כיסוי ראש

 

א. מקור הדין

המשנה (כתובות עב ע"א) מבחינה בין שתי עילות לגירושין הקשורות בהתנהגות לא הולמת של האישה: "דת משה" ו"דת יהודית". אישה המזלזלת במצוות מן התורה, ומכשילה בכך את בעלה, עוברת על "דת משה". למשל: אישה הנותנת לבעלה לאכול מאכלים שלא הופרשו מהם תרומות ומעשרות, או אישה שאינה טובלת לנידתה. לעומת זאת, אישה המתנהגת באופן לא צנוע ולא ראוי, בלי שיש בדבר איסור מובהק מן התורה, עוברת על "דת יהודית". בשני המקרים זכאי הבעל לגרש את אשתו בלי לשלם לה את כתובתה.

בין הדוגמאות ל"דת יהודית" מונה הגמרא כיסוי ראש. אישה שיוצאת לרחוב בלי כיסוי ראש - "יוצאה וראשה פרוע" - עוברת על "דת יהודית". על כך מקשה הגמרא (שם עב ע"א-עב ע"ב): הרי כיסוי ראש לאישה נשואה אינו מ"דת יהודית", שהרי מדובר בדין דאורייתא, השייך לקטגוריה של "דת משה". מניין לומדת הגמרא שזהו דין דאורייתא? אישה שיש לגביה חשד מבוסס שזינתה תחת בעלה, "אישה סוטה", עוברת פרוצדורה מיוחדת בבית המקדש. כחלק מתיאור התהליך הזה נאמר בפסוקים: "וּפָרַע אֶת רֹאשׁ הָאִשָּׁה" (במדבר ה', יח). חז"ל פירשו שאותה "פריעה" פירושה גילוי השיער, ומכאן למדו שבמצב נורמלי שערה של אישה נשואה הוא מכוסה: "אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו בפרוע ראש".

אם כך, מדוע המשנה מנתה כיסוי ראש כחלק מ"דת יהודית"? על כך השיבה הגמרא: מדאורייתא די ב"קלתה", כלומר - בכיסוי ראש חלקי. אותה אישה שעליה מדובר במשנה מקפידה על כך, אך מזלזלת בתקנת חכמים, שתבעו כיסוי ראש מלא. מי שיוצאת לרחוב בכיסוי ראש חלקי בלבד אינה עוברת על "דת משה", אך עוברת על "דת יהודית".

יש לשים לב שבסוגיה לא נזכר כלל שדין כיסוי ראש מוגבל דווקא לאישה נשואה. אמנם הקשר הדיון הוא גירושין וכתובה (וגם אישה סוטה היא בהכרח נשואה), אך יש מקום לומר שכשם שגם לרווקה אסור להתנהג באופן וולגרי ולא צנוע (איסורים הכלולים ב"דת יהודית"), כך גם לרווקה אסור לצאת בגילוי ראש.

אמנם, לכאורה מוכח במשנה אחרת שרווקות לא נהגו לכסות את ראשן. המשנה שם דנה במקרה שאלמנה נישאה שנית. במקרה זה, עיקר הכתובה - הסכום שמובטח לה במקרה של גירושין או מות הבעל - נמוך יותר. מה הדין כאשר לאחר הגירושין מתווכחים האישה והבעל האם אלו היו הנישואין הראשונים או השניים של האישה?

"האשה שנתארמלה או שנתגרשה, היא אומרת בתולה נשאתני, והוא אומר לא כי, אלא אלמנה נשאתיך, אם יש עדים שיצאת בהינומא וראשה פרוע - כתובתה מאתים"

                                            (כתובות טו ע"ב).

המשנה מזכירה שני סימנים מובהקים לנישואי בתולה (להבדיל מאלמנה): יוצאת בהינומא וראשה פרוע. מכאן עולה שנשים פנויות בתולות לא נהגו ללכת בכיסוי ראש, וזהו סימן מובהק של כלה שלא הייתה נשואה לפני כן.

התמונה מסתבכת כאשר לומדים סוגיה אחרת, ממסכת ברכות (כד ע"א). סוגיה זו פותחת בקביעה: "טפח באישה ערווה". "טפח" - הכוונה לטפח גלוי בגופה של אישה, במקום שנהוג לכסות. בביטוי "ערווה" הכוונה כאן: שייך לתחום איסורי העריות, ובעברית עכשווית: מיניות. הגמרא מסבירה שהכוונה היא שאסור לומר דברים שבקדושה, כגון קריאת שמע, מול טפח גלוי בגוף האישה, אפילו אם מדובר באשתו (שמותר לו להתבונן בה בזמנים אחרים).

הסוגיה ממשיכה ומעלה עוד שלוש קביעות: "שוק באישה ערווה", "קול באישה ערווה", "שיער באישה ערווה". הראשונים נחלקו בשאלה האם גם הקביעות הללו מתייחסות רק לעניין קריאת שמע, או שמא יש בהן דין כללי של צניעות, אך אין הן מטילות מגבלות על האפשרות לקרוא קריאת שמע. ההבנה הפשוטה היא שמדובר כאן רק על קריאת שמע, וזאת משתי סיבות: ראשית, לגבי הדין הקודם - "טפח באישה ערווה" - הגיעה הגמרא למסקנה מפורשת שמדובר דווקא לעניין קריאת שמע. שנית, גם מבחינה עניינית, קשה לומר שדין "שוק באישה ערווה" ודין "שער באישה ערווה" קשורים לאיסור הסתכלות. שהרי אסור לגבר להתבונן באישה כדי ליהנות מיופיה, ואין זה משנה באיזה חלק מגופה הוא מתבונן. כפי שאומרת הגמרא, "כל המסתכל באצבע קטנה של אישה כאילו מסתכל במקום התורף" - ומה לי שוק ושיער ומה לי כל איבר אחר. וכן פירשו ראשונים רבים:

"שוק באשה ערווה וכן שער באשה ערווה [וכן קול באשה ערווה] כל הני אסור לקרות קריאת שמע כנגדם... וכל הדברים [שהזכרנו למעלה] לערווה דווקא בדבר שאין רגילות להגלות, אבל בתולה הרגילה בגילוי שער לא חיישינן, דליכא הרהור"                                  (ראבי"ה ברכות סימן עו).

מדבריו משתמע שהסוגיה אכן עוסקת רק בדיני קריאת שמע, ולא בדיני צניעות. בכל אופן, הראבי"ה הוסיף שהדין נוגע רק לאישה המכסה את ראשה בקביעות - היינו, אישה נשואה. אפשר להבין מדבריו כך: אישה נשואה חייבת מן התורה ומדת יהודית לכסות את ראשה. כיוון שכך, הראש הופך להיות עבורה "מקום המכוסה", שאסור לקרוא כנגדו קריאת שמע. מה שאין כן לגבי אישה שאינה נוהגת כלל לכסות את ראשה - פנויה שטרם נישאה.

אמנם, הרמב"ם לא קיבל זאת, ופסק דין "שיער באישה ערווה" רק בהלכות צניעות, ולא בהלכות קריאת שמע:

"...והמסתכל אפילו באצבע קטנה של אשה ונתכוון להנות - כמי שנסתכל במקום התורף. ואפילו לשמוע קול הערווה או לראות שערה אסור"

                  (רמב"ם, הלכות איסורי ביאה כ"א, ב).

ב. כיסוי ראש לפנויה

בהמשך דברי הרמב"ם, הוא הוסיף חידוש גדול בהקשר זה:

"לא יהלכו בנות ישראל פרועי ראש בשוק, אחת פנויה ואחת אשת איש"              
                 (רמב"ם, הלכות איסורי ביאה כ"א, יז).

הרמב"ם פסק שגם פנויה חייבת לחבוש כיסוי ראש - כנגד פשט המשנה בכתובות טו, שראינו לעיל.

השולחן ערוך פסק את לשון הרמב"ם בשתי ההלכות שהזכרנו (אבן העזר כ"א, א-ב). ובבית יוסף (או"ח ע"ה) כתב שהעיקר כדעת הרמב"ם, שהסוגיה בברכות אינה עוסקת בקריאת שמע (ויש בזה קולא, שמותר לקרוא קריאת שמע בזמן שרואה נשים פרועות ראש); אך טוב להחמיר בקול אישה ובשיער אישה גם בזמן קריאת שמע, כדעת הפירוש האחר לסוגיה. ואכן, השו"ע הזכיר את דין כיסוי ראש גם בהלכות קריאת שמע, ואפילו ביתר פירוט:

"שער של אשה שדרכה לכסותו, אסור לקרות כנגדו. הגה: אפילו אשתו, אבל בתולות שדרכן לילך פרועות הראש, מותר. הגה: והוא הדין השערות של נשים שרגילין לצאת מחוץ לצמתן. וכל שכן שער נכרית [= פאה נכרית}, אפילו דרכה לכסות"          

                                         (שו"ע או"ח ע"ה, ב).

ברור שיש כאן סתירה חזיתית בפסקי השו"ע. באבן העזר פסק שגם פנויות צריכות לכסות את ראשן בשוק, כלשון הרמב"ם; אך באורח חיים הזכיר שבתולות דרכן לילך פרועות ראש.

הבית שמואל (אבן העזר כ"א ס"ק ה) והחלקת מחוקק (שם ס"ק ב) כתבו שיש לחלק בין "פנויות" לבין "בתולות"; כלומר, דברי השולחן ערוך באבן העזר, שגם פנויות חייבות בכיסוי ראש, מכוונות דווקא לפנויות שכבר היו נשואות - גרושה ואלמנה.[1] רווקות שלא נישאו מעולם - פטורות מכיסוי ראש.

המגן אברהם (או"ח ע"ה ס"ק ג) פירש אחרת: כיסוי ראש הוא דין באישה נשואה בלבד; והאיסור ללכת פרועות ראש, שאותו פסק השו"ע באבן העזר, מתייחס לשיער פרוע במובנו הפשוט. לדבריו, חכמים גזרו שגם אישה פנויה תאסוף את שערה ולא תפזרנו.

מקובל לפסוק כדעת הבית שמואל ולא כדעת המגן אברהם. ומכאן שרווקה אינה חייבת בכיסוי ראש, אבל גרושה ואלמנה חייבות. בנושא זה יש קולא מפורסמת של ר' משה פיינשטיין. בא לפניו מקרה של אלמנה שאינה מצליחה למצוא עבודה כל עוד היא חובשת כיסוי ראש. האם מותר לה להוריד את כיסוי הראש בשעות העבודה? ר' משה השיב שדין כיסוי ראש מדאורייתא שייך רק באשת איש, ולא באלמנה ובגרושה. אצלן כיסוי הראש הוא דין דרבנן, או אף שמא רק מנהג. ולכן במקום של דוחק כלכלי כזה, שאינה מוצאת שום דרך לפרנס את ילדיה בלי להסיר את כיסוי הראש - יכולה להקל בדבר (שו"ת אגרות משה אבן העזר ח"א סימן נז).

לאחר מכן הוסיף ר' משה וקבע בתשובה אחרת שגרושה צעירה יכולה ללכת בלי כיסוי ראש אם הדבר יקל עליה למצוא שוב בעל. ר' משה מוסיף שני תנאים: ראשית, שלא תרמה את האיש, ולאחר שילמד להכירה ולחבבה תספר לו שהיא גרושה. שנית, שתסיר את כיסוי הראש רק במקום שהדבר רלוונטי לעניין מציאת זיווג, ולא תבטל כליל דין כיסוי ראש (שו"ת אגרות משה אבן העזר ח"ד סימן לב).

אלמנות וגרושות רבות מסתמכות על ההיתר של ר' משה פיינשטיין. אבל צריך לזכור שהוא עצמו הגדיר זאת כהיתר של מעין אונס ושעת הדחק. ברור שמעיקר הדין גם אלמנה וגרושה חייבות בכיסוי ראש, ולדבריו בכל מקום שאין סיבה מיוחדת - צריכות לכסות את ראשן.

קשה לראות בכיסוי ראש דין מדיני צניעות, שהרי לפי רוב הדעות רווקות פטורות מחובה זו. דין "שיער באישה ערווה" אינו המקור היסודי של דין כיסוי ראש, אלא בא בשלב שני. אחרי שהתורה ציוותה שנשים יכסו את ראשן, הרי השיער הפך להיות כמקום המכוסה, שאסור לקרוא מולו קריאת שמע. אך לא משם נגזר עיקר הדין. מקובל לומר שמעיקר הדין כיסוי ראש הוא מעין סימן לאישה, ששומרת את יופיה לבעלה. אך לפחות מדרבנן ראינו שהרחיבו את הדין גם לגרושות ולאלמנות, שלא שייך לגביהן סימן כזה. ייתכן שלפחות מדרבנן רואים בכך את הלבוש הראוי והמכובד לאישה בוגרת.

ג. כמה לכסות?

ראינו שהרמ"א הזכיר (בעקבות דברי הראשונים) שמותר לקרוא קריאת שמע כנגד השער שרגיל לצאת מחוץ לצמתה של האישה. מכאן אפשר ללמוד שאין חובה לכסות ממש את כל השערות. וכן פסק מהר"ם אלשקר (המאה ה-16, ספרד-קהיר-ירושלים). הוא התיר לאישה להוציא קצת שערות מחוץ לכיסוי (שו"ת מהר"ם אלשקר סימן לה). בתשובתו עולה שהיו בזה מנהגים שונים בארצות שונות, והנושא אף עורר פולמוס. המגן אברהם (או"ח ע"ה ס"ק ד) כתב שיש לאסור זאת, בעקבות דברי הזוהר, שהחמיר מאוד בגילוי השיער. וכן כתב גם החתם סופר (שו"ת חתם סופר ח"א סימן לו). הוא נשען פחות על הזוהר ויותר על המנהג, שמצדד בזוהר. וידועה דרכו של החתם סופר לייחס תוקף גדול למנהגי ישראל.

ר' משה פיינשטיין צידד בדעתו של מהר"ם אלשקר, ומנסה לתת שיעור מדויק למידת השיער המגולה (שו"ת אגרות משה אבן העזר ח"א סימן נח). הוא טען שמעיקר דין דאורייתא, אישה צריכה לכסות את רוב ראשה ותו לא. אלא שראינו בסוגיה בברכות שעל הדין היסודי נוסף דין "שיער באישה ערווה". לאחר שהנשים נצטוו וגם נהגו לכסות את ראשן, ממילא יש לשערות דין של מקום המכוסה. בהקשר של מקום שבדרך כלל מכוסה בגוף האישה נזכר בסוגיות השיעור של טפח. מכאן הגיע ר' משה למסקנה שאישה יכולה לגלות רק פחות מטפח משערות ראשה.

אמנם, ההשוואה אינה לגמרי משכנעת. הרי יש המפרשים שדין "שיער באישה ערווה" אינו עוסק בדיני צניעות הכלליים, אלא רק בהלכות קריאת שמע. וגם בדיני צניעות הכלליים, לא ברור מה בדיוק המשמעות של טפח (שהרי אסור להתבונן אפילו בחלק קטן יותר מגוף האישה, מתוך מטרה ליהנות מיופיה). יש פוסקים המחדשים איסור לראות גם בלי כוונה טפח מגולה ממקום שדרכו להיות מכוסה, אך נקודה זו שנויה במחלוקת. 

למעשה, לא בטוח שצריך למדוד בעזרת סרגל שיעור מדויק של טפח. אך השיעור הזה נותן אינדיקציה טובה לכמות השיער הגלוי בכיסוי ראש משמעותי, המגדיר את הראש כמכוסה. ונדמה שזו גם הסיבה שר' משה חתר להגיע לשיעור זה. וכן נוהגות רוב הנשים המדקדקות, וכך טוב להקפיד. כמובן, אין צורך למדוד סנטימטרים בדיוק.

ד. בחצר ובבית

בסוגיה בכתובות (עב ע"ב) עולה שאישה צריכה לכסות את ראשה רק בשוק. בבית ובחצרה הפרטית היא יכולה ללכת בראש גלוי. ואף שהיו שרצו לפרש את הגמרא באופן שונה (ב"ח אבן העזר קט"ו), כך הוא הפשט הגמור של הגמרא והראשונים.

אמנם, יש מקור בגמרא שממנו משתמע שבח לאישה המקפידה לכסות את שערה אפילו בביתה:

"אמרו עליו על רבי ישמעאל בן קמחית [= שהיה כוהן גדול]: פעם אחת יצא וסיפר עם הגמון [= מנהיג נוכרי] אחד בשוק, ונתזה צינורא [= רוק] מפיו על בגדיו [= ונטמא רבי ישמעאל], ונכנס יוסף אחיו ושימש תחתיו, וראתה אמן שני כהנים גדולים ביום אחד. תנו רבנן: שבעה בנים היו לה לקמחית וכולן שמשו בכהונה גדולה. אמרו לה חכמים: מה עשית שזכית לכך? אמרה להם: מימי לא ראו קורות ביתי קלעי שערי. אמרו לה: הרבה עשו כן, ולא הועילו"  (יומא מז ע"א).

מסיום דברי חכמים נראה שהם מפקפקים בנימוק שהביאה קמחית. ובכל זאת, היו שלמדו מכאן שיש עניין להקפיד על כיסוי ראש אפילו בבית, ואפילו בלא נוכחות זרים. לכך יש לצרף את דברי הזוהר, שהחמיר מאוד בגילוי השיער. כשם שרבים למדו ממנו להחמיר בכיסוי כל הראש, כך למדו ממנו להחמיר בבית ובחצר. ועוד יש לומר שהמנהג המקובל מדורי דורות הוא להחמיר בזה. וכן פסק החתם סופר: "הכלל היוצא: כל שום שער בשום מקום בראש ופדחת בנשואה אפילו בחדרה - ערוה היא" (שו"ת חתם סופר ח"א סימן לו).

אמנם מן הסוגיה עולה שבזמן הגמרא לא הקפידו על כיסוי ראש בחצר, אלא רק ברחוב. אך מדורי דורות מקפידים על זה מאוד, עד ימינו. והטעם הוא כנראה שלאחר שאישה מקפידה על כיסוי ראש בחוץ, הרי שהסרת הכיסוי בביתה בפני זרים יש בה מחווה של אינטימיות יתרה. כמובן, כאשר זרים אינם נוכחים בבית, רוב מוחלט של נשות ישראל אינן נוהגות כקמחית, ואינן חובשות כיסוי ראש.

עוד נעיר שיש מחלוקת גדולה בעניין פאה נוכרית. המשנה במסכת שבת (סד ע"ב) מדברת במפורש על אישה היוצאת לרשות הרבים בפאה נוכרית. השלטי גיבורים (סימן שעה) הוכיח שמדובר גם באישה נשואה, המשתמשת בפאה זו ככיסוי ראש. וכתב שיש להתיר אפילו פאה שעשויה משערותיה של אותה אישה עצמה. וכן פסקו הפרי מגדים (או"ח ע"ה אשל אברהם ס"ק ה) והאגרות משה (אבן העזר ח"ב סימן יב). הנימוק להתיר הוא בעיקר הלכתי-פורמלי, אך אפשר להבין את ההיגיון שבו אם זוכרים שלפי הפשט דין כיסוי ראש ביסודו אינו מדיני צניעות. אמנם, היו שכתבו נימוק מהותי להיתר: יצר הרע אינו שולט בדבר תלוש (שו"ת ישכיל עבדי ח"ז אבן העזר סימן טז). הרבי מלובביץ קרא ללכת דווקא עם פאה, משום שזהו כיסוי ראש מלא, המכסה את כל השערות, ואישה לא תסיר אותו לעולם ("אפילו אם ייכנס לחדר פרזידנט אייזנהאואר"). אמנם, היו שהחמירו בזה, ובראשם בדורנו הרב עובדיה יוסף, שתקף בחריפות את ההיתר (יביע אומר ח"ה אבן העזר סימן ה).

עוד הערה לסיום: לכאורה, מן הדין היה שכלה תכסה את ראשה מיד לאחר החופה (לספרדים) או חדר הייחוד (לאשכנזים). ולכל היותר אפשר להקל לספרדים, שאינם נוהגים חדר ייחוד בחתונה, שהכלה פטורה מכיסוי ראש עד הייחוד בביתם (יחווה דעת ח"ה סימן סב). אך למעשה המנהג להקל בזה לבני כל העדות. אפשר לצרף לקולא את השיקול שהחתונה מתקיימת בתוך בית, שם מעיקר הדין אין צריך כיסוי כלל (אף שצריך עיון האם קולא זו שייכת גם באולם חתונות, שהוא מקום פומבי). ועוד יש שמסתמכים על כך שההינומה היא מעין כיסוי ראש. אך העיקר הוא שכך המנהג הרווח והנושן, וכיוון שכיסוי ראש אינו מדיני צניעות אלא דין המעצב את המראה הראוי של אישה נשואה - נראה שאפשר ללכת כאן אחרי המנהג, שהאישה מוגדרת כנשואה לעניין זה רק לאחר החתונה.

לתגובות ולהערות: [email protected]