כתותי מכתת שיעוריה (א)

  • הרב משה טרגין

כתותי מכתת שיעוריה (חלק א)

המושג "שיעור" בדברים העומדים להישרף

בכמה מקומות בש"ס נזקקת הגמרא לדין "כתותי מכתת שיעוריה", שמהותו, בתרגום חופשי, היא כי דבר אינו יכול להיחשב לבעל שיעור משמעותי מבחינה הלכתית אם הוא עומד לשרפה. כך, למשל, אי אפשר לצאת ידי חובת מצוות ארבעת המינים בלולב שבא מעץ שנעבד לעבודה זרה (אשרה), שכן לולב זה חסר, מבחינה הלכתית, את השיעור הנדרש של ארבעה טפחים; אמנם מציאותית הלולב הוא בן ארבעה טפחים, אך מבחינה הלכתית אנו אומרים כי מכיוון שהוא עומד להישרף, "כתותי מכתת שיעוריה" (כלומר: שיעורו נחתך, חסר), ועל כן הוא פסול (עיין סוכה לא ע"ב). דין דומה קיים גם בשופר שנלקח מבהמה שנעבדה לעבודה זרה. בשני השיעורים הקרובים נחקור את אופי דין כתותי מכתת שיעוריה וננסה לעמוד על משמעויותיו.

מה משמעותה של הלכה זו? מדוע נחשב חפץ העומד מבחינה פיסיקלית בשיעור ובממדים שדורשת ההלכה כמחוסר שיעור משום שהוא עומד להישרף? רש"י (חולין דף פט ע"ב וראש השנה דף כח ע"א) מקשר הלכה זו עם דעתו המפורסמת של רבי שמעון כי "כל העומד לישרף - כשרוף דמי", כלומר: דבר העומד להישרף - נחשב כבר כשרוף. כך, למשל, נותר (=מעמדו של בשר קודשים בתום המועד האחרון לאכילתו) איננו מקבל טומאה לדעת רבי שמעון, שכן השיעור המינימלי לקבלת טומאה באוכלין הוא כביצה, ונותר - שדינו בשרפה - נחשב מבחינה הלכתית כאפר בעלמא. דעת רבי שמעון בעניין זה היא אך סעיף בשיטתו הכללית כי ההלכה רואה, במצבים מסוימים, את העתיד לקרות כאילו כבר קרה. הגמרא במנחות מביאה יישומים נוספים של שיטה זו: דם קרבן העומד להיזרק על גבי המזבח נחשב כבר כזרוק (מה שמונע מן הקרבן פסולים רבים היכולים לחול רק לפני זריקת דמו); תבואה העומדת להיקצר נחשבת כקצורה (נפקא מינה להגדרתה - כמחוברת לקרקע או כתלושה); ועוד. בקיצור: רבי שמעון והסוברים כמותו מתייחסים לדבר העומד להתבצע כאילו כבר בוצע.

לדעת רש"י, דין כתותי מכתת שיעוריה הוא רק פועל יוצא של דינו של רבי שמעון: מכיוון שדבר העומד להישרף נחשב כבר כשרוף, ברור שאין כל משמעות לממדיו הפיסיקליים - לחפץ אין כל קיום, ועל כן גם לא ניתן לקיים בו מצוות. נראה שבכיוון דומה צועד גם בעל המאור, המפרש (בביאוריו למסכת סוכה, דף יז ע"א בדפי הרי"ף) כי דבר העומד להישרף הוא "כמאן דליתיה" - כמי שאינו.

ברם, נראה שיש מקום להציע כיוון שונה להבנת דין כתותי מכתת שיעוריה. ככלות הכול, הגמרא אינה מנסה לקשר בין הלכה זו ובין דעתו של רבי שמעון; אדרבה, היא מכנה את שתי ההלכות האלה בשמות שונים - דינו של רבי שמעון מנוסח במילים "כל העומד לישרף כשרוף דמי", ואילו דיננו קרוי "כתותי מכתת שיעוריה" - מה שמעיד, ככל הנראה, כי מדובר בשתי הלכות נפרדות (אף שהן עשויות להיות דומות). יתר על כן, דינו של רבי שמעון שנוי במחלוקת; כיצד אפוא נוכל להסביר את דין כתותי מכתת שיעוריה לדעת חכמים, החולקים על רבי שמעון?

נציגי הדעה שדין כתותי מכתת שיעוריה מייצג הלכה שונה לחלוטין הם תוספות (סוטה כה ע"ב), המחלקים בין נותר ופרה אדומה לבין אביזרי עבודה זרה: נותר ופרה אדומה עומדים לשרפה, אולם הם אינם אסורים בהנאה, בעוד שחפץ ששימש לעבודה זרה אף אסור בהנאה. איסור הנאה זה הוא שעומד, לדעת תוספות, ביסוד דין כתותי מכתת שיעוריה, ועל כן, הם טוענים, יודו בדין זה גם חכמים, החולקים על רבי שמעון בעניין כל העומד להישרף כשרוף דמי. נראה אפוא שלדעת תוספות דין כתותי מכתת הוא דין עצמאי, שאינו קשור לדינו של רבי שמעון.

אם אכן כתותי מכתת היא הלכה נפרדת - מה אופייה? אפשרות אחת היא לראות את החפץ לא כאילו נשרף אלא כחסר כל משמעות; העובדה שהחפץ עומד להישרף אמנם אינה עושה אותו כשרוף, אולם היא שוללת ממנו כבר מעתה את משמעותו - וממילא גם את שיעורו. הרי כל עצמו של השיעור לא בא אלא לתת משמעות לחפץ: פחות מכזית מצה היא כמות שולית, בעוד שכזית הוא כבר שיעור משמעותי; לולב שאורכו פחות מארבעה טפחים אינו נחשב לולב לעניין המצווה, בעוד שלולב ארוך יותר כבר 'חשוב' דיו לכך. עתידו המוגבל של דבר העומד להישרף משפיע על חשיבותו - שאותה מעניק, בדרך כלל, השיעור. דין כתותי מכתת אינו פוגע בשיעוריו הפיסיים של החפץ אלא במשמעותו - וממילא גם בשיעורו.

יישום בולט של עיקרון זה אנו מוצאים בדברי הר"ן במסכת גטין (כ ע"א). הר"ן מעיר על דברי הגמרא כי "גט שכתבו על איסורי הנאה כשר" כי "אף על גב דכתותי מכתת שיעוריהו - לא איכפת לן אלא במידי דבעי שיעור כשופר ולולב". כלומר: גט שכתבו על איסורי הנאה כשר למרות ההלכה שכתותי מכתת שיעוריה, משום שבגט אין כל צורך בשיעור מסוים של נייר, ותפקידו היחיד של הנייר הוא להכיל את מה שכתוב בו. דין כתותי מכתת יוצר בעיה רק כשהשיעור מבדיל בין כמות משמעותית ובין כמות שאינה משמעותית (למשל בלולב), אולם כשהשיעור אינו מאפיין את החפץ כחשוב (והוא נדרש רק ליצירת רקע שעליו ניתן יהיה לכתוב את הגט), החיסרון של החפץ מצד עתידו אינו מעלה ואינו מוריד. ברור שהר"ן הבין את דין כתותי מכתת כפי הצעת תוספות; לו הבינו כרש"י (שרואים את החפץ כאילו כבר נשרף), לא היה יכול לחלק כפי שחילק: הגט כבר היה נחשב לאפר, ויהא התפקיד שממלא השיעור אשר יהא.

הראבי"ה (בפירושיו למסכת חולין) מחלק אף הוא בין כל העומד להישרף ובין כתותי מכתת. הראבי"ה שואל מדוע מקבלים ערלה וכלאי הכרם טומאה: הרי השיעור המינימלי לקבלת טומאה באוכלין הוא כביצה, וכיוון שפירות אלו עומדים להישרף, חל עליהם דין כתותי מכתת! כשם שלדעת רבי שמעון אין נותר ופרה אדומה מקבלים טומאה, משום שאין בהם שיעור כביצה בגלל דין כל העומד להישרף, כך יש לטהר ערלה וכלאי הכרם מדין כתותי מכתת.

תשובתו מאירת עיניים. הראבי"ה טוען כי כתותי מכתת אינו הופך את החפץ ללא-קיים (כפי שטוענים רש"י ובעל המאור דבפירוש), אלא שעתידו גורם לנו לראותו כשבור - "מכותת לחתיכות חתיכות". חפצים כאלו אינם יכולים אפוא לשמש כלולב או כשופר, משום שחפצי מצווה אלו צריכים להיות שלמים: הלולב אינו רק חתיכת דקל באורך ארבעה טפחים - צריכה להיות לו גם צורה מסוימת; שופר אף הוא אינו רק החומר שבקרן הבהמה, וגם הוא חייב לשמור על צורתו. אוכל, לעומת זאת, אינו זקוק לצורה על מנת לקבל טומאה: כל כביצה של אוכל - ותהא צורתו אשר תהא - עשויה לקבל טומאה. על כן גם אם נראה את האוכל כאילו איבד את צורתו הוא יקבל טומאה - כל עוד תהיה לו מסה של ביצה.

מדברי הראבי"ה עולה בבירור כי דין כתותי מכתת, אין פירושו שאנו מתייחסים לחפץ כאילו כבר נשרף; לו כך היו פני הדברים, לא היו חפצים העומדים להישרף מקבלים טומאה. הראבי"ה סבר כי עתידו של החפץ פוגע בצורתו, ועל כן פסול כתותי מכתת רלוונטי רק כאשר הצורה קריטית. מעניין לציין כי לדעת הראבי"ה, רבי שמעון, הסבור כי כל העומד להישרף כשרוף דמי, אכן יטהר ערלה וכלאיים, משום שלדעתו עתידם מחסרם כבר עכשיו מן השיעור המינימלי לטומאת אוכלים. כלומר: הראבי"ה מחלק בין דין כתותי מכתת, הפוגם בצורת החפץ, לבין דין כל העומד לשרפה, המחיל על החפץ מעמד של שרוף ובכך פוגע בשיעורו.

יש להדגיש כי הראבי"ה מבין את דין כתותי מכתת באופן שונה במקצת מן האופן שבו אני הגדרתי את הדין. אני הנחתי כי עתידו של החפץ מפקיע ממנו את החשיבות שמעניק לו השיעור, בעוד שלדעת הראבי"ה המשמעות אינה נפגמת, אלא דווקא הצורה. הצד השווה בשתי הגישות הללו הוא ששתיהן מחלקות בין כתותי מכתת ובין כל העומד. בדין כל העומד אנו רואים את החפץ כאילו כבר נעשה אפר, והוא אפוא דין גורף: הוא פוסל לולב למצוותו, הוא פוסל קלף לכתיבת גט ומפקיע פירות מידי קבלת טומאה. חכמים, החולקים על רבי שמעון, טוענים כי העובדה שהחפץ עתיד להישרף אינה עושה אותו כשרוף כבר מעתה, וכי השפעתה פוגמת רק בצורתו או בחשיבותו, כלומר: לעתידו של החפץ יש משמעות רק כשיש צורך בחשיבות (אך לא בגט, שבו השיעור נדרש רק מסיבות טכניות) או בצורה מיוחדת.

סיכום

ראינו שתי גישות שונות ביחס להבנת דין כתותי מכתת: ייתכן שהוא נובע מדינו של רבי שמעון, כי רואים את העתיד כאילו כבר התרחש ("כל העומד"); אך ניתן גם להגדירו כפגיעה בחשיבותו או בצורתו של החפץ. בשבוע הבא נעמוד בע"ה על כמה נפקא מינות לחילוק זה.

נקודות מתודיות

1. כשאנו פוגשים הלכה חדשה, יש לעמוד על יחסה להלכות מוכרות.

2. אם שני מושגים זהים במשמעותם, עלינו לנסות להבין מדוע הגמרא מכנה אותם בשמות שונים. דעתו של רש"י, כי כל העומד ודין כתותי מכתת הם דינים זהים, אינה עולה בקנה אחד עם העובדה שהגמרא מכנה דינים אלו בשמות שונים.