'לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ה' א־להיך אשר תעשה לך' | 2

 

 

1. מנהג עבודה זרה

 

כותב הרמב"ם:

"הנוטע אילן אצל המזבח או בכל העזרה בין אילן סרק בין אילן מאכל אף על פי שעשאו לנוי למקדש וליופי לו, הרי זה לוקה שנאמר 'לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ה' אלוקיך', מפני שהיה זה דרך עובדי כוכבים נוטעין אילנות בצד מזבח שלה כדי שיתקבצו שם העם"                       (הל' עבודת כוכבים פ"ו, הלכה ט).

בספר המצוות כותב הרמב"ם:

"היא שנמנענו מלנטוע אילנות במקדש או אצל המזבח על דרך הנוי והיופי לכוון בזה עבודת הא-ל יתברך, לפי שכך היו עושין עובדי עבודה זרה שהיו נוטעין להם אילנות יפים ותאווה לעיניים בבתי עבודתם והוא אמרו יתברך לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ה' א-לוהיך. והעובר על לאו זה הוא חייב מלקות... שהנטיעה אסורה במקדש"       (לא תעשה י"ג).

ומוסיף על כך בעל ספר החינוך:

"וכדי להרחיק כל הדומה להם ממחשבת בני אדם הבאים לעבודת הא-ל ברוך הוא במקום ההוא הנבחר, נמנענו מלנטוע שם כל אילן וקרוב הוא על צד הפשט"

                                                       (מצווה תצ"ב).

2. הפניית הכוחות הרוחניים אל ה' כניגוד להאלהת העולם הפיסי

הרב הירש מזהה את היחס הקרוב מאוד של האליליות עם כוחות הטבע, והוא מפרש איסור זה כתביעה שלא להיות משועבדים לכוחות הטבע:

"לא תטע לך וגו'. כבר ביארנו בשמות לד, יא-יד: אשרה היא אילן המסור להשגחתו המיוחדת של אל, והשגשוג המבורך ('אשר') של האילן הזה היה אות לנוכחותו הפעילה של אותו אל. והרי זה מתאים למהות האלים האליליים שהיו בראש ובראשונה כוחות טבע, ושליטת הכוחות האלה התגלתה בראש ובראשונה בהתפתחות ובתופעות של העולם הפיסי. אולם הכרת האל של ישראל עומדת בניגוד גמור לתפיסה זו. לא רק העולם הפיסי אלא עולמו הרוחני-המוסרי של האדם הוא בתחום שלטון א-להיו; שליטת הא-ל בעולמו של האדם מתגלה בדרך נעלה, קרובה וישירה הרבה יותר, וחובה על אדם מישראל לשעבד לשלטון א-להיו את כל הווייתו הרוחנית, את כל רצונותיו ומעשיו, ורק בדרך זו יזכה גם לחלקו בשגשוג הפיסי. אסור לו לנטוע 'אשרה' ואסור לו לנטוע כל עץ, אצל מזבח
א-להיו שהוא עושה לעצמו (אשר תעשה-לך). עליו לבנות את מזבחותיו לעצמו כדי שהוא עצמו ישתעבד, יתקדש ויתרומם אל ה', ואם מהותו האנושית המוסרית-החופשית תהיה משועבדת, מקודשת ומרוממת אל ה', כבר נשתעבד גם עולמו החושני-הפיסי להנהגתו המברכת והמגינה של ה'. אסור לו לנטוע כל עץ אצל מזבחו. בקדושה המוסרית של המזבח ובמסירות נפשו אל ה' כבר יש בידו הכל, ובלעדיה אין בידו מאומה. הרי זו מסקנה פשוטה של האמור לפני כן: 'צדק צדק תרדף למען תחיה', וכך למדו חכמים מן הסמיכות הזאת: 'כל המעמיד דיין על הציבור שאינו הגון כאילו נוטע אשרה בישראל, שנאמר: שופטים ושוטרים תתן לך וסמיך ליה לא תטע לך אשרה' (סנהדרין ז:). דברים אלה הם יותר ממדרש סמוכין חיצוני. הרשות הלאומית המוסרת את עשיית הצדק למי שאיננו מוכשר לכך מבטאת על ידי כך שעשיית החובה הלאומית איננה עניין לשגשוג הלאומי, וכעין זה הנוטע אשירה שואף להגיע לשגשוג פיסי בלא עשייה נאמנה של החובה.

עץ בצד המזבח עושה פלסתר את האמת היהודית על ה' ועל השראת הקדושה על האדם, ולפיכך חכמים הוסיפו סייג לאיסור האמור כאן והם הרחיקו כל מעשה עץ הנראה לעין מהמיבנים המקיפים את המזבח במקדש: 'אין עושין אכסדראות בעזרה' (תמיד כח ע"ב; וראה רמב"ם הל' עבודה זרה פ"ו הל"י)".

בניגוד לעבודת אלילים המתייחסת לכוחות הפיסיים ככוחות אלוהיים, כשאדם משעבד את מהותו האנושית והמוסרית לה' גם עולמו החושני הפיסי משתעבד לעולמו של הקב"ה וכך הוא מבאר גם את זיקת עניין זה לחפיפת הצדק ולמשמעותה.

3. לא לשתף עם המזבח דבר

המהר"ל מביא את דברי הרמב"ם וחולק עליהם:

"ואין הטעם כמו שפירש הרמב"ם ז"ל משום שהיה דרך עובדי עבודה זרה לעשות כך כדי לקבץ העם תחתיה, אבל טעם האיסור דהוא כמו שתוף דבר אל דבר, שהרי ראוי להיות המזבח במיוחד, כדי להורות על מי שנבנה לו המזבח הוא מיוחד. ומי שנוטע אצלו אילן, או בית, הרי הוא משתף עמו דבר"       (גור אריה ט"ז, כא).

התפיסה של המהר"ל הינה כי אין לשתף דבר עם המזבח מפני שעצם בניית המזבח משמעותה פנייה רק לקב"ה "כדי להורות על מי שנבנה לו המזבח הוא מיוחד", ועל כן אין לבנות לא עץ ולא בית בקרבת המזבח מפני שיש בזה בחינת שיתוף דבר אחר.

המהדיר של הוצאת גור אריה לתורה, משווה הבנה זו של המהר"ל לפרשנותו את איסור המצבה ב'נתיב הדין', וכך דבריו:

"לא תקים לך מצבה אשר שנא ה' אלוקיך. כי הש"י הוא כולל הכל ולפיכך אמרה תורה 'מזבח אבנים תעשה לי' (שמות כ, כא), כי מזבח אבנים יש בו ריבוי אבנים ומזבח זה ראוי אל השי"ת אשר הוא כולל הכל אבל העבודה הזרה שזה עובד לאש וזה למים וכולם כוחות פרטיים, אינם כוללים היה להם מצבה אחת".

כלומר המזבח מורה על ה' יתברך הכולל הכל, ואין לכלול יחד איתו שום דבר אחר לא עץ ולא בית.

בהמשך הקטע שצוטט לעיל המהר"ל ממשיך ואומר:

"וזה למדתי ממה שאמרו רז"ל בפרק קמא דסנהדרין 'הממנה דיין שאינו הגון כאילו נטע אשירה, ובמקום תלמיד חכם כאילו נטע אשירה אצל מזבח, שנאמר 'לא תטע לך אשירה אצל מזבח ה''' (ז:). וכמו ששם עיקר האיסור שהשוה יחד שאינו הגון להגון, כך הנוטע אשירה אצל מזבח ה' הרי הוא משתף יחד העבודה זרה למי שהוא יחיד בעולמו. ואף בית או עץ אסור, דסוף סוף אף על גב שלא עשאו לעבודה זרה, הוא משתף יחד בית דירה למזבח. וכן האילן, שהוא דבר נטיעה, משתף למזבח, ואסור. וזהו עיקר הטעם. והשתא בין עץ ובין בית אסור, והוא בלא תעשה".

המהר"ל מדגיש כי עצם שיתוף דבר אחר יחד עם המזבח, אף על פי שלא עשאו לעבודה זרה כגון עץ או בית, נוגד את מהותו של המזבח שעניינו התמסרות מוחלטת וכוללת לקב"ה.

הבנה זאת מתקשרת לדברי המהר"ל בפירושו לחידושי אגדות בביאור המשנה "כל המגרש אשתו ראשונה אפילו מזבח מוריד עליו דמעות" (גיטין צ:). המהר"ל שם מבאר כי:

"המזבח הוא החיבור בין השי"ת ובין ישראל, אשר ישראל נקראו אשה להקב"ה, והמזבח שעליו מקריבין קרבנות הוא החיבור והקירוב שיש להקב"ה עם ישראל. וכאשר מגרש אשתו הראשונה... כאילו יש ביטול גם כן אל החיבור שהוא בין השי"ת ובין ישראל וזהו בכיה שהמזבח בוכה על זה".

היות והמזבח מבטא את החיבור והקירוב לקב"ה, לא ייתכן לשתף בו או לצדו לא עץ ולא מבנה כלשהו, כי זה פוגם בעצם הקשר הבלעדי לקב"ה.

מכאן כי גם בית דירות וגם נטיעת עץ עומדים כנגד המזבח ולכן ישנו איסור לשתף נטיעה עם המזבח. ובחידושי אגדות לסנהדרין כותב המהר"ל:

 "האשירה הוא מגדל דבר אחד מהארץ וכאשר הוא נוטע אשירה היה מגביה דבר זה ולפיכך אותם שעבדו עבודה זרה היו בוחרים ביותר באשירה כי היו מגדלים כח אשר היו עובדים אותה והתורה אמרה (שמות כ', כא) 'מזבח אדמה תעשה לי' כי אין עבודה אל הש"י לגדל אותו, ולפיכך אל הש"י ראוי מזבח אדמה לא זולת זה. לכך אמרה תורה לא תטע לך אשירה אצל מזבח ה' אלוקיך כי הם שני הפכים - זהו הגבהות וגדול זר והוא יתברך ענוותנותו על כל המידות"      (ז:).

כלומר, ישנו צד בו המזבח והאשרה הם הפכים בעניין הגבהות והענווה, המהות של הקשר עם הקב"ה והזרות הפוגמת בקשר העצמי הזה.

4. לא ניתן להוסיף שום שלמות לקב"ה

למשך חכמה פירוש מקורי להסבר איסור נטיעת העצים בצד המזבח. וכך דבריו:

"לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ה' אלוקיך אשר תעשה לך. הענין, כי הקרבנות אף כי המה חלק גדול מהתורה, והתורה קראתם 'לחמי לאשי' פעמים רבות, בכל זאת נודע לנו הדבר מצד המשוכל כי הבורא כל אינו ניזון מאומה, ואין נוסף בו שום שלמות חלילה מפעולות הנבראים, והוא בעצמותו בלא שנוי כמו שהיה טרם המציא הנמצאות. וכן הפליגו הנביאים: 'אם מצדקת מה תתן לו כו'' (איוב ל"ה, ז), 'הירצה ה' באלפי אילים' (מיכה ו', ז). וכולם הסכימו שענין הקרבנות הוא מופלא על דרך סוד, ענין חוקי מפעיל פעולה נשגבה בנפש האדם, ומוסיף בו שלמות ודביקות בהתבוננו על פעולתו, כי כל זה היה ראוי להיות על נפשו. וכיוצא בזה עניינים תמצאם בספר האמונות והדעות לר' סעדיה גאון.

ולפי מה שהעמיקו הזהר והמקובלים, כי זה מחבר ומקשר כל העולמות להיותם פונים למטרה המכוונת. אבל הבורא יתברך, כמו שאינו צריך לשלימות כל המציאות, כן אינו צריך לשלימותם פעולתם. והדברים עמוקים. והנה ידוע מהקדמונים מעשי הצאב"א, כי היו עובדים להמזלות וכוחות מופשטים, באופן שהיו מוסיפים להם כח ושפע, ועבור זה בשביל הנאותם אותם בקרבנותיהם ובדם בניהם, המה יתנו להם כח וברכה בכל מעשי ידיהם, וכמו דברי הארורות להנביא (ירמיה מ"ד, טו).

ועל זה כוון האלהי בן עזאי (מנחות קי.), וזה לשונו: 'בוא וראה [כי זה באמת הרגש נפלא מאד] מה כתיב בפרשת קרבנות, שאל נאמר בהן לא 'א-ל' ולא 'א-לוהים' אלא ה', שלא ליתן פתחון פה למינים לרדות'. וביאור דבריו, כי שם 'א-להים' הוא כח כל הכוחות העלולים ונמצאים מאתו יתברך. ושם 'א-ל' הוא מורה על חוזק פעולותיו וחסדו לכל בשר. ואם היה כתוב כן בפרשת קרבנות היה פתחון פה למינים, כי הוא צריך ליזון חלילה מהקרבנות. לכך נאמר בכל מקום - ה', כי הוא מורה על היותו נמצא מחוייב במציאותו, והוא מהוה וממציא כל. ואם כן לא יתכן בשכל לאמר כי הוא מקבל הזנה ותוספות מהנמצאים התלויים ברצונו ונבראים יש מאין הגמור רק בחפצו.

והנה ידוע כי הדומם אינו ניזון ואינו ניתוסף, כי הוא התערבות חלקים ויסודות דוממים פשוטים, ואשר נמצא כי יגדל האבן, הוא באשר יתדבקו חלקי העפר אשר סביבו ויתקשו עד כי יהיו לאבן, אבל לא מיני קא רבו (בבא מציעא סד. עיין שם היטב). לא כן הצומח והחי, ניזונים וגדלים ומוסיפים שלמות בחיותם תמיד, כנודע. ולהורות כוונה זו צוה יתברך לעשות מזבח אבנים ולא יהיה בו שום עץ, להתבונן כמו שהמזבח – מקום הקרבנות – הוא דבר שאינו ניזון ואין צריך למים ומזון, כן כל ענין הקרבנות הוא לא לסבת הזנה והתוספות בשלמותו כלל. לזה נאמר 'לא תטע לך אשרה כל עץ' [ודייק במלת 'אשרה' כמו שאמרו בתורת כהנים קדושים (פרשה יא): 'עשרה שמות המגונים שנתגנתה בהם עבודה זרה כו', אשרים – על שם שהם מתאשרים מאחרים'. והוא כמו שכתבנו 'אצל מזבח ה' אלוקיך אשר תעשה לך', כי כל ענין המזבח הוא אין צורך לו חלילה, ואינו שום הזנה אצלו, רק הוא צרכך ותועליותיך ועשייתו הו אלך לסבתך ולשלמותך".

המשך חכמה, מתחיל ביסוד שהבורא אינו ניזון מאומה, לא נוספת בו שום שלמות והוא בלא שום שינוי, ועל כן הקרבנות הם סוד המשפיעים על נפשו של האדם אך לא על הקב"ה. בהקשר לכך הוא מביא את דברי בן עזאי המפנה את תשומת הלב כי בקרבנות לא נאמר א-ל וא-לקים אלא ה'. שם ה' משמעותו ה' מחייב המציאות ומהווה הכל. הצומח והחי מוסיפים שלמות בהיותם תמיד, ועל כן ציותה התורה לבנות מזבח אבנים ולא יהיה בו שום עץ, להורות שהמזבח שלם ולא ניזון ממשהו חיצוני.

בעוד שהמהר"ל הדגיש את העניין שלא לשתף דבר מעבר למזבח עצמו, המשך חכמה מדבר על כך שהמזבח והקרבנות אינם מזינים את הקב"ה כלל ועל כן אין לנטוע עץ בצד המזבח.

5. האשרה והמצבה כמסמלים את נוכחות ה'

האם ישנו קשר מיוחד בין איסור האשרה והמצבה? הרב מרדכי סבתו^[1] מנסה לעמוד לעמוד על המשותף בין שני איסורים אלו וכך דבריו:

"נראה שיש לאמץ את הדעה שאילן זה, הקרוי אשרה, ייצג בתרבות הכנענית את נוכחותה של אלה זו, וכי הצבתו בסמוך למזבח נועדה להגדיר את האלה שלשמה מוקרבים הקרבנות.

בדומה לכך יש לפרש כנראה גם את תפקיד המצבה בפולחן הכנעני. בשני מקומות מצאנו את הביטוי 'מצבת הבעל' (מל"ב ג', ב; שם י', כז). נראה אפוא שכשם שאילן האשרה מבטא בפולחן האלילי את נוכחותה של האלה אשרה, כך מבטאת מצבת הבעל את נוכחותו של האל בעל^[2]: שניהם ממוקמים בצד המזבח כדי לסמל את האלים שלהם מוקרבים הקרבנות^[3].

על פי פשט הכתובים אין מדובר בפסוקינו באיסורי עבודה זרה גופם, אלא באיסור לחקות את מנהגי הגויים לשם עבודת ה'. מלשון הפסוק 'אשר שנא' משמע שיש פגם עצמי בעבודות אלו, בדיוק כשם שיש פגם מוסרי בהקרבת בנים ובנות, שגם עליה נאמר 'אשר שנא'.

הכתוב פונה לאדם מישראל המבקש לעבוד את ה' וסבור שטוב יהיה אם יסב את מנהגי הגויים ויהפכם לעבודת ה': 'איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם ואעשה כן גם אני' (י"ב, ל)^[4]. אותו אדם סבור שכדי להדגיש ולפרסם שהוא מקריב את קרבנותיו לה', מוטב שיקים חפצים בדמותם, אבל במובן המתאים לעבודת ה': המצבה והאשרה, שבפולחן הכנעני סימלו את האלים הכנעניים, יסמלו מעתה את נוכחות ה'. מחשבה זו בא הכתוב בפרשתנו לשלול מכול וכול: חפצים אלו ותפיסה זו מתוארים בכתוב כדבר שה' שנא.

נראה שהפגם המהותי שבתפיסה זו הוא הניסיון לערוך דמות לה', ולוּ על דרך החיקוי בלבד. איסור זה שורשו בדברי הכתוב 'ונשמרתם מאד לנפשתיכם כי לא ראיתם כל תמונה ביום דִבר ה' אליכם בחֹרב מתוך האש. פן תשחיתון ועשיתם לכם פסל תמונת כל סמל' (ד', טו-טז). יָתֵר הכתוב אצלנו בכך שהוא אוסר הקמת חפצים אף אם הם מייצגים כביכול רק את נוכחות הא‑ל, ולא את הא‑ל עצמו, ואף אם הדבר נעשה כדי להבהיר למי אנו מקריבים את קרבנותינו. חשיבות התפיסה המופשטת של הא‑להות אינה מותירה מקום לשום פשרה^[5].

מעתה נוכל אף להציע הסבר לעובדה שבזמן האבות הייתה המצבה אהובה ואילו בזמן הבנים נהפכה לשנואה. בביאור הדברים נאמץ את העיקרון שהותווה בפירושיהם של הרב הירש והרב קוק  שיש הבדל בין עבודת ה' בזמן האבות לעבודתו בזמן הבנים. תפקיד האבות היה לפרסם את שם ה' בעולם ולהדגיש את נוכחותו, ובשלב זה היה מקום להדגיש את נוכחות הא‑ל בעולמו גם על ידי חפצים המייצגים באופן סמלי את נוכחותו. בשלב שני, לאחר שנודע שם ה' בעולם, יש להדגיש דווקא את הממד המופשט של א‑לוהי ישראל, ומשום כך נאסרו המצבה והאשרה^[6].

בניגוד למצבה, שאותה מצינו כאמור אצל האבות, לא מצאנו שהאבות נטעו אשרה. ואמנם חז"ל בספרי שם הזכירו רק את המצבה שהייתה אהובה בימי האבות, ואילו לגבי האשרה אמרו שם^[7] כי הייתה שנואה גם בימי האבות. ברם, כיוון שהתורה כרכה את האשרה והמצבה יחדיו, וכיוון שמצאנו את יעקב מקים מצבה וביארנו את טעם השינוי, יש מקום לבדוק אם אין אצל האבות גם מקבילה חיובית לאשרה. בהקשר זה יש לשקול את משמעותו של מה שנאמר באברהם: 'ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם ה' א‑ל עולם' (בראשית כ"א, לג).

המפרשים נחלקו בביאור חלקו הראשון של הפסוק, ובעיקר בדבר הקשר שבינו לבין חלקו השני. כבר בחז"ל (בראשית רבה נד; סוטה י.) מצאנו דעות שונות בביאורו של אותו אשל: יש אומרים פרדס להביא ממנו פירות לאורחים, ויש אומרים פונדק. הצד השווה שבשני הפירושים, שקריאת אברהם בשם ה' נעשתה באמצעות הכנסת אורחים, האכלתם והבאתם לכך שיברכו את ה'. פירושים אלו אינם תואמים את פשוטו של מקרא, מהטעם הפשוט שעל פיהם העיקר חסר מן הספר. רשב"ם פירש "פרדס היה להתפלל שם", אלא שלא ביאר את הקשר שבין הפרדס לבין התפילה. ראב"ע פירש "אשל – אילן", ונראה שזהו אכן פשוטו של מקרא^[8], אלא שאף הוא לא פירש את הקשר בין האילן לבין הקריאה בשם ה'. נראית אפוא דעתם של האומרים שנטיעת האשל באה לציין את קדושתו של המקום כמבטא את נוכחות ה'^[9].

מעתה נוכל לתת משמעות חדשה לדבריו של רש"י (בעקבות חז"ל) "ואף על פי שהיתה אהובה לו בימי האבות עכשו שנאה מאחר שעשאוה אלו חק לעבודה זרה": בימי האבות הייתה המצבה (ואולי אף המקבילה לאשרה, היינו ה'אשל') אהובה, כיוון שתפקידה היה רק לסמל את נוכחות הא‑ל בעולמו ולפרסם את שמו, אבל בשום אופן לא ללמד על הגשמת הא‑ל; ואולם, מאחר שעשאוה הגויים חוק לעבודה זרה – היינו, ראו בזה הגשמה של הא‑לוהות – הפכה לשנואה".