כשעלה משה למרום- חלק א'

  • הרב יונתן פיינטוך

שיעור זה והבא לאחריו נועדו להישלח לקראת חג השבועות, ברם, בשל סיבות טכניות שונות הוא נשלח רק עכשיו. אמנם, בדיעבד, יש בזה גם יתרון – מפני שחלקה השני של האגדה, שיידון בעיקר בשבוע הבא, מתאים פחות לשבועות עצמו ויותר לתקופה שאחריו, כפי שנראה בע"ה.

אגדה זו המופיעה במסכת מנחות אמנם ידועה ומוכרת, אך בשנים האחרונות היא זכתה להתייחסויות חדשות ומרעננות,[1] ועל ידי שילוב של רעיונות מהתייחסויות אלה אני מקווה שנוכל להציע גם כאן כמה רעיונות חדשים על אגדה זו.

תחילה, נראה את האגדה.

א. האגדה

1 "אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות.  

2 אמר לפניו רבונו של עולם מי מעכב על ידך?

3 אמר לו אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות

4 אמר לפניו רבונו של עולם הראהו לי

5 אמר לו חזור לאחורך

6 הלך וישב בסוף שמונה שורות ולא היה יודע מה הן אומרים, תשש כחו. כיון שהגיע לדבר אחד אמרו לו תלמידיו: רבי, מניין לך? אמר להן הלכה למשה מסיני. נתיישבה דעתו.

7 חזר ובא לפני הקדוש ברוך הוא, אמר לפניו: רבונו של עולם יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה על ידי?

8 אמר לו: שתוק כך עלה במחשבה לפני

9 אמר לפניו: רבונו של עולם, הראיתני תורתו הראני שכרו

10 אמר לו חזור לאחורך

11 חזר לאחוריו ראה ששוקלין בשרו במקולין

12 אמר לפניו, רבש"ע זו תורה וזו שכרה?

13 אמר לו שתוק כך עלה במחשבה לפני".

(בבלי מנחות כט ע"ב)

ב. מבנה הסיפור

ביחס לסיפורים אחרים, סיפור זה נחשב כסיפור מורכב מפני שניתן להציגו בשני מבנים שונים. האחד הינו פשוט באופן יחסי והוא מחלק את הסיפור לפי תוכנו לשני חלקים:

  1. שורות 1­-6 – עוסקות בפער בין התורה שמשה מקבל בסיני לאופן שבו ר' עקיבא ידרוש וילמד אותה שנים לאחר מכן.
  2. שורות 7­-13 – עוסקות בשאלותיו של משה על דרכיו של הקב"ה.

חלוקה זו מוצדקת גם על ידי הבדל בולט מאד בין החלקים שמתבטא באופן התגובה של הקב"ה לשאלתו של משה, ובהתאמה באופן שמשה חווה את הדברים. בחלק הראשון ה' נענה למשה באדיבות ובאריכות, ועונה למשה בפרוטרוט. בהתאם לכך חלק זה מסתיים ב – 'נתיישבה דעתו' (שורה 6). לכאורה היה ניתן לסיים כאן את הסיפור והוא לא היה חסר דבר. אם אכן כך היו הדברים, היה מתקבל סיפור אגדה קלאסי שבו מעלית שאלה – מתח הבא לידי ביטוי בכך שמשה אינו מבין את הצורך בכתרים, ומאוחר יותר ואף חמור מכך, משה אינו מבין את תלמודו של ר' עקיבא על אותה תורה שהוא קיבל בסיני; וישנה התרה של השאלה והמתח – כך שמתיישבת דעתו של משה.

ברם, האגדה לא מסתיימת כאן ומובא החלק השני, שהתנהלות הדיון בו עומדת כניגוד לחלקה הראשון של האגדה. תשובתו של ה' לשאלותיו של משה היא קצרה, בוטה ולא משתפת – 'שתוק! כך עלה במחשבה לפני'. חווייתו של משה אמנם לא כתובה במפורש, אך די ברור לקורא שלא ניתן לומר כאן בסיום הסיפור 'נתיישבה דעתו'.

על כן ניתן לשאול מדוע בכלל הגמרא מביאה את החלק השני של הסיפור, ומערבת מין בשאינו מינו?

ברם, הדברים מורכבים אף יותר. ניתן לחלק את הסיפור גם חלוקה אחרת היוצרת מבנה מסוג אחר. חלוקה זו היא לשלושה חלקים, והיא מבוססת על צורת הסיפור – על המבנה שיוצרות המילים של הסיפור:

  1. שורות 1­-3: שאלתו של משה על הכתרים ותשובת ה'.
  2. שורות 4­-8: משה רואה את ר' עקיבא בגדולתו בבית המדרש, ושואל מדוע לא ניתנה תורה על ידו.
  3. שורות 9­­-13: משה רואה את ר' עקיבא בנקודת השפל שלו – מעונה ומוצא להורג על ידי הרומאים, ושואל מדוע זהו 'שכרו'.

את שני החלקים האחרונים ניתן להציג בטבלה הבאה, שממחישה את ההקבלה ביניהם והסיבה לחלוקה. המילים המודגשות הן המילים שמקבילות בשני החלקים:

 

4 אמר לפניו רבונו של עולם הראהו לי

 

5 אמר לו חזור לאחורך

6 הלך וישב בסוף שמונה שורות ולא היה יודע מה הן אומרים, תשש כחו. כיון שהגיע לדבר אחד אמרו לו תלמידיו: רבי, מניין לך? אמר להן הלכה למשה מסיני. נתיישבה דעתו.

7 חזר ובא לפני הקדוש ברוך הוא,

אמר לפניו: רבונו של עולם יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה על ידי?

8 אמר לו: שתוק כך עלה במחשבה לפני

9 אמר לפניו: רבונו של עולם, הראיתני תורתו הראני שכרו

10 אמר לו חזור לאחורך

11 חזר לאחוריו ראה ששוקלין בשרו במקולין

 

 

 

 

12 אמר לפניו, רבנו של עולם זו תורה וזו שכרה?

 

13 אמר לו שתוק כך עלה במחשבה לפני

 

 

שני המבנים שהצגנו לסיפור אינם משלימים זה את זה אלא סותרים זה את זה. המבנה הראשון מחלק את הסיפור לשניים, כשהחלק השני מתחיל בשורה 7 ונמשך עד סוף הסיפור. לעומת זאת, החלוקה השנייה שוברת את הראשונה מפני שלפיה שורות 7­-8 הן באמצעו של חלק ב, ומשורה 9 ואילך מתחיל חלק חדש. כלומר, המבנה שנוצר על ידי העיצוב הצורני של הסיפור, דהיינו על ידי מילים שחוזרות על עצמן, שובר את המבנה הראשוני שעולה על דעת הקורא מתוכן הסיפור – חלק ב של המבנה השני חודר אל החלק הראשון של החלוקה התוכנית, אינו עוצר בסוף החלק הראשון אלא חודר לחלק השני, ואז נפסק ומתחיל חלק ג. בהמשך הדברים, כשנעמוד על משמעות הסיפור, ננסה להבין את המשמעות של תופעה זו. ברם, לפני כן, נעסוק בחלקו הראשון של הסיפור.

ג. חלק 1 של הסיפור – שורות 1­-6

1 "אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות.  

2 אמר לפניו רבונו של עולם מי מעכב על ידך?

3 אמר לו אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות".

משה מוצא את הקב"ה כשהוא קושר כתרים לאותיות. כתרים אלו, כפי שכבר פרשו רבים, הם התגים שיש על האותיות. משה שואל את ה' מי מאלץ אותו לקשור אותם. הקב"ה משיב למשה בתשובה ארוכה. בתשובה זו יש כמה דברים שחשוב לעמוד עליהם.

א. תוכן התשובה: ר' עקיבא ידרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות. בנוסח של כתב יד של התלמוד שהוא אולי מדוייק יותר, כתוב 'על כל קוצין וקוצין...'. אך מהם הקוצים? יש שרצו לפרש שאלה התגים על האותיות, שנראים גם כמו קוצים. הבעיה המרכזית עם פירוש זה היא שלא ידועה לנו דרשה של ר' עקיבא שבה הוא לומד משהו מאותם תגים. בנוסף לכך, במשפט קודם התגים תוארו במילה אחרת – כתרים. מסתבר, אפוא, שהקוצים מכוונים למילים, או לאותיות של התורה,[2] שאותן אכן ר' עקיבא דורש באופן מאד אינטנסיבי, כל מילה ומילה, כל אות ואות.

אכן, אנו יודעים שדרשותיו של ר' עקיבא דורשות כל אות וכל מילה בתורה. שיטה זו מנוגדת, למשל, לעמדת ר' ישמעאל בן דורו, שקרא את התורה באופן 'מתון' ורציונלי יותר, שכן הוא מתבטא במקום אחד ש'דיברה תורה בלשון בני אדם'. ר' עקיבא לא קיבל עמדה זו לגבי התורה, ודרש כל אות – כמו וי"ו יתרה, וכל מילה – כמו המילה 'את'.

מדוע הסיפור משתמש דווקא במילה 'קוץ' או 'קוצין'? נראה שהביטוי 'על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות' אינו מקרי. הצירוף בין המילים הללו מזכיר פסוק משיר השירים:

"מַה־דּוֹדֵךְ מִדּוֹד הַיָּפָה בַּנָּשִׁים מַה־דּוֹדֵךְ מִדּוֹד שֶׁכָּכָה הִשְׁבַּעְתָּנוּ. דּוֹדִי צַח וְאָדוֹם דָּגוּל מֵרְבָבָה. רֹאשׁוֹ כֶּתֶם פָּז קְוֻצּוֹתָיו תַּלְתַּלִּים שְׁחֹרוֹת כָּעוֹרֵב".

 (שיר השירים ה, ט-יא)

קווצותיו תלתלים – כל קוצין וקוצין תילין תילין.

ואכן, בגמרא במקום אחר מופיעה דרשה שקושרת ישירות בין הפסוק הזה לבין הלשון שמופיעה בסיפור שלנו, ואפשר שהסיפור שלנו שאל לשון זו משם:

"אמר רב חסדא אמר מר עוקבא: מלמד שיש לדרוש על כל קוץ וקוץ תילי תילים של הלכות"

(בבלי עירובין כא ע"ב)

סביר להניח שהמסורת הזו היא שעומדת ביסוד הסיפור בבלי מנחות.

לפרשנות זו של המילים בסיפור יש משמעות רבה. בפסוק בשיר השירים המילים 'קווצותיו תלתלים' נאמרות על הדוד, ואילו בדרשה של מר עוקבא המילים 'קווצותיו תלתלים' מוסבות על התורה. החיבור בין הפסוק לדרשה עליו מתקשרת לנקודה יסודית מאד בתפיסה של ר' עקיבא, שכבר עמדנו עליה. בר הפלוגתא של ר' עקיבא, ר' ישמעאל, תופס כאמור, את התורה כ'לשון בני אדם'. התורה ניתנה ע"י ה' לבני אדם, התורה ירדה לארץ ובכך היא גם התרחקה, במובן מסויים, מיוצרה. היא מיועדת להיקרא ולהתקיים על ידי בני אדם ולכן היא לא נכתבת בשפה א-להית אלא בשפת בני אדם. התורה היא רעיונות א-להיים מתורגמים לשפה אנושית, עבור מציאות אנושית. לכן גם האופנים שר' ישמעאל דורש את התורה הם מידות יחסית רציונליות יותר, כקל וחומר לדוגמא. ברם, ר' עקיבא תופס את הדברים אחרת. התורה היא עדיין יצירה א-להית, היא לא התרחקה מיוצרה על ידי נתינתה לבני אדם, אלא הוא ממשיך להתגלות בה בשפה א-להית. היות שהשפה היא א-להית, הכלים לדרוש אותה הם לא כלים רציונליים, אלא ניתן ליצור דרשה מופלגת על כל אות וכל מילה. בכל אות בתורה ה' מתגלה. הזהות שהייתה בעת יצירת התורה בין התורה ליוצרה נשארת גם עם נתינתה לאדם.

לכאורה, מחלוקת זו באה לידי ביטוי גם בשתי מחלוקות ידועות בין החכמים הללו במדרש על מתן תורה:

"וכל העם רואים את הקולות. רואין הנראה ושומעין הנשמע, דברי רבי ישמעאל; רבי עקיבא אומר רואין ושומעין הנראה, רואין דבר של אש יוצא מפי הגבורה ונחצב על הלוחות, שנ' (תהלים כט ז) קול ה' חוצב להבות אש...

כי מן השמים דברתי עמכם. כתוב אחד אומר, כי מן השמים, וכתוב אחד אומר (שמ' יט כ) וירד ה' על הר סיני, כיצד יתקיימו שני מקראות הללו; הכריע השלישי (דב' ד לו) מן השמים השמיעך את קולו ליסרך [ועל הארץ הראך את אשו הגדולה], דברי ר' ישמעאל; ר' עקיבא אומר כתוב אחד אומר, כי מן השמים, וכתוב אחד אומר, וירד ה' על הר סיני אל ראש ההר, מלמד שהרכין הקב"ה שמים העליונים על ראש ההר ודבר עמהן מן השמים, שנאמר, מן השמים וגו' וכה"א (תה' יח י) ויט שמים וירד וערפל תחת רגליו".

(מכילתא דרבי ישמעאל מס' דבחדש פרשה ט).

במחלוקת הראשונה ר' ישמעאל נותן פרשנות ששומרת על גבולות רציונליים: 'רואים את הקולות' – זוהי לשון קצרה, והכוונה היא שרואים את מה שניתן לראות ושומעים את הקולות. ברם, ר' עקיבא מפרש אחרת: עם ישראל רואים את הקולות, משום שהקול מתבטא גם כמילים של אש שנחקקות ככתב על הלוחות. גם כאן ניתן לראות כיצד ר' עקיבא תופס את התורה: קולו של ה' הוא הנחקק על הלוחות, ואין פער בין התורה ליוצרה.

במדרש השני – ר' ישמעאל ממשיך את ההפרדה. ה' נמצא בשמים ומשם שומעים את קולו, ואילו על הארץ ה' אינו נמצא אלא האש שלו. לעומתו, ר' עקיבא דוחה את ההפרדה ועל כן הוא ייצור מציאות יצירתית שבה הקב"ה מרכין את השמים על ההר – כך הוא עצמו יורד ממש על ההר, מבלי לעזוב את השמים.[3]

נראה שיש מדרש אחר, שגם הוא פותח בפתיחה 'כשעלה משה למרום', אך הוא נוטה לכיוון של ר' ישמעאל:

"ואמר רבי יהושע בן לוי: בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מה לילוד אשה בינינו? אמר להן: לקבל תורה בא. אמרו לפניו: חמודה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם, אתה מבקש ליתנה לבשר ודם? (תהלים ח) מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו (תהלים ח) ה' אדנינו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים! - אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: החזיר להן תשובה! - אמר לפניו: רבונו של עולם, מתיירא אני שמא ישרפוני בהבל שבפיהם. - אמר לו: אחוז בכסא כבודי, וחזור להן תשובה, שנאמר (איוב כו) מאחז פני כסא פרשז עליו עננו. ואמר רבי נחום: מלמד שפירש שדי מזיו שכינתו ועננו עליו. אמר לפניו: רבונו של עולם, תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה – (שמות כ) אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים. אמר להן: למצרים ירדתם, לפרעה השתעבדתם, תורה למה תהא לכם? שוב מה כתיב בה - לא יהיה לך אלהים אחרים, בין הגויים אתם שרויין שעובדין עבודה זרה? שוב מה כתיב בה - זכור את יום השבת לקדשו כלום אתם עושים מלאכה שאתם צריכין שבות? שוב מה כתיב בה - לא תשא, משא ומתן יש ביניכם? שוב מה כתיב בה - כבד את אביך ואת אמך אב ואם יש לכם? שוב מה כתיב בה לא תרצח לא תנאף לא תגנב, קנאה יש ביניכם, יצר הרע יש ביניכם? מיד הודו לו להקדוש ברוך הוא"...

(בבלי שבת פח ע"ב)

הטענה המושמת במדרש זה בפי משה כתשובה למלאכים היא שמקומה הטבעי של התורה הוא בארץ, משום שהיא פונה לאדם שעל פני הארץ – האדם שיש לו יצרים, שיש עליו השפעות של עמים אחרים, שעוסק בעבודה חומרית וזקוק לשבת, ושצריך לחלצו לפעמים מעבדות, וכדו'.

טענות אלה נראות כטענות שנובעות מתפיסתו של ר' ישמעאל את התורה כמתנתקת ניתוק מסוים ממקורה הא-להי וניתנת לבני אדם, עבורם ובשפתם, ובאה לתת מענה לדברים שעולים בחייהם.

ב. ביטויי הזמן בתשובה: ה' אומר 'אדם אחד יש שעתיד...'. כפי שהעיר ג'פרי רובנשטיין, 'יש' הוא הווה ו'שעתיד' הוא עתיד. הסתירה כביכול בין ביטויי הזמן הללו מבטאת את זה שאנו עוסקים בה' שהוא מעל הזמן, וכל הזמנים מתקיימים אצלו יחד. נקודה זו חשובה להבנת הפתרון לפער בין התורה שבעל פה של חז"ל לתורה שבכתב. מבחינת ה' – הכול קורה בעת ובעונה אחת - ר' עקיבא קיים באותו זמן שמשה קיים, ולכן לא מדובר בהתפתחות על פני זמן, אלא ניתן לראות בר' עקיבא כמעצב את דמות התורה (ו'מעכב' את הקב"ה) כבר בעת נתינת התורה.

על חווייתו של משה בבית מדרשו של ר"ע כבר עמדו רבים והדברים ידועים. אמירתו של ר' עקיבא שהדברים נובעים במקורם מתורת משה מיישבת את דעתו. מאחורי הסיפור, הנקודה שמטרידה את החכמים שכותבים אותו – הפער בין התורה וההלכה שהם מחדשים ומפתחים לתורה שניתנה למשה – מקבלת פתרון מספק: דרשותיו של ר' עקיבא הן חידוש מצד אחד, אך כבר נלקחו מראש בחשבון ועיצבו את התורה כבר בזמן נתינת התורה, ויש המשכיות מוחלטת בין משה לר"ע.

ג. יחסו של ה' למשה: ישנו מדרש נוסף שדומה לחלק שפותח את הסיפור שלנו:

"ואמר רבי יהושע בן לוי: בשעה שעלה משה למרום מצאו להקדוש ברוך הוא שהיה קושר כתרים לאותיות. אמר לו: משה, אין שלום בעירך? - אמר לפניו: כלום יש עבד שנותן שלום לרבו? אמר לו: היה לך לעזרני..."

(בבלי שבת פט ע"א).

נראה שהחלק הראשון של הסיפור שלנו במנחות מבוסס על קטע זה – משה מרגיש כעבד לפני רבו, אך ה' רוצה שהוא ירגיש אחרת – כשותף. ה' רואה במשה בפרט ובאדם שניתנת לו התורה בכלל, כשותף. היחס והאווירה הם בהתאם – ישנה פתיחות ו'נדיבות' מצד ה' בשיח ובמעמד שהוא מציע למשה.

כל אלה – משתנים בחלק השני של הסיפור, שנעסוק בו אי"ה בשבוע הבא.

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון וליונתן פיינטוך, תשע"ו

עורך: אלישע אורון

*******************************************************

 

בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון

האתר בעברית:               http://www.etzion.org.il/

האתר באנגלית:          http://www.etzion.org.il/en

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: [email protected]

* * * * * * * * * *

 

 

 

 

[1] בחלק מהדברים שלהלן נסתמך בעיקר על נקודות שעולות בשתי התייחסויות חדשות יחסית לאגדה (אם כי יש עוד אחרות): Jeffrey L. Rubenstein, Stories of the Babylonian Talmud, Baltimore 2010, 182-202 ; Azzan Yadin-Israel, 'Bavli "Menahot" 29b and the diminution of the prophets', Journal of Ancient Judaism 5 (2014), 88-105.

[2] פירוש אחר הוצע על ידי פרופ' שלמה נאה שטוען, על סמך ניתוח לשוני, ש'קוצה' היא קטע בתורה או פרשה, והכוונה היא שעל כל פרשה ר' עקיבא ידרוש תילין תילין של הלכות (ש' נאה, 'על כתב התורה בדברי חז"ל, ב: תעתיקים וקוצים', לשוננו עב [תש"ע], 89­-123).

[3] פרשנויות אלה על פי מאמרו מ' הירשמן, 'תיאולוגיה ופרשנות בספרות המדרשית', מענית הלב; מנחת דברים למוקי צור (בעריכת אברהם שפירא), תל-אביב, תשסו, 121­-132.