כ. - חק תוכות ומוקף גוויל

  • הרב יאיר קאהן

מקורות

1. דף כ. "תנו רבנן וכתב ולא חקק ... מאבראי".

2. תוספות הרא"ש ד"ה והכא, רמב"ם הל' גירושין פ"ד ה"ו.

3. שבת דף קד: "תנא הגיה... ועשאו רי"ש", רשב"א ד"ה והא, ר"ן [דף לז: בדפי הרי"ף] ד"ה גרסינן.

4. דף כ: תוספות ד"ה לא, רמב"ן ד"ה לא, ר"ן [דף י. בדפי הרי"ף] ד"ה מכאן.

5. תשובות הרשב"א ח"א סימן תרי"א עד "מה לי תפילין ומזוזות", "ומיהו לעניין דבוקות...", סדר תיקון תפילין של הרא"ש [נמצא בסוף הלכות תפילין אחרי מסכת מנחות] "וגם צריך לדקדק... זו מזו".

שאלות הכנה

1. במה חולקים רש"י ורבנו תם, ומה טעם מחלוקתם?

2. האם הכותב על ידי חק תוכות חייב בשבת משום כותב?

3. האם אפשר לתקן ספר תורה שנדבקו אותיותיו על ידי מחיקת הדיו המקשר את האותיות?

4. האם מוקף גוויל מעכב באותיות הגט?

***************

א. חסרון במעשה הכתיבה

סוגייתנו קובעת שאפשר לחקוק גט על גבי טבלא רק אם חקק את הירכות, כלומר את גוף האותיות. אם חקק תוכות, דהיינו את המסגרות שמסביב לאותיות, ועל ידי כך נוצרו האותיות מאליהן - הגט פסול. הגמרא מקשה על דין זה מהציץ, שאותיותיו היו בולטות כמו האותיות שעל מטבעות, ומכאן לכאורה, שהן גם נעשו כמו האותיות שעל מטבעות - על ידי דחיקת מסגרות האותיות. והגמרא דוחה: למרות שהאותיות היו בולטות כמו במטבעות, מכל מקום הן לא נעשו אלא על ידי חקיקת הירכות.

ברם, רש"י ורבנו תם נחלקו באופן עשיית אותיות הציץ. רש"י מפרש:

"שהיה הציץ דק כעין טס, וצר האותיות מעבר האחד ודוחק ירכותיהן והן בולטות מעבר השני".

אבל תוספות הרא"ש מביא את שיטת רבנו תם, הדוחה את פירושו של רש"י.

"פירש רש"י שהיה הציץ דק כעין טס, ודוחק ירכותיהן והן בולטות בעבר השני. וכן פירש בערוך בערך תך. ולא משמע לרבנו תם שתיחשב כתיבה בעניין זה, אלא מפרש ירכות שלוקח הזהב שבטס במלקחיים ומגביה הזהב ועושה בו האותיות וכן דרך לכתוב בצד הקריאה".

כלומר: לפי רבנו תם כל חקיקה או כתיבה צריכה להיעשות מן הצד שקוראים בו. לכן יש צורך במלקחיים כדי לעשות את האותיות הבולטות על הציץ - כדי להוציא את צורות האותיות מלפנים. רש"י לעומתו, מסתפק בדחיקת האותיות מן הצד שכנגד, למרות שלא קוראים מן הצד הזה. ויש להבין את שורש מחלוקתם.

כדי לפרש מחלוקת זו עלינו לעיין בסוגיה נוספת. גרסינן בשבת:

"תנא: הגיה אות אחת חייב. השתא כתב אות אחת פטור, הגיה אות אחת חייב? אמר רב ששת: הכא במאי עסקינן, כגון שנטלו לגגו של חי"ת ועשאו שני זיינין" (דף קד:).

הר"ן מדייק מסוגיה זו שיש חיוב כותב בשבת גם בחק תוכות, שהרי בנידון דידן נוצרו הזיינין על ידי מחיקה ולא על ידי כתיבה, ובכל זאת החיוב הוא משום כותב. על כורחנו שהיוצר אותיות על ידי חק תוכות חייב משום כותב, אף על פי שאין זו כתיבה לעניין גט. הר"ן גם מנמק את דבריו וכותב:

"דלגבי שבת ליכא קפידא בין חק תוכות לחק ירכות, דכל היכא דהווי מלאכת מחשבת מיחייב".

כלומר: חק תוכות הוא חיסרון במעשה הכתיבה, אבל בכל אופן יש בו משום יצירת חפצא של כתב, ולכן חייב בשבת הואיל ו'מלאכת מחשבת אסרה תורה'. במילים אחרות, החיוב במלאכת כותב הוא משום יצירת כתב, אפילו בלי מעשה כתיבה. בגט, לעומת זאת נדרש מעשה כתיבה, כמו שכתוב "וכתב לה ספר כריתות".

ב. חסרון בתוצאת הכתב

אולם, הרשב"א חולק על הר"ן וסובר שחק תוכות אמנם פטור בשבת. אפשר לפרש שגם לדעתו החסרון בחק תוכות הוא רק במעשה הכתיבה, אלא שלשיטתו היוצר כתב אינו חייב משום כותב אם לא עשה מעשה כתיבה. מאידך, ייתכן שהרשב"א מסכים שחיוב כותב בשבת הוא משום יצירת חפצא של כתב, אלא שהוא סובר שחק תוכות איננו חיסרון במעשה כתיבה בלבד, והוא מהווה חיסרון גם בחפצא של הכתב. כלומר, אם חקק מסביב לאות, מה שנראה באות עצמה נשאר בעינו, ולכן אין זה נחשב לחפצא של אות.

ועיין ברשב"א שמסביר למה חייב בשבת כאשר נטל גגו של חי"ת:

"שמעינן דכי האי גוונא [לא] מיקרי חק תוכות שאינו אלא כמפריד בין שני אותיות דבוקות".

לכאורה קשה מאוד לומר שהפרדה תיחשב למעשה כתיבה כדי להתחייב בשבת, שהרי לא עשה דבר בגוף האותיות עצמן. לכן מסתבר ששני הזיינין נחשבים לחפצא של כתב הואיל ונכתבו מלכתחילה בדיו, וממילא אם נטל את הגג חייב, שהרי הכשיר חפצא של אותיות על ידי הפרדתן זו מזו. לעומת זאת, חק תוכות ממש פטור, הואיל ולא יצר חפצא של כתב כלל.

לאור זאת יש לפרש את המחלוקת בין רש"י לרבנו תם שהבאנו בפתח דברינו. ברור שלדעת רבנו תם חק תוכות הוא חיסרון במעשה הכתיבה. לדעתו עשיית מעשה בצד שקוראים בו היא תנאי נוסף במעשה כתיבה. והואיל ובציץ יש צורך במעשה כתיבה, צריך להוציא את האותיות מהצד שקוראים בו על ידי מלקחיים; אם ידחוק את האותיות מן הצד השני, אין זה נחשב למעשה כתיבה ופסול. מאידך, אם באנו לדון בחפצא של האות, לכאורה אין שום הבדל אם האות נמשכת מלפנים או נדחקת מאחור. בכל מקרה בו המעשה היה בגוף האות ולא במסגרת שמסביבה נוצרת חפצא של אות. רק אם האות נשארה בעינה, והמסגרת היא שהשתנתה, יש חיסרון בחפצא של הכתב.

וזו לשון רש"י בסוגייתנו:

"הא דחק תוכות - של אותיות וצדיהן והאותיות בולטות אינו כתב, לפי שלא צייר את האותיות אלא חקק סביבותיהם, והעץ נשאר כמו שהיה בדפוס האותיות מאליה".

לכן אפשר, לדעתו, גם לדחוק את גוף האותיות מאחור.

לכאורה אין שום דרישה למעשה כתיבה בנוגע לציץ. בתורה נאמר:

"ופתחת עליו פתוחי חתם קדש לה' " (שמות כ"ח, לו).

אם כן, לכאורה אפשר להסתפק בחפצא של כתב אף ללא מעשה כתיבה. ממילא יש להביא מכאן ראיה לשיטת רש"י והרשב"א שחק תוכות הוא חיסרון בחפצא של הכתב, ולכן חק תוכות פסול אף בציץ.

אולם ניתן לדחות ראיה זו ולומר כי למרות שאין זכר למעשה כתיבה בפרשת תצוה, בציווי על עשיית הציץ, מכל מקום בפרשת פקודי, בתיאור עשיית הציץ, נאמר במפורש "ויכתבו עליו מכתב פתוחי חותם" (שם ל"ט, ל). אם כן אפשר לפרש שחק תוכות אכן אינו פסול בעשיית ציץ, ומכל מקום ניסתה הגמרא להוכיח מציץ שחק תוכות מוגדר כמעשה כתיבה, הואיל והציץ נעשה על ידי חק תוכות, והתורה הגדירה מפורשות את עשייתו ככתיבה.

והנה זה לשון רש"י בשבת:

"התם משום שי"ן שעשויה מעור החיצון עצמו קומט בו שלושה קמטין כעין שי"ן" (דף סב:).

מדבריו עולה כי השי"ן החקוקה על התפילין של ראש צריכה להיעשות דווקא על ידי חק ירכות, ואם נעשתה על ידי חק תוכות פסולה. ולכך הסכים האורחות חיים:

"וייזהר שלא יעשה השי"ן בדפוס, שאם עשה לא יצא, מפני שהיא חק תוכות" (הלכות תפילין אות כז).

בנוגע לשי"ן של התפילין, לכאורה אין שום דרישה למעשה כתיבה, אלא בעינן רק חפצא של שי"ן. ואם כן, לפי דרכנו גם בזה רש"י לשיטתו שחק תוכות הוא חיסרון בחפצא של הכתב. אולם האור זרוע חולק על רש"י וכותב:

"דלא הווי כתב לעניין גט משום דכתיב ביה 'וכתב' והאי ממילא. אבל שי"ן של תפילין דיו שתהא עשויה בכל עניין, בין ממילא בין בידיים מסתבר מהני" (סימן תקס"ג).

לשיטתו חק תוכות כשר לשי"ן של תפילין, משום שאין צורך לעשות שי"ן זה על ידי מעשה כתיבה. הוא מסכים שיש צורך בחפצא של כתב, אולם לשיטתו חק תוכות אינו חיסרון בחפצא של הכתב אלא רק במעשה הכתיבה.

דין מוקף גוויל בסת"ם

בעניין כתיבת סת"ם גרסינן במנחות:

"כל אות שאין גוויל מוקף לה מארבע רוחותיה פסולה" (דף כט.).

לכן, ספר תורה שאות אחת שלו נוגעת בחברתה - פסול. הראשונים נחלקו אם אפשר לתקן את הספר על ידי מחיקת הדיו שביניהם. יש שפסקו שמחיקת הדיו לא תועיל בגלל דין חק תוכות, כלומר: האותיות לא נעשו על ידי כתיבה אלא על ידי מחיקה. מאידך, הרא"ש הכשיר, וכך גם נפסק להלכה בשולחן ערוך:

"ואם נדבקה אות לאות, בין קודם שתיגמר בין אחר שנגמרה - פסול. ואם גרר והפרידה כשר, ולא מיקרי חק תוכות, מאחר שהאות עצמה הייתה כתובה כתיקונה" (אורח חיים סימן ל"ב סעיף יח).

מחלוקת זו תלויה ביסוד דין מוקף גוויל: האם מוקף גוויל הוא דין בצורת האות, וכל אות שאינה מוקפת גוויל לא נחשבת לאות, או שמא מוקף גוויל הוא פסול מיוחד בדיני כתיבת סת"ם הנלמד מהמילה "וכתבתם" המחייבת כתיבה תמה, וממילא למרות שהאות אינה מוקפת בגוויל ופסולה לספר תורה, היא עדיין נחשבת לאות.

לדעת הרא"ש פסול מוקף גוויל הוא פסול נפרד, המיוחד לכתיבת סת"ם. ולכן מחיקת הדיו בין האותיות רק מכשירה את הספר, אבל אין בה משום יצירת האות. האות כתובה ועומדת למרות שאינה מוקפת בגוויל. מאידך, אם אות שאינה מוקפת גוויל אינה נחשבת לאות, אזי מחיקת הדיו היא היוצרת את האות, ומאחר והאות נוצרה על ידי מחיקת המסגרת ולא על ידי מעשה כתיבה יש לפסלה מדין חק תוכות, וזו דעת הראשונים הפוסלים.

להבחנה זו יש השלכה גם לגבי דין אחר בתפילין ומזוזות - דין "שלא כסדרן". הפרשיות של תפילין ומזוזות חייבות להיכתב לפי הסדר. אם כתב את האותיות[1] שלא לפי הסדר, כגון אם כתב את המ"ם של המילה "שמע" לפני השי"ן שלה - התפילין או המזוזה פסולים. מה הדין אם האותיות נכתבו לפי הסדר, אלא שהן נדבקו זו לזו? המחבר פוסק:

"כלאות שהיא כתובה שלא כתקנה ואין צורתה עליה, כגון נגע רגל האל"ף בגג האל"ף... ואחר שכתב לפניו חזר ותיקנם - הווי שלא כסדרן ופסולין. אבל להפריד האותיות הדבוקות אחר שכתב לפניהם שפיר דמי, דכיוון שהאות צורתה עליה, כשמפרידה מחברתה לא הווי ככותב" (שם סעיף כה).

הרי מפורש שאין במחיקת הדיבוק בין האותיות משום כתיבה שלא כסדרן מפני שצורת האות עליה, וכשנוצרה צורת האות מלכתחילה היא נכתבה לפי הסדר. הב"ח לכאורה חולק עליו, וזו לשונו:

"ושאינו מוקף גוויל דפסול אינו בשביל שאינו כתיבה תמה אלא הלכה למשה מסיני היא... ואין לו תיקון, אבל בספר תורה יש לו תיקון לגוררו" (סימן ל"ב).

הרשב"א בתשובותיו מחלק בין שני מצבים: אם האותיות נדבקו בתחילת כתיבתן, מחיקת הדיו פסולה מדין חק תוכות. אולם, אם הן נדבקו בסוף כתיבתן, ניתן להכשירן על ידי מחיקת הדיבוק, ואין בכך משום חק תוכות. נראה שלדעתו החיסרון של אות שאינה מוקפת גוויל הוא בצורת האות. וכך כתב:

"כל אות דאין גוויל מקיף אותה מארבע רוחותיה פסולה, אלמא אינה אות".

מכל מקום, אם האותיות נדבקו אחרי שכבר נכתבו אין זו אלא הפרדת אותיות, שאינה בגדר חק תוכות לשיטתו, כמו שראינו לעיל.

דין מוקף גוויל בגט

בהמשך הגמרא נכתב:

"תנו רבנן: הרי זה גטך והנייר שלי - אינה מגורשת; על מנת שתחזירי לי את הנייר - הרי זו מגורשת. בעי רב פפא: בין שיטה לשיטה ובין תיבה לתיבה מאי? תיקו. ותיפוק ליה דספר אחד אמר רחמנא ולא שניים ושלושה ספרים? לא צריכא דמעורה" (דף כ:).

מסוגיה זו משמע שאם האותיות מעורות זו בזו הגט כשר, ומכאן דייקו בעלי התוספות שחסרון מוקף גוויל אינו פוסל בגט. וזו לשונם:

"מכאן מדקדק ר' יצחק בר מרדכי דאין צריך בגט שתהא כל אות ואות מוקפת גוויל מארבע רוחותיה כדאמר הכא דמעורה".

אבל הר"י דחה את ראייתו וכתב:

"ור"י אומר דאין מכאן ראיה, דהא דקאמר דמעורה היינו רגל ך' של שיטה עליונה בט' של שיטה שתחתיה, או ראש ל' בה' או בח' שלמעלה הימנה".

ואמנם, עיין באור זרוע (סימן תשט"ו) שפסל גט שאין אותיותיו מוקפות גוויל.

לכאורה שייכות דין מוקף גוויל בגט תלויה בשאלה שהעלינו לעיל: אם מוקף גוויל הוא הלכה מיוחדת בכתיבת סת"ם, הנלמדת מדין כתיבה תמה - אין צורך שאותיות הגט תהיינה מוקפות גוויל. וכך כתבו התוספות בהמשך דבריהם "ומכל מקום נראה לר"י דאין צריך ראיה להכשיר, דדווקא בס"ת תפילין ומזוזות בעינן שיהו האותיות מוקפות גוויל כדאמר בפרק הקומץ (מנחות דף לד.) משום דכתיב בהו 'וכתבתם' - כתיבה תמה, אבל בגט ליכא קפידא". אך אם אות שאינה מוקפת גוויל אינה אות, מסתבר שגם לעניין גט היא פסולה. ואף אי אפשר לתקנה על ידי מחיקת הדיו, משום שחק תוכות פסול בגטין, ואם אות שאינה מוקפת גוויל אינה אות אזי גם גרירת הנגיעה נחשבת חק תוכות, כפי שכתבנו לעיל.

אולם עיין בחידושי הרמב"ן שכתב:

"ומסתברא כיוון שהותר ליכתב בכל לשון, בין בגופן שלנו בין בגופן שלהם, ועל עלה של זית ועל יד של עבד ושלא בדיו, לא בעינן מוקף גוויל, אלא כל אות שקורא אותה לא חכים ולא טיפש כשרה בגט, בין נוגעת בין אינה נוגעת".

הרמב"ן טוען שדין מוקף גוויל לא שייך בגט כלל ועיקר, אפילו אם הוא דין בצורת האות. לדבריו דין ספר בגט אינו מחייב כתיבה מתוקנת אלא כלי תקשורת בעלמא. אם אפשר לקרוא את הגט ותוכנו ברור לכול, הגט כשר אפילו אם יש חיסרון בצורת אותיותיו. הרמב"ן הוכיח את שיטתו מהעובדה שאפשר לכתוב את הגט בכל לשון.

להלכה פוסק המחבר:

"נהגו להחמיר שיהיו האותיות מוקפות גוויל, ואם יש בו אותיות דבוקות יגרור ביניהם להפרידם".

הרמ"א הוסיף:

"ויש אומרים דאין להפריד האותיות אם נוגעין, וכן נוהגין" (אבן העזר סימן קכ"ה סעיף ו).

יש להבין מה יסוד חומרה זו. הלוא כבר ראינו שלדעת המחבר מוקף גוויל אינו דין בצורת האות אלא בכתיבה תמה, ואם כן לכאורה לא שייך מוקף גוויל לעניין גט כלל.

אפשר לומר שההחמרה היא לכתוב גט כמו שכותבין ספר תורה. ואמנם יש הרבה דינים נוספים בכתיבת גט הלקוחים מדיני סת"ם. מאידך אפשר לומר שהחומרה בגט היא לחשוש לשיטת הסוברים כי דין מוקף גוויל אינו ייחודי לסת"ם אלא דין בצורת האות.

ומסתבר שבזה נחלקו המחבר והרמ"א. לדעת המחבר אם אותיות הגט אינן מוקפות גוויל אפשר להפרידן ואין בזה משום חק תוכות. על כורחנו שגם לפי חומרה זו המחבר עדיין דבק בשיטתו שמוקף גוויל אינו דין בצורת האות. אם כן, לשיטתו החומרה היא ליישם בגט את דיני סת"ם, ולכן אין בגרירת הדיו משום חק תוכות. אולם הרמ"א חולק עליו בזה וקובע שאין להפריד את האותיות. הווי אומר: יש בהפרדת האותיות משום חק תוכות. אם כן, לפי הרמ"א החומרה היא להתייחס לאות שאינה מוקפת גוויל כאל מי שאינה אות כלל.

 

[1] יש לציין שדין זה נכון גם לגבי סדר הפרשיות: הפרשיות צריכות להיכתב לפי סדרן בתורה. ואם למשל, כתב קודם את פרשת "והיה אם שמוע" ורק אחר כך את פרשת "שמע" - המזוזה פסולה.