כ: - לא תחנם

  • הרב אביעד ברטוב

לא תחונם / אביעד ברטוב

פתיחה

במסגרת נאומיו האחרונים לעם ישראל, מוסר משה את המדיניות הכללית כלפי יושבי הארץ הנשארים בתום הכיבוש:

"כִּי יְבִיאֲךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-אַתָּה בָא-שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָשַׁל גּוֹיִם-רַבִּים מִפָּנֶיךָ הַחִתִּי וְהַגִּרְגָּשִׁי וְהָאֱמֹרִי וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי שִׁבְעָה גוֹיִם רַבִּים וַעֲצוּמִים מִמֶּךָּ. וּנְתָנָם ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהִכִּיתָם הַחֲרֵם תַּחֲרִים אֹתָם לֹא-תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית וְלֹא תְחָנֵּם. וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם..." (דברים ז', א-ג).

להוראה 'לא תחונם' נתנו חז"ל פרשנויות שונות, ובשיעור זה נעמוד על המשמעויות ההלכתיות של הפרשנויות הנ"ל.

כלפי מי נאמר הציווי?

מפשטי המקראות, נראה כי איסור 'לא תחונם' מתייחס לשבעת העממים בלבד. ברם בעלי התוספות (ע"ז כ:) הבינו כי האיסור מופנה כלפי כל גוי העובד ע"ז, וכך גם משמע מסתימת הגמרא (שם).

לדעת התוספות, קיים הד לדברים אלו גם בפשטי המקראות. פסוקים א ו ב לעיל, עוסקים בהבטחה כי הקב"ה ימסור את הנוכרים העומדים בדרכם של ישראל בידיהם. ברם בפסוק א מבחינה התורה בין סוגי נוכרים שונים ומביאה רשימה של הנכרים בארץ. לעומת זאת, בפסוק ב', התורה חוזרת על אותו הרעיון אולם הפעם לא ציון שמות העמים. מאחר שהכתוב טרח ופרט את הן את הרמה הכללית והן את הפרטנית, הבינו חז"ל כי איסור לא תחונם מופנה כלפי כל גוי עובד עבודת כוכבים.

לא תחנם - לא תתן להם חניה

אומרת הגמרא:

"דאמר קרא: 'לא תחנם' - לא תתן להם חנייה בקרקע" (עבודה זרה כ.).

מהי משמעות האיסור הנ"ל?

האחרונים נחלקו בשאלה זו, ועיקר מחלוקתם נסובה סביב השאלה האם הנוכחות הפיזית היא העיקר או לא. כלומר, לדעה אחת ישנו איסור למכור לנכרי קרקע, גם אם הוא לא יגור בה, אולם לחולקים, מכיוון שהוא לא יגור בה - מותר למכור לו את הקרקע.

שאלה זו קיבלה משמעות רבה סביב פולמוס היתר המכירה. התוקפים את הרב קוק סברו כי במעשה מכירת הקרקעות לנוכרי לצורך 'היתר המכירה', יש משום איסור 'לא תחונם'.

פירוש נוסף לאיסור, הובא בדברי הרב צבי פסח פרנק בשו"ת 'מקראי קודש'. בדבריו הוא מביא את שיטתו של המהר"ם מלובלין בשו"ת תורת חסד, הסבור כי איסור 'לא תחונם' נאמר רק כאשר נמכרת לנוכרי אדמה לצורך ישיבת קבע. כאשר נמכרת הקרקע לזמן (השנה השביעית), לא שייך לדבר על איסור לא תחונם.

לא תחנם - לא תתן להם חן

"האי 'לא תחנם' מיבעי ליה דהכי קאמר רחמנא: לא תתן להם חן!" (שם).

מהו גדריו של איסור נתינת חן?

רש"י בפרושו לתורה מסביר שנתינת חן היא סיפור בשבחו של הנוכרי. מדברי הפוסקים נראה ששבח זה יכול להתבטא הן בשיבוח מעשיו, והן בשיבוח מראהו החיצוני.

נשאלת השאלה מהו טעמו של איסור זה? האם אמירת השבח אסורה מפני שהיא מעודדת את נוכרי ומספקת לו תחושה טובה, או שמא אמירת השבח לכשעצמה אסורה.

החינוך מסביר את טעמו של האיסור:

"משרשי המצוה, לפי שתחילת כל מעשה בני אדם היא קביעות המחשבה במעשים והעלות הדברים על שפת לשון, ואחר המחשבה והדבור בה תעשה כל מלאכה, ועל כן בהמנענו במחשבה ובדבור ממצוא בעובדי עבודה זרה תועלת וחן, הננו נמנעים בכך מלהתחבר עמהם ומלרדוף אחר אהבתם ומללמוד דבר מכל מעשיהם הרעים" (מצווה תכו).

ע"פ החינוך אמירת שבח היוצרת התקרבות והזדהות אצל הישראל היא אסורה. ע"פ הסבר זה לכאורה אמירת שבח במקום שלא תביא להתקרבות מותרת, ברם מלשון השו"ע משמע שנתינת החן אסורה גם במקום שאינו יוצר הזדהות:

"אסור לספר בשבחן של עובדי כוכבים, אפילו לומר: כמה נאה עובד כוכבים זה בצורתו, קל וחומר שיספר בשבח מעשיו או שיחבב דבר מדבריו. אבל אם מכוין בשבחו להודות להקב"ה שברא בריה נאה כזו, מותר" (יו"ד סי' קנא).

מסוף דבריו של השו"ע נראה שמותר לספר רק שבח שמטרתו להודות לקב"ה, אולם אמירת שבח אחר, גם אם הוא אינו יוצר הזדהות עם הנכרי - אסורה.

המקור להיתר הנ"ל של השו"ע הינו מהסיפור על ר"ג המובא בגמרא (ע"ז כ.). ר"ג קרא את הפסוק 'מה רבו מעשיך ה'' על גויה שנראתה לו ממעלות הר הבית. מדברי הגמרא נראה כי אמירת שבח בה המשבח יודע לעשות את הפרדה בין האיש לסגולותיו מותרת.

בשו"ת ציץ אליעזר מובאת שאלה האם מותר לשבח רופאים ומדענים גוים על גילוייהם. בראשית דבריו, מביא הרב ולדנברג הוכחה כי מותר לשבח את חכמי אומות העולם הגוים, מדברי הרמב"ם במורה נבוכים המשבח את תורתו הפילוסופית של אריסטו.

יש לציין כי שם מדובר על היתר שיבוח הגוי על השותפות הרעיונית שלו עם דברי התורה, אולם עדיין נשאלת השאלה האם מותר לשבח גוי על גילויים בתחום החול? על שאלה זו ניתן לענות בשתי רמות:

- ראשית, במקרה זה יש לומר כי איסור נתינת חן נאמר דווקא בגוים עובדי ע"ז, ברם בגוי אחר אין בעיה של נתינת חן.

- נימוק נוסף ומהותי יותר, טוען כי יש להבחין בין מעשיו של אדם, למעשיו. קרי, כאשר אמירת התשבחות היא על הגילוי ולא כהכרת טובה לאיש הדבר מותר.

לא תתן להם מתנת חנם

"לֹא תֹאכְלוּ כָל-נְבֵלָה לַגֵּר אֲשֶׁר-בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ, אוֹ מָכֹר לְנָכְרִי - כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה, לַה' אֱ-לֹהֶיךָ; לֹא-תְבַשֵּׁל גְּדִי, בַּחֲלֵב אִמּוֹ" (דברים י"ד, כא).

הגמרא בע"ז (כ.) מביאה את מחלוקת ר"מ ור"י בטיב הציווי הנ"ל: לדעת ר"מ נתינת הנבלה לגר הינה מחווה לגר, ברם במידה ומעדיפים לתת אותה לנוכרי הדבר מותר. לעומתו, לדעת ר"י אסור לתת את הנבלה לגוים בחינם, והגמרא מבארת כי דבריו בנויים על איסור לא תחונם- לא תתן להם מתנת חינם. הראשונים מדייקים כי במקום ויש סיבה לנתינת המתנה הדבר מותר, וזאת כדברי הפסוק בנבלה המתירה למכור לנוכרי. במילים אחרות איסור נתינת מתנות חינם הוא רק במקום שבו נתינת המתנה נובע מרגשי אהבה, ולא ממקום של קשרים תועלתניים.

הירושלמי בע"ז מביא סיפור על ר"ג שהיה מהלך בדרך וראה פיסת לחם על השביל. בראשונה הוא פנה לטבי עבדו ואמר לו ליטול אותה, ואז הוא ראה נוכרי אחד ורמז לו על המצאותה של פיסת הלחם. הגמרא שם תמהה מדוע פנה ר"ג לנוכרי, והרי אסור לתת מתנת חינם לנוכרי, ברם היא לא נותנת תשובה מפורשת לקושייתה.

התוספות בעירובין (סד:) מסבירים כי ר"ג חלק על ר"י וסבר כי מותר לתת מתנות חינם לנוכרי. לחילופין, מציעים התוספות כי גם ר"ג סבר שלא נותנים מתנות חינם לגוים, ברם מאחר ואותו נוכרי היה שותף עמהם לדרך ולר"ג יש אינטרס כי תשרור אוירה טובה, הנתינה היא תועלתנית ולא נחשבת מתנת חינם.

באחרונים, מצאנו כיוונים נוספים בביאור המקרה. בעל האור שמח מסביר כי בירושלמי פיסת הלחם היתה הפקר, ולכן לא ניתן לראות את קריאתו של ר"ג כנתינה האסורה באיסור 'לא תחונם', אלא כמתן אפשרות לזכייה מהפקר. הד לרעיון זה ניתן למצוא בדברי הרמב"ם אשר נתן בהלכותיו שני אסמכתאות לאיסור נתינת מתנת חינם: א) לא תחונם ב) 'לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי' - במכירה ולא בנתינה. האסמכתאות הכפולות מלמדות אותנו שמתן אפשרות לזכייה מן הפקר לא כלול בתוך איסור נתינת מתנות חינם. שכן מאיסור לא תחנם לבדו היינו יכולים לחשוב שכל 'חיזוק' או מתן אפשרות להרווחה אסור אצל נוכרי, קמ"ל שרק נתינה כלכלית אסורה.

ישיבת ארעי

הרמב"ם בהלכותיו אינו מאפשר נתינת חנייה בקרקע לעכו"ם, וז"ל:

"אין כל הדברים האלו אמורים אלא בזמן שגלו ישראל לבין העובדי כוכבים או שיד עכו"ם תקיפה על ישראל אבל בזמן שיד ישראל תקיפה עליהם אסור לנו להניח עובדי כוכבים בינינו, ואפילו יושב ישיבת עראי או עובר ממקום למקום בסחורה לא יעבור בארצנו אלא עד שיקבל עליו שבע מצות שנצטוו בני נח שנאמר לא ישבו בארצך אפילו לפי שעה, ואם קבל עליו שבע מצות הרי זה גר תושב....

ראב"ד: א"א זאת לא מצאנו ולא שמענו מעולם והפסוק שהוא מביא בז' אומות הוא ואפילו לדבריו ישיבה כתיב בהו ולא העברה".

לדעת הרמב"ם, מלבד איסור 'לא תחונם' האוסר חניית קבע בקרקע, קיים איסור נוסף 'שלא ישבו בארצך' האוסר גם ישיבת ארעי. הראב"ד חולק על הרמב"ם בנקודה זו, ולדעתו איסור ישיבה שייך רק בשבעת העממים ולא בסתם עכו"ם.

דבריו של הראב"ד תואמים יותר את פשטי המקראות, וזאת ניתן להראות מהגמרא בגיטין (מה.). הגמרא שם מספרת על עבד שברח מאדונו מחו"ל לארץ ישראל, ור' אמי ציווה את אדנו לשחררו. הגמרא שם מתלבטת מה היה טעמו של רב אמי, ומביאה את דברי רבי יאשיה כהוכחה. רבי יאשיה בבריתא מחדש כי האיסור של ישיבת ארעי לא נאמר כלפי עבד שקיבל על עצמו שלא לעבוד ע"ז, והוא מוכיח את הדברים מאיסור הסגרת עבד שברח בפרשת כי תצא. העולה מכאן כי הפסוקים בפרשת משפטים עוסקים לא רק בז' עממין. ברם הראב"ד שסבר כי הפסוקים בפרשת משפטים עוסקים בז' עממין נאחז בפשטי המקראות.

מלבד המחלוקת בפרשנות דברי הכתובים וחז"ל, נשאלת השאלה מהי הסברא שמאחורי מחלוקת זו? כיוון מעניין מובא בספר עמוד הימני (סימן יב) לרב ישראלי. הרב ישראלי סבור שמחלוקת הרמב"ם והראב"ד בישיבת ארעי מקורה בפרשנות דברי הגמרא ביבמות כג. הגמרא מחדשת כי נישואים עם עובדת כוכבים אינם תופסים והיא לומדת זאת מן הפסוק (דברים ז) האוסר חתנות ב ז' עממין מהטעם של 'כי יסיר'. רש"י ור"ת נחלקו בכוונת הגמרא, לדעת רש"י הגמרא הרחיבה את חשש איסור חתנות מז' עממין לכל עכו"ם. ברם ר"ת סבור שהגמרא השתמשה בלשינא קלילה ואיסור חתנות שייך דווקא בז עממין הדבוקים יותר בע"ז מסתם עובדי כוכבים ומזלות. אם נשליך מזה על דברי הרמב"ם אצלנו בישיבת ארעי, הרמב"ם מציין לפסוק בפרשת משפטים: "לא ישבו בארצך פן יחטיאו לך לי", גם כאן אנו רואים כי הכתוב תולה את איסור הישיבה בחשש להחטאה של ז' עממין, וכנראה שמחלוקתם של הראב"ד ורש"י הינה סביב השאלה האם חשש ההחטאה שייך דווקא בז' עממין או גם בשאר אומות העובדות ע"ז.