כל הפורש מן התורה כפורש מן החיים
המהר"ל בתחילת פרק טו חוזר לעסוק בחשיבות החיונית שבלימוד התורה. הוא מציג את תלות החיים בתורה בשני מישורים ובשתי רמות.
תחילה הוא עוסק במישור הקיום הפיזי ולשם כך הוא מביא את משלו המפורסם של ר' עקיבא במסכת ברכות סא ע"ב שלימד תורה ברבים על אף גזירות הרומאים. כששאלוהו האם אינו חושש לחייו- אמר שאם ילמד תורה הרי שזהו ספק אם ימות אך אם יחדל מללמוד תורה ודאי שימות בדומה לדגים שכל זמן שהם במים הם חיים אא"כ יצודו ברשת אך אם יעלו ליבשה מיד הם מתים. המהר"ל עומד על כך שר"ע רוצה להחדיר בנו את התחושה שהתורה היא כמים שזה המצרך הבסיסי ביותר לאדם ולא רק תענוג שכלי וכד' ולכן כאשר אדם פוסק מללמוד תורה הוא מאבד עצמו לדעת בידיים שכן כביכול חדל מלשתות מים.
לאחר מכן עובר המהר"ל לעסוק במישור של משמעות החיים. הוא מביא את הגמרא בב"ב עט ע"א המתארת את מציאותו של מי שפורש מדברי תורה:
אמר רב יהודה אמר רב: כל הפורש מדברי תורה - אש אוכלתו... כי אתא רב דימי א"ר יונתן: כל הפורש עצמו מד"ת - נופל בגיהנם...
כך גם מופיע בגמרא בסנהדרין צב ע"א תיאור דומה:
אמר רבי אלעזר: כל בית שאין דברי תורה נשמעים בו בלילה - אש אוכלתו, שנאמר: 'כל חשך טמון לצפוניו תאכלהו אש לא נפח ירע שריד באהלו'; אין שריד אלא תלמיד חכם, שנאמר 'ובשרידים אשר ה' קרא'.
המהר"ל מבאר ש'הפורש' הוא אדם שהכיר את דברי התורה ובחר לפרוש מהם. כאן אין מדובר שאש אוכלתו כעונש על כך שנותר בלא מים. אלא אדם זה רוקן את כל הווייתו מענייני עוה"ז ולא הותיר לעצמו אלא את התורה כמרכז הווייתו וממילא כאשר ויתר עליה איבד את כל משמעות הוויתו. כך מבאר המהר"ל שבלילה שזהו זמן שבו אין פעילות פיזית אם אין אדם ממלא את חייו בתורה הרי שאין מה שיגן עליו מן האש המבטאת את החידלון והשממה שקיימת בעת זאת. המהר"ל מדגיש שאין הלילה סותר את התורה שהרי 'אין רינה של תורה אלא בלילה' שכן אז אין את טרדות החומר, אך אם לחילופין נותר בלילה בלא תורה נותר בלא כלום ואש אוכלתו. האדם מוצאו מהאדמה שהיא המגדלת ומצמיחה ועל ידי התורה הוא מוציא עצמו מן הכוח אל הפועל על ידי התורה.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)