כי שרית עם א-להים ואנשים – הייעוד הכפול של יעקב ודרכי מימושו

  • ד"ר ברכי אליצור

פרשת וישלח                                                                      ד"ר ברכי אליצור

כי שרית עם א-להים ואנשים – הייעוד הכפול של יעקב ודרכי מימושו


א. הסערה שלא הייתה

בעיונינו לפרשת ויצא, העלנו תמיהה ביחס למידת הפירוט של סיפורי המשפחה של יעקב ולהעדר תיאור של מעשיו במישור הלאומי (בהשוואה לסיפורי אברהם ויצחק). בעובדות אלו ראינו את המסר החשוב לדורות הטמון דווקא בסיפורי המשפחה, המקנים כלי התמודדות על דוריים במציאות של זרות בארצות נכר. סיפורי יעקב בפרשת וישלח, העוטפים אחד עשר שנים מחייו[1], נראים כלפי חוץ כהמשך לאתגרי המשפחה הרובצים לפתחו של יעקב, אולם עיון מעמיק בהם מגלה פן שונה במהותו בהתנהלותו של יעקב.

סיפורי יעקב, מרגע כניסתו לארץ, מכילים פוטנציאל של סיפורי משפחה מסעירים ביותר:

·         יעקב נפרד מהוריו למשך עשרים שנים. ההתרגשות שאמורה ללוות את חזרתו לארץ, המפגש המחודש עם הוריו, הצגת נשותיו ואחד עשר ילדיו מציפה את הדמיון. מכיוון שהורי יעקב זקנים מאד (אביו דיבר על יום מותו עוד קודם לבריחתו), נראה כי כל יום עשוי להיות גורלי מבחינת סיכויי המפגש המחודש ביניהם.

·         דינה בת יעקב נאנסת באכזריות על ידי בנו של ראש העיר שכם, שזה עתה יעקב קנה חלקת שדה בשכנותו. ראש העיר ובנו מגיעים לבית יעקב לשאת ולתת עמו על תנאי השחרור של בתו הנמצאת עדיין בשבי אנסיה (בראשית ל"ד).

·         רחל, אשתו האהובה של יעקב, כורעת ללדת בדרך למפגש עם הורי יעקב ומתה מסבלה בדרך, לא לפני שהיא מבטאת את יסוריה בקריאת שם בן הזקונים של יעקב (שם ל"ה, י"ט).

·         ראובן, בכורו של יעקב, מבצע מעשה חמור בפילגש יעקב, עוד בטרם הסתיימו ימי האבל על מות רחל (שם ה').

·         יעקב חוזר לביתו וחי לצד אביו למשך עשרים ושתים שנים נוספות[2]. האם זוכה יעקב לפגוש גם את רבקה? מה טיב קשריו עם המינקת שעל מותה נודע לו כשקיים את נדרו בבית אל (שם ח')?

למעשה, על אף הפוטנציאל המסעיר של הסיפורים, הסערה סביבם איננה נזכרת בפסוקים, ונותרת לפיתוח דמיונו של הקורא. תחת זאת מתוארת התמודדות חריגה של יעקב עם האתגרים המשפחתיים הרובצים לפתחו. האמוציות המשפחתיות המוכרות לנו מתיאור יעקב בבית לבן - אהבתו הרבה לרחל, אכזבתו הגדולה למראה לאה במיטתו, כעסו על יאושה של רחל מעקרותה, שיתוף נשותיו עם תחושותיו כלפי אביהן, ופחדו הגדול מהמפגש עם יעקב - מנוטרלות לחלוטין. במקומם, מוחלפות התחושות בתיאור מצומצם בהיקפו של תגובות יעקב לסערות המשפחתיות הפוקדות אותו מרגע כניסתו לארץ.

מהו הגורם למהפך?

 

ב. הייעוד הכפול

המלאך האחרון המתגלה ליעקב טרם כניסתו לארץ, מודיע לו על החלפת שמו כמסמלת את השוני המצופה ממנו לאחר ההתמודדות האחרונה מול עשיו:

"וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל" (בראשית ל"ב, כ"ט)

השם יעקב הוא שם המבטא את התמודדויותיו המשפחתיים של יעקב מרגע היוולדו, ובמשך עשרים השנים בהן נאלץ להתמודד עם הנושכים בעקבו. השם ישראל מבטא את היעוד החדש, כפי שמפרש בעל הכלי יקר:

"ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל. לשון ישר אל כי ישר הוא לשון ראייה, מלשון אשורנו ולא קרוב, והודה לו בזה כי יעקב רואה פני אל ולא עלתה בידו לסמא אותו במציאות האל יתברך, ובאמרו כי שרית עם אלהים עקר שם יעקב ממנו, כי יעקב מורה על עקוב הלב מכל ואנוש הוא (ירמיה יז ט) וישראל לשון מישור כמ"ש לעתיד (ישעיה מ ד) והיה העקוב למישור, ולא מישור הנראה ישר בעיני הבריות כ"א הנראה ישר בעיני אלהים ואדם, ע"כ אמר כי שרית עם אלהים ואנשים, כי ע"י כושר מפעלך תהיה שר ונגיד עם אלהים ואנשים ותוכל, וזהו ישראל ישר אל, מישור הנראה גם בעיני האל יתברך" (כלי יקר שם)

מרגע שיבתו לאדמת ארץ ישראל, מקבלים מעשי יעקב מפנה קיצוני. נדמה, שקיום הנדר והיעוד הלאומי עומדים בראש סדרי העדיפויות של התנהלותו - עד כי ענייני משפחה, בוערים ככל שיהיו, נדחקים לקרן זוית.

בדברינו הבאים ננסה לברר מהו המסר העולה מנטרול ביטויי הרגש בתיאור הטיפול בענייני המשפחה, נעמוד על משמעותן של החוליות המחברות סיפורים אלו, ונדון בסוגיית היעוד הכפול שהושת על יעקב.

 

ג. סיפור דינה

המעשה הראשון של יעקב עם כניסתו לארץ הוא קניית חלקת השדה בשכם:

וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם וַיִּחַן אֶת פְּנֵי הָעִיר: וַיִּקֶן אֶת חֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר נָטָה שָׁם אָהֳלוֹ מִיַּד בְּנֵי חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם בְּמֵאָה קְשִׂיטָה: וַיַּצֶּב שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא לוֹ אֵל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל" (בראשית ל"ג, י"ח-כ')

הנה כי כן, יעקב, בדומה לאברהם מציב עובדות קנין בשטח, בונה מזבחות וקורא בשם ה'. חז"ל עמדו על עומק המעשה הלאומי הראשון של יעקב, והוסיפו תיאור של מיסוד מפעלי ציבור ודאגה לרווחת יושבי הארץ הנזקפים לזכותו של יעקב:

"ויחן את פני העיר אמר רב: מטבע תיקן להם, ושמואל אמר: שווקים תיקן להם, ורבי יוחנן אמר: מרחצאות תיקן להם" (בבלי שבת לג ע"ב)

אלמלא הסתבכותה של דינה, נדמה שהמשך מעשי יעקב בארץ היו הסרת אלוהי הנכר, והעליה לבית אל לצורך קיום הנדר (כפי שמתואר בפרשיה שמיד לאחר סיפור דינה). אולם, הלהט הלאומי של יעקב מצטנן לנוכח הצורך להתמודד שוב עם צרות מבית.

סיפור דינה מתואר באריכות רבה, ומעמיד לכאורה את הערכת מעשה בניו לחיוב או לשלילה במוקד הסיפור. נדמה, שעל אף הערך המוסף של דיון בצדקת מעשה הרג אנשי שכם, התנהלותו של יעקב בסיפור היא המסר המרכזי.

התנהלותו של יעקב בסיפור דינה מעלה לא מעט תמיהות:

א.       מה פשר יחסו הסלחני כלפי שכם וחמור בשעה שבתו עדיין שבויה בבית אנסיה?

ב.        מדוע לא מגלה יעקב מעורבות בהתוויית תנאי הברית עם שכם וחמור?

ג.        מה פשר תוכחתו לבניו לאחר המעשה?

עיון בדברי הכעס שמשמיע יעקב לבניו לאחר מעשה שכם עשוי ללמדנו על נסיבות פעולותיו.

"וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל שִׁמְעוֹן וְאֶל לֵוִי עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי" (בראשית ל"ד, ל')

השורש עכ"ר מציין במקרא מצב של חילול ה' ממשי או חשש ממנו הנגרם מהפרה ציבורית של ציווי דתי או מוסרי:

·         ציווי יהושע על חרם העיר יריחו: "וְרַק אַתֶּם שִׁמְרוּ מִן הַחֵרֶם פֶּן תַּחֲרִימוּ וּלְקַחְתֶּם מִן הַחֵרֶם וְשַׂמְתֶּם אֶת מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל לְחֵרֶם וַעֲכַרְתֶּם אוֹתוֹ" (יהושע ו', י"ח).

·         מעילת עכן בחרם: "וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ מֶה עֲכַרְתָּנוּ יַעְכֳּרְךָ ה' בַּיּוֹם הַזֶּה וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ כָל יִשְׂרָאֵל אֶבֶן וַיִּשְׂרְפוּ אֹתָם בָּאֵשׁ וַיִּסְקְלוּ אֹתָם בָּאֲבָנִים" (שם ז, כ"ה).

·         אבלו של יפתח וחששו מתוצאות אפשריות של אי קיום נדר הקרבת ביתו: "וַיְהִי כִרְאוֹתוֹ אוֹתָהּ וַיִקְרַע אֶת בְּגָדָיו וַיֹּאמֶר אֲהָהּ בִּתִּי הַכְרֵעַ הִכְרַעְתִּנִי וְאַתְּ הָיִית בְּעֹכְרָי וְאָנֹכִי פָּצִיתִי פִי אֶל ה' וְלֹא אוּכַל לָשׁוּב" (שופטים י"א, ל"ה).

·         האשמת שאול על ידי יהונתן כמי שהסתכן בנדרו בעכירת הארץ, על ידי מי ששֵמַע הנדר לא יגיע לאוזניו: "וַיֹּאמֶר יוֹנָתָן עָכַר אָבִי אֶת הָאָרֶץ רְאוּ נָא כִּי אֹרוּ עֵינַי כִּי טָעַמְתִּי מְעַט דְּבַשׁ הַזֶּה" (שמואל א' יד, כ"ט).

·         הויכוח בין אליהו לאחאב מי עונה על הגדרת הכינוי 'עוכר ישראל': "וַיְהִי כִּרְאוֹת אַחְאָב אֶת אֵלִיָּהוּ וַיֹּאמֶר אַחְאָב אֵלָיו הַאַתָּה זֶה עֹכֵר יִשְׂרָאֵל: וַיֹּאמֶר לֹא עָכַרְתִּי אֶת יִשְׂרָאֵל כִּי אִם אַתָּה וּבֵית אָבִיךָ בַּעֲזָבְכֶם אֶת מִצְוֹת ה' וַתֵּלֶךְ אַחֲרֵי הַבְּעָלִים" (מלכים א', יח, י"ז-י"ח).

יותר מאשר לכבודה של משפחתו הפרטית, דואג יעקב להשלכות של המעשה על תהליך הקריאה בשם ה' בארץ. מעשה הבנים, שלא עמדו בהתחייבות הברית, פוגם ביעוד הלאומי של האבות, ותוצאותיו עשויות להיות גורליות להמשך מפעל הנחלת ערכי המוסר בארץ.

יעקב אינו אדיש למצבה של בתו. אדרבה, בחירתו שלא לנהל משא ומתן עם שכם וחמור נובעת אולי מהמעורבות הרגשית שלו, והחשש שמא אלו יסיתו את שיקול הדעת שלו ויגרמו נזק לתדמית משפחתו. יעקב נהג כפי שנהגו אבותיו בעת הלקח נשותיהם, הוא המתין להתערבות א-לוהית, שלא אחרה לבוא: וַיִּסָּעוּ וַיְהִי חִתַּת אֱלֹהִים עַל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיהֶם וְלֹא רָדְפוּ אַחֲרֵי בְּנֵי יַעֲקֹב" (בראשית ל"ה, ה'). אולם, יעקב נאלץ להתמודד עם השפעה אפשרית של האמוציות המשפחתיות של בניו. לאור זאת, תחת האחזות בשטח הקנין שלו בשכם והמשך הנחלת ערכי הדת והמוסר בקרב שכניו הנכריים, הוא נאלץ לנטוש את נחלתו ולחפש מקום מקלט עד יעבור זעם.

 

ד. מעשה ראובן

מעשה ראובן בבלהה וחומרתו נתונים במחלוקת פרשנית. קשת הדעות הנעה בין המרחיבים בתיאורי החטא, ומונים את תאוות הזימה כמי שהניעה את המעשה[3], לבין דרשת הסנגוריה המוכרת של ר' שמואל בר נחמני בשם ר' יונתן 'כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה' (בבלי שבת נה ע"ב). הגישה המקלה מזכה את ראובן מאשמת ניאוף, ומטילה עליו מעשה קל של התערבות בנעשה בחדר משכבו של אביו.

המנעד הרחב של אפשרויות הפירוש נובע מכמה גורמים:

א.      מעשה ראובן נזכר בפסוק בודד, הנדמה אף הוא כקטוע.

ב.       העדר תגובה חריפה של יעקב על מעשה חמור מעין זה.

ג.        המשך סיפורי המשפחה, בהם לא נפקד מקומו של ראובן כתוצאה מחילול כבוד המשפחה, ובטחונו של ראובן ביכולתו להשפיע על מעשי האחים, מבלי שהללו ידחו אותו בבושת פנים.

ד.       האופן היחודי של טיפול המסורה בפסוק זה, על ידי פסקא באמצע פסוק, ומערכת טעמים כפולה של חלקו הראשון (הקיימת פעם נוספת בעשרת הדברות בלבד). טיפול זה מגביר את תחושת החידה של הסיפור, ומציע אפשרות לחבר את מניין בני יעקב, כשראובן בתוכם, כהמשך רציף של תיאור המעשה.

שני אזכורים נוספים למעשה ראובן מצויים בדברי הפרידה של יעקב מבניו ובספר דברי הימים. אולם, תחת הפיענוח המיוחל, מתגברת העמימות סביב חומרת המעשה:

"פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָה"       (שם מ"ט, ד')

"וּבְנֵי רְאוּבֵן בְּכוֹר יִשְׂרָאֵל כִּי הוּא הַבְּכוֹר וּבְחַלְּלוֹ יְצוּעֵי אָבִיו נִתְּנָה בְּכֹרָתוֹ לִבְנֵי יוֹסֵף בֶּן יִשְׂרָאֵל וְלֹא לְהִתְיַחֵשׂ לַבְּכֹרָה"           (דברי הימים א' ה', א')

מדוע מוזכר משכב הבן עם אשת אביו, שהינו איסור מפורש בתורה, כחילול יצועי אביו? האם אין בכך משום הפחתה משמעותית מחומרת העוון?! ומדוע עונשו של ראובן הוא רק דחייה ממעמד הבכורה ולא עונש חמור יותר הניתן על עוונות מסוג זה? האם תכונת ה'פחז' המיוחסת לראובן כמניע לחטא אינה מקלה עמו? האם אין במעשה ראובן בכדי לשקף חוסר יכולת שליטה בתאוותיו?

נדמה שגם פה עמימות הפסוקים סביב המעשה נועדה להסית את מוקד העלילה מראובן ליעקב. כך, חשיבות פרטי המעשה ומניעיו נדחקים לשוליים ואילו תגובת יעקב, או למען הדיוק, העדר התגובה, הינם המסר המרכזי של הסיפור.

המילים 'וישמע ישראל' המצטרפות לתיאור המעשה יוצרות מתח לגבי התגובה, והעדרה הזועק הוא החלק החשוב של הסיפור. הכינוי 'ישראל' המתלווה לפעולת השמיעה מסגיר את סיבת היעדר התגובה. יעקב טרוד בשליחותו הלאומית, המשך המפעל של אבותיו, ובמציאות כזו הטיפול בענייני המשפחה ידחה לשעה הראויה.

 

ה. הערגה למימוש היעוד הרוחני ותוצאותיה

רצף הארועים מתאר, אם כן, פעילות לאומית ודתית של יעקב: קניית חלקת שדה, הסרת אלהי נכר, בניית מזבחות וקריאה בשם ה'. מעשי האידיאולוגיה הללו נקטעים כל העת בסיפורי משפחה, הדורשים התייחסות וטיפול, אולם יעקב נותן להם מענה קצר והכרחי בלבד ונרתם להשלמת אחת עשרה שנות פעילות לאומית, המסתיימות עם שליחת יוסף לראות את שלום אחיו בשכם.

המראה הקשה מנשוא של הכתונת המוכתמת בדם בנו האהוב, והמסקנה המתבקשת כי "טרף טרף יוסף" (בראשית ל"ז, ל"ג), טורפת את הקלפים מחדש. יעקב אבינו שוקע ביגונו ומתאבל על בנו ימים רבים, ממאן להתנחם:

"מיום שנגנב יוסף נסתלקה רוח הקודש ממנו, ורואה ואינו רואה ושומע ואינו שומע" (בראשית רבה צ"א, ה')

חלקת השדה בשכם ננטשה, חברון אבלה, בארות גרר ובאר שבע נסתמו מן הסתם על ידי הפלישתים - מפעל ההיאחזות והקריאה בשם ה' הוקפא. ארץ ישראל חוזרת לשליטה תרבותית ודתית של תושביה הכנעניים, עד לשיבתו של דור רביעי לאחר שיושלם עוון האמורי.

האם לכך התכוון המלאך בשעה שיצר הבחנה בין שני יעודיו של יעקב "לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל"? האם בשורת שינוי השם מפי הקב"ה: "וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹהִים שִׁמְךָ יַעֲקֹב לֹא יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב כִּי אִם יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ (בראשית ל"ה, י') הנחתה את יעקב למימוש היעוד הלאומי על חשבון הטיפול בענייני המשפחה? האם לא ניתן לשלב בין שני התפקידים?

יעקב, האיש התם יושב האוהלים, יועד מלכתחילה למימוש החזון הלאומי. יעקב, כסבו אברהם, יועד לתפקיד של איש הרוח, המפיץ בסיוע א-לוהי את ערכי הדת והמוסר בארץ, 'הקול – קול יעקב'. מימוש היעוד יתאפשר לו על ידי פעולתו של איש הציד, שיטפל בצרכי הקיום השוטפים, הפרנסה, וההתנהלות מול השכנים.

עצת אימו ליטול מאביו גם את ברכות עשיו, הפילה על יעקב שליחות כפולה, בה הוא נדרש לפעול בשני המישורים – הרוחני-לאומי והמעשי. יעקב, איש האהלים התמים, יצטרך לעבור השתלמות של עשרים שנה בבית לבן, בהן הוא יזנח את יעודו הרוחני וירכוש את הכלים הנדרשים להתמודדות עם עיוותי החברה ועקמומיותיה.

עשרים שנות הגלות ומעטה המנטליות הנכרית שהלביש יעקב על עצמו במהלכן, מתקלפים לאיטם במהלך המסע חזרה לארץ ישראל. השכבה הראשונה מתקלפת עם בנין הגל והמצבה המסמלים הפרדה בין גבולות הגזרה של יעקב לאלו של משפחת חמיו. המפגש עם המלאך והבשורה על שינוי השם והיעוד מסייעים לניתוק נוסף מהעבר ושאיפה כלפי העתיד. אז, מגיע המפגש עם עשו וארבע מאות מלוויו, המציב שוב את יעקב, כמו מלפני עשרים שנה, בעמדת האח הקטן המכיר במעלת כוחו של אחיו האדמוני, ומבין שעשרים השנים אמנם חשלו את אופיו, אולם לדרגת איש הציד לא יגיע לעולם.

הלהט של יעקב לחזור ליעודו המקורי מעלים ממנו את עומק דברי המלאך "כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל". המלאך מציין את הצלחתו הכפולה של יעקב, עם א-להים ועם אנשים, אולם יעקב מתחזק רק מחלקה הראשון של ההבטחה, והיא המדרבנת את פעולותיו.

יעקב עסוק בבנין הארץ, ואינו מבחין כיצד בנין משפחתו מתמוטט בהעדר אב מגונן ומוכיח וכתוצאה מהעדפה מוחצנת של בן. העדפה זו, התבצעה תוך התעלמות מארס השנאה המבעבע באחים למראה כתונת הפסים ולמשמע חלומות השליטה שמשמיע יוסף באוזניהם.

 

*

האם היטיב יצחק הזקן, שעיניו כהו מראות, להבחין באופי בניו, ולציידם בברכות שיאפשרו התנהלות משותפת ומיטבית בארץ ישראל? במישור הטבעי, נראה שהתשובה חיובית. יצחק ייעד את יעקב כממשיך מפעלו של אביו בהפצת ערכי הדת והאמונה בארץ, בעוד עשיו ידאג לאחוזת המשפחה, למקורות המים שיאפשרו את קיומה, ולשלום בתוכה ומול שכניה. אולם במישור הא-לוהי, מרחפת עננת הגזרה 'ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם', התובעת את התגשמותה.

הקרע המשפחתי, שבמהלכו יחול ניתוק ארוך ומייסר, שרק עם איחויו תחל ספירת שנות הגלות ההכרחית לירושת הארץ העתידית, הוא אם כן בלתי נמנע. הבחירה הבלתי מודעת של יעקב לזנוח את הטיפול בענייני המשפחה, שהובילה כפי הנראה לקנאה, לשנאה ולמעשה הנתעב של מכירת האח, היא שהאיצה את התגשמות הנבואה ואת השיבה המחודשת של הדור הרביעי.

 



[1] על פי החישוב הבא: יוסף היה בן 6 שנים כשיעקב ברח מלבן, ובן 17 כשנזרק לבור על ידי אחיו בראשית פרשת וישב. ניתן לחשב זאת גם על פי שנות יעקב, אולם קיים פער של 14 שנים בין השנים הנזכרות בתורה לבין שנות חייו של פרעה, מכאן נוצר המדרש של 14 השנים שיעקב שמש את שם ועבר קודם שברח לארם נהריים.

[2] חישוב זה הינו על פי מדרש סדר עולם פרק ב, ממנו עולה כי יצחק מת 13 שנים לאחר מכירת יוסף, אף על פי שמותו נזכר קודם לכן.

[3] גישה זו מפותחת בעיקר בחיבור צוואות השבטים, בנוסח דברי הצוואה של ראובן לבניו.