יום העצמאות | שיחה ליום העצמאות תשס"ח

השיחה נאמרה בליל יום העצמאות תשס"ח, סוכמה על ידי לביא ביגמן, ולא עברה את ביקורת הרב. הופיעה לראשונה בדף קשר במדבר – יום ירושלים, כ"ו אייר תשס"ח, גליון 1138.

 

"כך אמר משה הרבה מצות נצטוו ישראל ואין מתקיימין אלא בארץ ישראל אכנס אני לארץ כדי שיתקיימו כולן על ידי" (סוטה יד.).

השאלה הנשאלת לאור הגמרא היא מהן אותן מצוות אליהן השתוקק משה רבנו? ההבנה הפשוטה היא שמדובר במצוות התלויות בארץ, כתרומות ומעשרות, חלה ועוד. אך במבט שני, מסתבר שמשה רבנו מתייחס למצוות אחרות שאינן מוגדרות כמצוות התלויות בארץ במובן הצר של המילה.

בפרשת שופטים נאמר:

"כי תבא אל הארץ אשר ה' א-לקיך נתן לך וירשתה וישבתה בה ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים אשר סביבתי" (דברים יז, יד).

אחת המצוות שניתן לקיים בארץ היא מצוות מינוי מלך.

בגמרא בסנהדרין, וברמב"ם בהלכות מלכים ישנן שלוש מצוות שאינן שייכות לאותה קבוצה של מצוות התלויות בארץ: מינוי מלך, מחיית עמלק ובניין בית הבחירה (רמב"ם מלכים א, א). נדמה, שתשוקתו של משה היתה בקיום מצוות אלו.

הגמרא במסכת סנהדרין דנה איזו מהן קודמת, ומסיקה שמצוות מינוי מלך צריכה להיות ראשונה. יש לשאול כיצד להבין את קדימותה של חובת מינוי המלך. ייתכן שמדובר בקדימות ערכית, אך הבנה זו אינה הכרחית, שכן גם מבחינה טכנית אי אפשר לבנות את בית הבחירה כל עוד אין מערכת שלטונית מסודרת. המכנה המשותף של מצוות אלו הוא שלא מדובר במצוות שכל אדם מישראל יכול להתחייב בה ברמה הפרטית והאישית אלא יש כאן דרישה ציבורית. מצוות אלו נוגעות בשורש זהותה של כנסת ישראל ועם ישראל וא"י ודוקא במדינת ישראל.

למצוות אלו, יש להניח שמשה רבנו נכסף לא פחות מהפרשת תרומות ומעשרות. הוא לא נכסף רק אליהם, הוא התגעגע לזמן בו יוכל להשלים את המשימה והמהלך בו פתח במצרים, ועליו הוא התבשר במשך ארבעים שנותיו במדבר.

אם נשאל את עצמנו, מה היתה המשימה, היעד והמהלך בשנות ההנהגה במדבר, יש להצביע על נקודה מרכזית. בשעה של כעס כאשר משה "זורק", כביכול, את המפתחות לקב"ה, הוא שואל שאלה רטורית "האנכי הריתי את כל העם הזה אם אנכי ילדתיהו"?! הקב"ה בתשובה נותן לו עצה כיצד להמשיך בבניית מנהיגות מחודשת ועיצוב האומה. אכן, הרית את העם הזה, חוללת אותו, נשאת אותו ותישא אותו כאומן את היונק. משה רבנו מצטייר כמעצב דמותו של העם.

תכונה זו של משה רבנו מתקשרת לדמותו המשולבת במישור הרוחני והמנהיגותי. בראש ובראשונה הוא נמצא בתודעתנו כמנהיג רוחני האחראי על הוראת התורה לעם. מאידך, ניתן למצוא גם ביטויים לכך שיש לו מעמד של מלך, המסתמכת, לפי הרמב"ם, על הפסוק "ויהי בישורון מלך".

אם כן, במדבר משה פעל כמלך, מכאן אנו למדים שהביאה לארץ היא חלום חייו. חלומו הוא מעבר לרצון להיות בא"י מפאת קדושתה ואיכותה. רק בארץ המשימה תושלם, שם איכותה של כנסת ישראל מוצאת את ביטויה המושלם. יש צורך בדמות שתוביל את המהלך. אופטימלית, משה רבנו רוצה להשלים את המלאכה. אותה משימה שלקח על עצמו בגלות מצרים והקדיש לה את מיטב שנותיו, את זה הוא רוצה להשלים בא"י. כינון מערכת שלטונית היא אמנם מצווה בפני עצמה, אך באמצעותה ניתן לקדם מצוות רבות נוספות.

אבל, כידוע, אין מלך בלא עם. חלק ממצוות מינוי מלך היא בניית אותו העם. אם כן יש יחס הדדי של בניין תשתית לאומית, לה יהיה מנהיג ראוי שיפתח מנהיגות שתוכל לעצב את האומה.

אמנם, הקשר של משה רבנו עם א"י לא מצטמצם בכך. בפרשת קדושים הוזכר המינוח "כי תבואו אל הארץ" בכיוון אחר. "וכי תבאו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וערלתם ערלתו את פריו שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל".

לוי"ו של המילה "ונטעתם" יש שימוש כפול: מחד, חלק מ"וכי תבואו", כלומר אם תטעו עצים יש לעשות כך וכך לפירות. מאידך, ייתכן שהוי"ו אינו חלק מהתנאי, אלא ציווי: תטעו עץ מאכל! באופן מפתיע, להבנה זו יש ביסוס בדברי המדרש, המתייחס לנטיעה כאל צו השעה.

לפי המדרש נטיעת עצים אינה מהווה רק צורך כללי, אלא משימה של עבודת ה' ברמה הגבוהה ביותר.

"ר"י ב"ר סימון פתח: "אחרי ה' אלהיכם תלכו" וכי אפשר לבשר ודם להלוך אחר הקב"ה? אותו שכתוב בו "בים דרכך ושבילך במים רבים" ואתה אומר אחרי ה' תלכו? ובו תדבקון וכי אפשר לב"ו לעלות לשמים ולהדבק בשכינה? אותו שכתוב בו "כי ה' א-לקיך אש אוכלה...אלא מתחלת ברייתו של עולם לא נתעסק הקב"ה אלא במטע תחלה הה"ד "ויטע ה' א-לקים גן בעדן" אף אתם כשנכנסין לארץ לא תתעסקו אלא במטע תחלה, הה"ד כי תבאו אל הארץ" (מדרש רבה ויקרא פרשה כה פסקה ג).

במקומות אחרים חז"ל אומרים שנחקה את הקב"ה, פעמים מדובר על מידות ופעמים מדובר על פעולות. אך כאן יש תשובה אחרת כיצד ללכת בעקבות הקב"ה.

הרבה מצוות נצטוו בני ישראל, אך כאן מדובר במצווה בודדת, מצווה אשר באים בה לידי ביטוי גשמיות של נטיעה, ולמרות זאת, דווקא במצווה זו יש הליכה בדרכו של ה'.

על דרך ההשערה ניתן לומר שיש קשר מיוחד בין נטיעת עצים וערלה לכניסה לארץ. בניגוד לשאר מצוות התלויות בארץ, ערלה נוהגת גם בחו"ל. אם כן כדי לקיים ערלה לא צריך להיכנס לא"י. אמנם יש דיונים בגמרא מהי מידת השוני בין ערלת חו"ל לערלת ארץ ישראל, אך ההבדל בין שני סוגי הנטיעות אינו מסתכם בשאלת התוקף ההלכתי.

המטע בו התעסק הקב"ה לא היה סתם מטע עצים, הוא היה בברייתו של עולם, הוא היה תשתית עולמית. לפיכך אנו נדרשים גם בא"י לפתח חקלאות ועצים, לא רק ביחס למצוות ערלה או רבעי, מצווה זו היא חלק מבניית האומה. אם הקב"ה בונה עולם שלם על בניית עצים, אנו נדרשים לטוע בארץ ישראל, כך שתהיה כלכלה בריאה שעוסקת במטע בארץ ישראל.

ובכן, אותה שאיפה של משה רבנו וודאי שהיא שאיפה לקיים מצוות התלויות בארץ. ראשונים מצטטים את הגמרא בסוטה כמקור לכך שאדם יצטרך לקיים מצוות גם אם הוא יוכל להתחמק מכך. אבל יש גם רמה מעבר לכך: משה רבנו הולך לבנות עם שלם בעל תשתית רוחנית. "ראה לימדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר ציווני ה' א-לוקי" – פסוק זה אינו מדבר רק על הלכות אותן לימד משה רבנו לעם ישראל, אלא גם בהקניית ערכים וידע תורני מקיף יותר. בנייתה של האומה צריכה להתבסס גם על ערכים אלו.

אנו לא נמצאים במצבו של משה. ברמה מסוימת הארץ אליה הגענו היתה בת קדושה מטפיזית, אך בפועל לא היו מצוות. המצווה שעמדה לנגד עיניו של משה היתה לקדש ארץ ועם, ולבנות את הזיקה שבין העם והארץ לעולם של עבודת ה'. אנו, בדורנו, ברמה זו או אחרת באנו אל המוכן. קדושה שניה, גם אם נקבל את דברי בעל התרומות שלא קדשה לעתיד לבוא, בתודעתה של כנסת ישראל-קדשה גם לעתיד לבוא. ואף על פי כן עד לפני ששים שנה, היה חסר ביטוי מעשי לקדושה זו.

לא היתה עצמאות לאומית, ולא היה מנגנון או מערכת שלטונית. ואל נתבלבל: השאלה היא לא מינוי מלך. גם מי שאומר שאין מצווה למנות מלך, וודאי שיש חובה לבנות מערכת שלטונית שלא יהיה מצב של איש הישר בעיניו יעשה. משימה זו חיכתה לנו ולאבותינו ולאבות אבותינו.

במאה שנולדנו בה, חיכתה משימה בעלת אופי כפול. מחד, יש משהו לקוי במדינה מבחינה רוחנית. אין מלכות שלטונית שיכולה להדריך, ואין מנהיגות, דבר שהוא חסר רוחני. אך אנו באים לדון גם ביחס אל המוכן. אנו נדרשים לשמר את אותו מוכן. בפרשות קדשים ואחרי מות מופיעות פעם אחר פעם התבטאויות שמאזכרות שמירה: "ושמרתם את חוקותי", המשמרת היא משמרת של תרומות ומעשרות, ברובד הדאורייתא או דרבנן. דומני שניתן בדרך ההקבלה להבין שהשמירה בה נצטווינו אינה רק ביחס למצווה זו או אחרת, אלא שיש שמירה, מעין השמירה עליו צוותה התורה בקרח:

"ויאמר ה' אל אהרן אתה ובניך ובית אביך אתך תשאו את עון המקדש ואתה ובניך אתך תשאו את עון כהנתכם...ושמרו משמרתך ומשמרת כל האהל אך אל כלי הקדש ואל המזבח לא יקרבו ולא ימתו גם הם גם אתם; ונלוו עליך ושמרו את משמרת אהל מועד לכל עבדת האהל וזר לא יקרב אליכם; ושמרתם את משמרת הקדש ואת משמרת המזבח ולא יהיה עוד קצף על בני ישראל...ואתה ובניך אתך תשמרו את כהנתכם" (במדבר יח, א-ז).

שם הציווי חל ראשית על הכהנים, אך גם על ישראל, שכהן ישאר בכיהונו. השמירה היא על אותו מערך שיש בו ממד של קדושה של ייצוג וגילום החזון של כנסת ישראל אותו צריך לשמר. אלא שאי אפשר לשמר בצורה פסיבית. אם רוצים לשמר את הכהונה, צריך את ה'וקדשתו', לפתח ולטפח.

אם רוצים לשמר את קדושת העם והארץ לא די לשבת מן הצד. כי תבואו אל הארץ, מתי שלא תבואו תפשילו שרוולים, תעבדו, תדאגו לקדושה, למנהיגות, תטעו עצים ותזהרו שעצים אלו לא יהפכו לאשרות.

זו היא רוח הדברים בה יהודי בעקבות משה רבנו חולם את החזון ומתאווה לקיים מצוות בארץ, כולל אלו של מינוי מלך. אנו תושבי בית המדרש ותושבי ארץ ישראל, מתוך דבקות לתורה ודבקות לאותן מערכות שמאפשרות את הגשמת יעודה של כנסת ישראל, נקראים למשימה, לעולם של עבודת ה'. זאת התורה, הארץ והמדינה.