לא תחמוד (א)

  • הרב משה טרגין

לא תחמוד - חלק א'

הדיברה העשירית בעשרת הדיברות היא "לא תחמוד". רבים מן הפרשנים עמדו על הקושי הגלום באיסור המוטל על הרגש - ובייחוד על רגש זה, שהוא כה אופייני לעולם הרגשות האנושי (ראה ספר החינוך מצווה תט"ז). מכל מקום, לגבי איסור זה מתבקשת השאלה מה היא הגדרתו ההלכתית.

ייתכן כי נוכל ללמוד על אופיו של האיסור מניתוח המשמעות של המילה "תחמוד". אבן עזרא בפירושו לפרשת ואתחנן עומד על כך שלמילה "תחמוד" יש שני פירושים: האחד - השתלטות על חפץ מסוים בכוח, והשני - חשק ורצון כלפי מושא מסוים הנחשב למושך על ידי זה שחומדו.

לדו-משמעות לשונית זו יש השלכות חשובות במישור הרחב יותר: מהי הגדרתו ההלכתית של איסור לא תחמוד? האם זו מצווה שבלב? - אם כך, כל אדם שחמד בלבו חפץ שאינו שלו עבר על האיסור. אולם ייתכן שאיסור זה קשור לעולם של גזלות דווקא. ייתכן כי על אף ההבדלים הרבים שבין לא תחמוד לבין איסור גזלה, נוכל לומר כי הוא משתייך לאותה הקטגוריה.

בסמ"ק (ספר מצוות קטן) מחלק המחבר את כל המצוות לשבעה חלקים, בהתאמה לימי הבריאה. את איסור "לא תחמוד" הוא מביא ברשימת המצוות הנוגעות לחובות שבלב, ובכך הוא ממקד את האיסור בעולם הרגשות והמחשבות של האדם. גם הרמב"ן בפירושו לפרשת קדושים צועד בכיוון דומה. הוא מביא את המדרש הטוען כי לכל מצווה מרשימת המצוות הפותחת את פרשת קדושים ישנה דיברה מקבילה בעשרת הדיברות, ועל פי שיטה זו הוא מביא כמקבילה לאיסור לא תחמוד את מצוות "ואהבת לרעך כמוך". מהקבלה זו ניתן להסיק כי גם המדרש סבור שאיסור לא תחמוד הוא ציווי על הרגש.

בניגוד לעמדה שהוצגה עד כה סבור רבנו בחיי (בפירושו לפרשת ואתחנן) כי איסור זה קשור לאיסור גזלה וכי הוא צורה מסוימת של גזלה. הרמב"ן בפירושו לפרשת יתרו מסכים עמו, ובכך הוא קובע כי יש התייחסות לאיסור גנבה בעשרת הדיברות (כזכור, איסור "לא תגנוב" המופיע בעשרת הדיברות מתייחס לגונב נפשות, דהיינו לחטיפה). למרות ההבדלים הרבים שבין איסור לא תחמוד לבין איסור גזל המוכר לנו, ניתן לומר כי שני פרשנים אלו סברו שאיסור לא תחמוד בנוי בצורה מסוימת על המודל של איסור גזלה.

ספר החינוך במצווה תט"ז סומך את ידיו על דברים אלו, והוא אף מוסיף השלכה מעניינת הכרוכה בהבנה זו של האיסור. הוא כותב כי איסור זה חל הן על גברים והן על נשים, וכמו כן כי הוא חל על בני כל העמים. הבעיה בפירוש כזה היא שאיסור לא תחמוד אינו מופיע ברשימת שבע המצוות בה נצטוו בני נח. ספר החינוך מתייחס לבעיה, והוא משיב כי לא תחמוד כלול באיסור גזל, שבו בני נח נצטוו. החינוך הרחיב את היקף האיסור גם לגויים על ידי הבנתו כאיסור הקשור לגזלה.

סיכום:

הבחנו בין שתי משמעויות שונות של המילה "תחמוד" - שתי משמעויות העשויות להוביל לשתי הגדרות שונות של האיסור. ניתן לומר כי לא תחמוד מתייחס לרגש החמדה שיש לאדם כלפי מושא מסוים שאינו שייך לו. לחלופין, ייתכן כי האיסור הוא על פעולה מסוימת הדומה באופייה לגזלה, צורה מסוימת של השתלטות בכוח.

בפשטות, ניתן לצפות כי הנפקא מינה המרכזית לשאלה שהעלינו נוגעת לשאלת טיב הפעולה הנדרשת על מנת לעבור על האיסור. אם "לא תחמוד" הוא איסור על רגש החמדה, נוכל לומר כי האדם המתאווה עובר על האיסור גם אם לא נהג על פי מחשבותיו. אך אם לא תחמוד הוא צורה מסוימת של איסור גזלה, העברה על הלאו תהיה כרוכה במעשה ממשי. עניין זה נידון במכילתא בפרשת שמות. המכילתא מתבססת על גזרה שווה כדי לטעון שאדם עובר על לא תחמוד רק אם הוא מבצע מעשה בפועל. מהגבלה זו ניתן לכאורה להוכיח כי האיסור אינו על הרגשות. אולם בחינה מדוקדקת יותר של המכילתא מעלה כי עדיין נוכל לטעון שאיסור לא תחמוד הוא איסור שבלב. ייתכן שהתורה דורשת בוחן מסוים על מנת לדעת עד כמה מחשבה או רגש מסוימים מושרשים באדם. מחשבות רבות חולפות במוחנו (במיוחד בעולם מורכב כעולמנו המודרני), ולכן אפשר שניתן לייחס אחריות אישית רק למחשבות המעוגנות באישיותנו. נוכל לומר כי האינדיקטור לכך שהחמדנות קרמה עור וגידים הוא המעשה שנעשה בגינה. על פי השקפה כזו המעשה אינו האיסור ממש, הוא מהווה רק "שיעור" למעשה - רק רגש תאווה המביא לידי מעשה של חמדנות מחייב אדם באיסור לא תחמוד.

אם כך, עלינו לנתח את תפקידה של הפעולה באיסור לא תחמוד. ניתוח זה יסייע לנו בצורה עקיפה לעמוד על גרעינו של האיסור - האם זהו איסור הכרוך במעשה או ברגש.

עניין חשוב לניתוח זה מועלה על ידי הסמ"ק. הסמ"ק, כזכור, מיקם את איסור לא תחמוד יחד עם שאר האיסורים הנוגעים ללב. עובדה זו גורמת לו לנסות להסביר את המכילתא באופן שהמעשה יקבל חשיבות משנית, ועיקר האיסור יתמקד ברגשות דווקא. הוא סבור כי הפעולה מהווה רק השלמה של האיסור, שלמעשה התחיל עוד הרבה קודם - ברגש התאווה והחמדה. אמנם, אם לא נעשה כל מעשה האדם לא עבר על הלאו. אך ברגע שנעשה המעשה, ממוקדת נקודת ההתחלה של האיסור שנעשה ברגש החמדה. הסמ"ק מנסה למעט בחשיבות המעשה באיסור לא תחמוד, על מנת שיוכל לדבוק בפירושו שלו לאיסור - איסור הממוקד במחשבה, שאדם יכול לעבור עליו עוד בטרם ניסה לעשות מעשה בהתאם לרגשותיו.

עניין נוסף בעל חשיבות לשאלתנו הוא שאלת טיבו של המעשה שמצריכה המכילתא על מנת לעבור על הלאו. הרמב"ם בהלכות גזלה מפרש את המכילתא בצורה הגלויה והברורה ביותר: רק השתלטות מוצלחת נחשבת עברה על איסור לא תחמוד. ראשונים אחרים מצריכים רמה פחותה בהרבה של מעשה. רבנו תם (המובא בפירוש התוספות לחומש), למשל, טוען כי מספיקה הכרזה מילולית בפה על רגש החמדה על מנת לעבור על הלאו. מובן כי אם נאמר שהאיסור קשור לאיסור גזלה, יש צורך במעשה השתלטות גמור על החפץ על מנת לעבור עליו. לעומת זאת, אם האיסור הוא על ההתאוות, ניתן להסתפק בהכרזה מילולית. באורח דומה טוען הנצי"ב בפירושו למכילתא כי די בניסיון פיסי כל שהוא להשתלט על החפץ - גם ניסיון שלא הצליח - על מנת לעבור על האיסור. נראה כי אף הוא ראה את לא תחמוד כלאו האוסר על רגשות מסוימים. דרישת המכילתא למעשה באה להוכיח כי רגש זה אכן די בו על מנת לחייב את האדם. הרגש מהווה "שיעור" באיסור. לכן אין צורך בהשתלטות מושלמת על החפץ.

גורם נוסף שייתכן כי יש לו חשיבות לדיון זה נידון על ידי הרמב"ם. הוא פוסק כי אין מלקות על לא תחמוד משום שזהו לאו שאין בו מעשה - איסור שאין צורך במעשה על מנת לעבור עליו - ולכן, על פי הגמרא במסכת מכות, אין לוקים עליו. הראב"ד מתייחס בחשדנות לקביעה זו של הרמב"ם, שהרי הוא עצמו הביא את המכילתא הדורשת מעשה מוחשי כדי לעבור על הלאו. הראב"ד עצמו אינו סבור כי יש עונש מלקות על הלאו של לא תחמוד, אך זאת מסיבות אחרות. מכל מקום, השאלה נותרה בעינה: מה ההיגיון בכך שהרמב"ם דורש מצד אחד מעשה כדי לעבור על הלאו, ומסתמך בדרישה זו על המכילתא, ומצד שני הוא סבור כי זהו לאו שאין בו מעשה?

ניתן לומר שהרמב"ם סבור כי לא תחמוד הוא איסור הנוגע לרגשות. לכן הפעולה אינה גופו של האיסור (למרות שהוא מצריך פעולת השתלטות מוצלחת), אלא מהווה אינדיקציה לכך שהאיסור נעשה. למרות שישנו צורך בפעולה - ואפילו בפעולה מוצלחת - על מנת לעבור על האיסור, הפעולה אינה מהווה את גוף האיסור. ממילא מובן מדוע הרמב"ם אינו יכול לומר שלא תחמוד הוא לאו שיש בו מעשה. אם כך, ניתן להסביר את דעת הראב"ד: לדעתו איסור לא תחמוד קשור לאיסור גזלה, ועל כן הפעולה היא היא האיסור עצמו. מכאן נובעת הגדרת האיסור כלאו שיש בו מעשה. הראב"ד נאלץ למצוא הסבר אחר להעדר מלקות על לא תחמוד. אנו נבחן הסבר זה, יחד עם עוד עניינים הקשורים לאיסור לא תחמוד, בשיעורנו הבא.

נקודות מתודיות:

1. בכל פעם שאנו עוסקים במצווה שיש לה מקור מקראי, עלינו להשתמש בשלושה סוגים של ספרים לפני שנפנה למקורות המוכרים יותר (גמרא, ראשונים, רמב"ם וכו'):

* יש לבחון את הפסוק המשמש כמקור להלכה או למצווה. עיון בפרשני המקרא (רש"י, רמב"ן, אבן עזרא וכו') יועיל אף הוא.

* עלינו לעיין בספרי המצוות השונים (רמב"ם, חינוך, סמ"ג, סמ"ק, יראים וכו') ולראות כיצד הם מגדירים את המצווה. ספרים אלו נוקטים, בדרך כלל, בלשון שאינה משתמעת לשני פנים, ובכך הם עוזרים נכבדות להגדרת אופייה של המצווה או של ההלכה.

* יש לעיין במדרש הלכה. אם זהו פסוק בספר שמות, יש לעיין במכילתא. אם זהו פסוק בספר ויקרא, יש לעיין בתורת כוהנים. פסוק מספר במדבר או מספר דברים יטופל בספרי. במדרשי ההלכה נוכל למצוא דרשות של חז"ל שלעתים נוכל למצוא אותן במשנה, ולעתים לא. אם דרשות מסוימות מופיעות בגמרא, ניתן לבדוק האם ישנם שינויי גרסות לדרשה. במקרים מסוימים ניתן ללמוד משינויי הגרסה על הבנתם של עורכי הגמרא את המדרש. לעתים קרובות נמצא דרשה שאינה מופיעה בגמרא הדנה באותו נושא. ככלל, לא תמיד דרשות ממדרשי ההלכה יתקבלו בפסיקת ההלכה, אך ערכן של הדרשות רב מבחינת העובדה שהן מאפשרות לנו להבין שיטת יחיד. איננו מתעלמים משיטת בית שמאי, אף על פי שאיננו פוסקים על פיה. במקרים מסוימים נוכל למצוא את דרשת המכילתא בראשונים למרות שהגמרא לא ציטטה את הדרשה הנוגעת לעניין.