדרבא, החמירו בנכסי יתומים...". תוספות מדברים על שני גורמים: עיגונא (סיבה להקל) ונכסי יתומים (סיבה להחמיר). האם כוונת תוספות היא שבדרך כלל סומכים על חזקת חיים, אלא שלגבי יתומים החמירו, או שמא כוונתם היא שבדרך כלל אין סומכים על חזקת חיים, ולגבי עיגונא הקלו?

הרמב"ן (אצלנו) כותב שלעניין יתומים לא סמכו על חזקת חיים, מפני שבכל דבר שמוטל על בית דין חוששים, שמא לא יצא מתחת ידם דבר מתוקן. מכאן משמע לכאורה שרק באיסורים יוכל אדם ללכת אחרי חזקת חיים (לאכול תרומה וכו'), אבל בעניינים הדורשים התערבות של בית דין לא יסמכו על חזקת חיים, פרט לגט.

אמנם בשו"ת תרומת הדשן סימן שמ"ט כתב שתמיד סומכים על חזקת חיים, ורק משום יתמי החמירו. ולפי זה כתב, שמה שכתבו התוספות בבבא מציעא "משום עיגונא" - לאו דווקא, אלא שמעיקר הדין סומכים תמיד על חזקת חיים, ורק לגבי יתומים החמירו ולא סמכו על חזקת חיים (ו"משום עיגונא" איננו טעם מדוע הקלו אלא ביאור מדוע אין סיבה להחמיר כמו ביתומים), ולכן הביאו תוספות בסוגייתנו רק את הנימוק של יתומים ולא הזכירו עיגונא.

האם יש מי שסובר שאין כלל חזקת חיים?

הגמרא מביאה סתירה בין המשנה לברייתא: במשנתנו סומכים על חזקת חיים הן לעניין גט והן לעניין תרומה - אם הבעל הלך למדינת הים האישה אוכלת בתרומה, ואם שלח גט הרי הוא בחזקת כשר, כי "בחזקת שהוא קיים" - ואילו בברייתא אין סומכים על חזקת חיים לעניין תרומה: "הרי זה גטך שעה אחת קודם למיתתו - אסורה לאכול בתרומה".

שלושה תירוצים מובאים בגמרא ליישוב הסתירה (פרט לתירוץ שנדחה, שהובא לעיל, המחלק בין "אפשר" ל"לא אפשר"):

1. רב אדא בריה דרב יצחק: אין חוששים למיתה, אבל אם אסרה מחיים (כגון שאסרה 'שעה אחת קודם למיתתו') חוששים (בכל שעה שמא היא השעה שעליה דיבר).

2. אביי: זוהי מחלוקת תנאים: לפי רבי מאיר אין חוששים למיתה, כשם שאין חוששים לבקיעת הנאד, ואילו לפי רבי יהודה חוששים למיתה (ובפשטות רבי יהודה חושש אפילו שמא מת, ולא רק שמא ימות).

3. רבא: איש איננו חושש ל"שמא מת", ואילו ל"שמא ימות" חוששים. ולמסקנה יש מחלוקת תנאים האם חוששים ל"שמא ימות" (ולפי רבי יהודה חוששים).

מתירוצו של אביי עולה שלפי רבי יהודה חוששים אפילו ל"שמא מת", ואם כן, יוצא שלדעתו אין חזקת חיים כלל! תוספות ממתנים קצת דעה זו: אם מבינים דעה זו בקיצוניות, הרי שאם הכוהן יוצא מפתח ביתו לא תוכל אשתו לאכול בתרומה; לכן אומרים תוספות שלזמן מועט יש חזקת חיים גם לדעת רבי יהודה, ורק לזמן מרובה אין חזקה כזו.

מהי הסברה בשיטה זו? מדוע לדעתו אין "חזקת חיים"? מן הפני יהושע (ד"ה א"ל תרומה) עולה שהבעיה בחזקת חיים היא שזוהי חזקה העשויה להשתנות. יסוד זה אומר הפני יהושע כדי לתרץ קושיה של תוספות (ד"ה תרומה). הגמרא מקשה: מדוע במשנתנו אנו סומכים על חזקת חיים לעניין גט, ואילו בברייתא רואים שאין סומכים על חזקת חיים לעניין תרומה? והיא מתרצת כי לעניין תרומה "אפשר", ואילו לעניין גט "לא אפשר". אחר כך דוחה הגמרא את התירוץ, שהרי מפורש במשנתנו שגם לעניין תרומה סומכים על חזקת חיים.

שואלים תוספות: וכי נעלמה מעיני המקשה משנה מפורשת? (והם מתרצים בדוחק שזו רק הווה אמינא - "דרך הש"ס שאינו חושש, אלא מתרץ קושיה שמקשה לו".) ומיישב הפני יהושע, כי על אף שבמשנה כתוב שאוכלת בתרומה, הגמרא חשבה שמקרה זה איננו קשור לדיון שלנו, שכן במשנתנו אמנם מבואר שאוכלת בתרומה, אבל במשנתנו - בניגוד לברייתא - אין מדובר על כך שהבעל נתן גט. ומבאר הפני יהושע: חזקת חיים היא חזקה העשויה להשתנות, ולכן היא חזקה גרועה (בלשונו - "לאו חזקה גמורה היא"). כאשר הבעל הלך למדינת הים יש לעניין תרומה חזקה נוספת המצטרפת - חזקת ההיתר לתרומה שהייתה לאישה קודם[1] - ואם כך, אין ראיה מדין התרומה במשנתנו שסומכים על חזקת חיים לבדה. אולם כאשר הבעל נתן גט אין "חזקת היתר בתרומה", שכן מעשה נתינת הגט מהווה ריעותא לחזקת ההיתר הזו.

במקרה זה נותרת חזקת החיים לבדה ואיננה מועילה, הואיל והיא חזקה גרועה. מקרה זה מקביל למקרה במשנתנו לעניין גט, שגם בו יש רק חזקת חיים, ובכל זאת היא מועילה. לכן יש מקום להקשות, מדוע חזקת חיים איננה טובה לעניין תרומה, ובכל זאת טובה לעניין גט, ועל כך מתרצת הגמרא כי כש"אפשר" אין סומכים על חזקת חיים, כי "מעלה בעלמא עשו לעניין תרומה" (לשון הפנ"י). אך הגמרא דוחה תירוץ זה (ומקשה בכל זאת מתרומה על תרומה: "ורמי תרומה אתרומה"), שכן אם הדבר נובע ממעלת התרומה, הרי שגם כאשר מצטרפת חזקת היתר בתרומה לחזקת החיים צריך להחמיר היכא "דאפשר", ולא לאכול בתרומה אלא כשיש ידיעה ודאית, כי לעניין דבר המותר, שמחמירים בו רק מסיבות של "מעלה", אין צריך להיות הבדל בין חזקה אחת לשתי חזקות.

אלא שדין זה - של חזקה העשויה להשתנות - שנוי במחלוקת, ויש אחרונים רבים הסבורים שגם היא חזקה כשמדובר בזמן קצר שאיננו מוגדר ומוגבל. מתירוצו של המגן אברהם משמע לכאורה שגם כמה חודשים הם בגדר "זמן קצר".

חזקת חי לעומת חזקת איסור שבאישה

הפני יהושע כתב (סמוך לדבריו שהזכרנו לעיל) קושיה חזקה:

"דהא בשולח גט ממדינת הים לא שייך כלל חזקת היתר, דאדרבא: האשה הזאת בחזקת איסור לשוק עומדת, ומדקתני 'נותנין לה גט בחזקת שהוא קיים', אלמא דהיינו להתירה לשוק אף במקום יבם?"

כלומר: כיצד סומכים על חזקת חיים של הבעל ומתירים את האישה, הלוא כנגד חזקת חיים זו עומדת חזקת איסור של האישה? ואמנם, לגבי חזקת איסור אשת איש אין כאן בעיה, שכן ממה נפשך היא צריכה להיות מותרת בוודאי (או שהבעל מת או שהגט מועיל); אבל חזקת האיסור הקודם שהייתה לה לא פקעה אלא לעניין איסור אשת איש, ועדיין היא קיימת לגבי איסור יבמה לשוק, שהרי היא עדיין זקוקה ליבם!

1. בתוספות בכתובות כג. (ד"ה תרווייהו) מבואר שכאשר הורעה החזקה אין לה עוד תוקף רגיל של חזקה.[2] ובנידון שלנו, כותב הפנ"י, עצם העובדה שקיבלה גט מרעת את חזקת האיסור לשוק. ראינו כבר כיצד מיישב הפנ"י על פי יסוד זה את קושיית התוספות (ד"ה תרומה). על פי אותו יסוד הוא מיישב גם קושיה שעולה מן הגמרא ביבמות.
הגמרא שם (קיג.) דנה באשת חירש: לדעת ר' אליעזר חירש הוא ספק שוטה, ואם כן אשתו היא ספק אשת איש (שכן שוטה אינו יכול להתחתן). לכן, אומרת הגמרא, הבא עליה מביא אשם תלוי. קביעה זו קשה לכאורה: אישה זו הייתה פעם פנויה, ואם יש ספק באשר לנישואיה עם החירש, הרי שיש להעמידה על חזקת פנויה ולהתירה? מיישב הפנ"י: כיוון שהיה מעשה קידושין איתרע חזקת פנויה שהייתה לה.

2. השערי יושר (שער החזקות פרק ט' ד"ה ונראה לענ"ד) דוחה את דברי הפני יהושע: לדעתו היסוד של "איתרע" הוא רק חומרה דרבנן, ולא מעיקר הדין (תוספות שם כותבים שהחזקה אינה מועילה "לכתחילה", וכן שאם נישאת לא תצא! כלומר: בדיעבד אנחנו סומכים על חזקת ההיתר!), והוא מביא כלל בחזקות שעל פיו ניתן ליישב אחרת את קושיית הפנ"י:[3]

"דחזקה לא מהני אלא היכא דמכרעת את עצם הספק [היינו את מקור הספק]... אבל באשת חרש לר"א שדינו לעולם בספק, ומשום הכי אין חזקת פנויה מכרעת כלום, כיוון שעצם הספק לא הוכרע כלום, ונשאר לעניין דינא בדין ספק, משום הכי, גם הדברים המיילדים ממנו הם בדין ספק [כאשר מקור הספק לא הוכרע, לא תעזור חזקה בתולדת הספק]".

כאשר דנים בחזקה צריך לבדוק על מה בדיוק דנים, ולגביו החזקה תכריע. למשל: כאשר אדם טובל במקווה שנמצא חסר אנו אומרים שיש להעמיד את המקווה בחזקת מלא. לכאורה היה מקום לומר שיש להעמיד דווקא את הטובל בחזקת טמא. אלא שהדיון הוא על המקווה - האם הוא חסר או מלא - ולכן חזקת המקווה היא שמכריעה. האדם אינו מקור הספק אלא רק תולדת הספק, ולכן אנו בודקים את החזקה שבמקור הספק.
ובנידון דידן: אנו דנים באיש - האם הוא חי או מת - ולכן האיש הוא מקור הספק, ואם הוא בחזקת חיים החזקה שלו היא הקובעת, בעוד שהיתר האישה הוא רק תולדת הספק, ולכן אין זה משנה שהיא בחזקת איסור לשוק (במקרה שלנו) או בחזקת פנויה (במקרה של חירש).[4]

3. הפני יהושע כותב תירוץ נוסף: חזקת חיים בנויה על דין רוב, ורוב זה אינו "רובא דאיתא קמן" - רוב בתוך קבוצה מוגדרת של דברים - אלא "רובא דליתא קמן", דהיינו רוב סטטיסטי המבוסס על ההיכרות עם המציאות הרווחת. מכיוון שחזקת חיים מבוססת על רובא דליתא קמן, אין היא ככל החזקות אלא היא חזקה המבררת, ולכן היא גוברת על חזקת האיסור.

4. אפשר לענות בדרך נוספת, על פי יסוד אחר בענייני חזקות,[5] והוא שדין חזקה שייך רק במקום שיש ספק. ומכיוון שכאשר אדם חי אין סיבה להסתפק שמא הוא מת, הרי שאין כל מקום לחשוש לחזקת האיסור - אנו רואים אותו כוודאי חי, ואין אנו נזקקים לחזקות למיניהן.

[5. דרך נוספת ליישוב היא לנסות לענות על המקרה שלנו באופן ספציפי, על פי הבנת דין ייבום. תוספות ביבמות ל: כתבו שחזקת זקוקה ליבם היא רק על הצד שיש חזקה שמת בעלה, ואם כך די בחזקת חיים כדי שלא תהיה חזקה שמת (שערי יושר שם)].

שעה אחת קודם מיתתו

ביאור הגמרא: ישנם מקרים שבהם אנו מסתפקים אם המצב הקודם השתנה, ואז אנו מעמידים את המצב על החזקה הקודמת. אולם יש מקרים שבהם ברור לנו שבזמן מסוים המצב הקודם השתנה, והשאלה היא רק מתי הוא השתנה או מה הדבר שהשתנה, ובמקרה כזה אין הולכים אחר החזקה.

לעניין תערובת של איסור בהיתר אין הולכים אחר חזקת ההיתר שהייתה לתערובת קודם לכן, מפני שבמקרה זה ברור לנו שאחת החתיכות אסורה, ומה שאינו ברור הוא רק איזו חתיכה אסורה. לכן אין הולכים בתערובת אחר חזקה דמעיקרא. וכך עולה מהשערי יושר (ב', ח).

לעניין שעה אחת קודם מיתתו - במקרה זה, האישה אסורה בוודאי לשעה אחת בחייו, אלא שאין ברור לנו מתי חלה שעה זו, ולכן אין הולכים אחר החזקה (עיין שערי יושר שם).

מהו אפוא פשר דחיית הגמרא "דילמא איהי מייתא ברישא"? ביאור הדחייה כך הוא: ייתכן שהאישה תמות לפני הבעל, ואם כך, ייתכן שהיא לא תיאסר לעולם! השאלה, אם כן, אינה מתי ישתנה המצב אלא האם ישתנה המצב, ולפי קריטריון זה יש להעמיד את האישה על חזקת ההיתר שלה.

שמא מת לא חיישינן, שמא ימות חיישינן

מדוע חוששים "שמא ימות" ואין סומכים על חזקת חיים?

רבנו קרשקש מסביר כי מכיוון שהבעל בהכרח ימות פעם, אי אפשר שתהיה חזקה שנוגדת את המציאות. גם הסבר זה אפשר לבאר על פי העיקרון דלעיל (לגבי שעה אחת קודם מיתתו): כאשר דנים ב"שמא מת" השאלה היא האם מת, שהרי אין לנו כל סיבה לחשוב שמת, אולם כאשר דנים ב"שמא ימות", הרי שהשאלה היא מתי ימות, ולכן אין הולכים במקרה זה אחר חזקה. לפי זה, הגמרא דחתה קודם את החילוק של 'שעה אחת קודם מיתתו' בטענה שמצב כזה הוא מצב של "האם תיאסר" (כי ייתכן שתמות לפניו), אולם הגמרא מאמצת אותו עיקרון ומסבירה בדרך אחרת: כל מצב של "שמא ימות" הוא מצב של מתי, ולכן לעולם אין מעמידים בו על חזקה!

אולם יש מי שחולק על עיקרון זה: תוספות בקידושין (מה:) כותבים כי ר' מנחם מיונ"י פסק שאם אביה של קטנה הלך למדינת הים חוששים שמא יקדשנה והיא אסורה להתחתן בינתיים, כפי שחוששים בסוגייתנו שמא ימות. במקרה זה אין ודאיות שהאב יקדש, ולמרות זאת חשש ר"מ מיונ"י.

הרי לנו שר"מ מיונ"י לא הסביר את החילוק בין שמא מת לשמא ימות על הדרך שהבאנו. כיצד הבין אפוא ר"מ מיונ"י חילוק זה?

הנודע ביהודה (מהדורא קמא חלק יורה דעה סימן נ"ו) מסביר את שיטת ר"מ מיונ"י על פי עיקרון חדש: חזקה מועילה לגבי ההווה, אך אין היא מועילה לגבי העתיד. אנו יכולים לקבוע על פי חזקה שהמצב לא השתנה כעת, ולכן אנו אומרים שמן הסתם כעת הבעל חי. אבל איננו יכולים לקבוע על פי חזקה שהעתיד לא ישתנה, ולכן אי אפשר לומר שיש חזקה שהבעל לא ימות, ואי אפשר לומר שהאב לא יקדש את בתו (על אף שאין ודאיות שהוא יקדש אותה בכלל).

על פי עיקרון זה מתרץ הנודע ביהודה בעיה נוספת: ישנה מחלוקת בגמרא האם וסתות הם דאורייתא או דרבנן. אם וסתות דאורייתא - טהרות שנגעה בהן אישה ביום וסתה יהיו טמאות; ואילו אם וסתות דרבנן - טהרות שנגעה בהן האישה ביום וסתה טהורות מדאורייתא, מפני שאנו מעמידים אותה על חזקת טהרה. אף על פי כן, הכול מודים שאיסור ביאה ביום הווסת הוא דאורייתא. וקשה: למאן דאמר וסתות דרבנן, מדוע לא נעמיד את האישה בחזקת טהורה? על כך עונה הנודע ביהודה באמצעות היסוד הנ"ל: לגבי טהרות הספק הוא ההווה - האם כעת, בשעה שהאישה נוגעת בטהרות, היא טהורה או טמאה. לגבי ביאה, לעומת זאת, הספק הוא שמא תראה באמצע הביאה, ואין כוחה של החזקה יפה לצפות את העתיד ולומר שהאישה לא תראה בשעת הביאה.

 

[1] ולדעתו דבר זה דומה לחזקת ההיתר שיש למקווה שנמדד פעם אחת, או לסכין שנבדק. אמנם עיין בהמשך בסברת השערי יושר, שבחזקה דנים רק לגבי מקור הספק, ואם כן הדין של מקווה ושל סכין אינו שייך לעניינו, כי שם המקווה והסכין הם באמת מקור הספק, ואילו האישה אצלנו היא תולדת הספק.

[2] הגמרא שם אומרת, שאם עד אחד אומר 'נתקדשה' ועד אחד אומר 'לא נתקדשה' - לא תינשא, ואם נישאת לא תצא. תוספות מקשים: מדוע לא תינשא לכתחילה, הרי יש להעמידה על חזקת ההיתר שלה (שהייתה פנויה)? והם עונים שכיוון שאנו יודעים שזרק לה את הקידושין (והספק הוא אם קרוב לה או קרוב לו), אי אפשר להעמידה על חזקת היתר להתירה לכתחילה. ומשמע לכאורה שמעשה הקידושין מערער את חזקת הפנויה.

[3] על פי ריטב"א קידושין עט ותוספות רא"ש בתחילת נידה.

[4] יש אמנם מקרים שבהם אנו מתייחסים לתולדת הספק, אבל זאת רק כאשר מקור הספק איננו נמצא בעולם, או כאשר אין כל דיון הלכתי או משפטי לגבי מקור הספק.

[5] המובא במקומות שונים בראשונים ובאחרונים - עיין תוספות כתובות כב: ד"ה הבא עליה; מהרש"א ופנ"י שם, וברשב"א בקידושין סו. המובא בפנ"י שם.