קידושין | דף לה ע"ב-לו ע"א | קורחה בנשים

א. שיטת איסי

לאחר הדיון באיסורי היטמאות, השחתה והקפה, בהם עסקנו בשיעורים הקודמים, ממשיכה הגמרא ודנה בשיטתו של איסי, אשר צירף את איסור קרחה - האיסור לתלוש את שערות הראש, בעיקר כתגובת אבל, וכפי שנרחיב להלן - לאיסורים שנשים פטורות מהם. בגמרא מובאים שלושה נימוקים אפשריים לשיטה זו:

א. בציווי על האיסור נאמר "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱ-לֹהֵיכֶם לֹא תִתְגֹּדְדוּ וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת" (דברים י"ד, א) - "'בנים' ולא בנות".

ב. האיסור מופיע גם בפרשת "אמֹר אל הכהנים בני אהרן" - "לֹא יִקְרְחֻה קָרְחָה בְּרֹאשָׁם" (ויקרא כ"א, ה); ומאחר שהפרשה אמורה דווקא לבני אהרן, ולא לבנות אהרן, אנו לומדים בגזרה שווה 'קרחה קרחה' שגם בישראל נאסרו גברים בלבד.

ג. גזרה שווה מ"בין עיניכם" האמור בתפילין (דברים י"א, יח) ל"בין עיניכם" האמור בקרחה - מה להלן נשים פטורות, אף כאן נשים פטורות.

להלן נבחן את הטעמים השונים, וננסה לעמוד מתוכם על יסודות שונים באיסור קרחה.

ב. בָּנִים אַתֶּם - עַם קָדוֹשׁ

הטעם הראשון פוטר נשים כיוון שהאיסור פותח במיעוט "בָּנִים אַתֶּם" - בנים ולא בנות. על כך מקשה הגמרא: אם אכן מצומצם הפסוק לגברים בלבד - מדוע לא נפטור נשים גם מאיסור גדידה המופיע בו? את תשובתה תולה הגמרא בכך שהנימוק שבפסוק הבא, "כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱ-לֹהֶיךָ", שייך אף בנשים, ולפנינו, אם כן, מיעוט ("בנים ולא בנות") וריבוי ("כי עם קדוש אתה"): המיעוט נדרש על איסור קרחה, שאינו אלא במקום שֵׂעָר, והריבוי - על איסור גדידה, הנוהג אף שלא במקום שֵׂעָר.

הגמרא אינה מסבירה מה הקשר בין המקום בו נוהג האיסור לבין חיוב הנשים. קושי נוסף הוא, שצורת לימוד זו מסרסת לכאורה את הכתוב, שהרי דווקא איסור גדידה הוא הקרוב למילים "בנים אתם", ואילו איסור קרחה קרוב יותר למילים "כי עם קדוש"!

והנראה להסביר, שאיסי מבין כי איסורי הקרחה והגדידה הם למעשה שני איסורים שונים הנובעים משורש משותף - "כי עם קדוש אתה": עם ישראל קדוש לה', ועל כן אסור לאדם מישראל לפגוע בעצמו, שכן יש בכך משום פגיעה בקניינו של ה'. מאחר שנימוק זה שייך אף בנשים, שייכים בעיקרון שני האיסורים גם בהן. הצמצום "בנים אתם" אינו בנימוק, כי אם בפנייה: האמירה הופנתה לבנים, ולא לבנות. מאחר שהנימוק שייך הן בבנים הן בבנות, עלינו לשאול: מדוע הופנתה האמירה כלפי הבנים בלבד? כאן מחדש איסי, כי הואיל והמוקד של איסורים אלו הוא ההשחתה והפגיעה בגוף, וכבר מצינו שאיסור השחתת שער הזקן והצדעיים אינו שייך בנשים, מסתבר שהתורה פנתה דווקא לגברים, אף שטעם האיסור שייך גם בנשים, כיוון ששער נשים אינו בכלל איסורי השחתה; לפיכך יש למעט את הקרחה, שהיא דווקא במקום שֵׂעָר, ולרבות את הגדידה, האסורה אף שלא במקום שֵׂעָר.

ממילא מתורצת גם הקושיה השנייה - הפסוק אינו מסורס: המילים "בנים אתם לה' א-להיכם" אינן מתייחסות רק לאיסור הקרחה, כשם שהמילים "כי עם קדוש אתה" אינן מתייחסות לאיסור גדידה בדווקא; שני הצירופים מתייחסים לשני האיסורים. אך מאחר שעל פי הנימוק ראוי היה להפנות את שני האיסורים, על כל פרטיהם, גם כלפי נשים, מחפש איסי מהו הפרט שאינו שייך בנשים, ומתוך השוואה לאיסורי השחתה אחרים הוא מבין כי דווקא איסורים במקום שֵׂעָר אינם שייכים בנשים.

ג. שריטה וגדידה אחת היא

על פי דברינו, איסי רואה איסורי קרחה וגדידה כאיסורים ששורשם משותף: האיסור על אדם מישראל לפגוע בעצמו, "כי עם קדוש אתה". ייתכן שיש בכך כדי להסביר גם את המשך הסוגיה: הגמרא שואלת מדוע לא נאמר שהמילים "כי עם קדוש אתה" באו לרבות נשים לשריטה דווקא, וכי איסורי קרחה וגדידה ממועטים שניהם מ"בנים אתם"; והיא משיבה "קסבר איסי שריטה וגדידה אחת היא". רש"י מבאר, כי בתחילה חשבה הגמרא ששריטה היא דווקא ביד וגדידה דווקא בכלי, ומדובר בשני איסורים נפרדים, ולמסקנה אלו איסורים זהים, השייכים שניהם בין ביד בין בכלי. על פי שיטת איסי כפי שנתבארה עתה, מובן מדוע אין לחלק בין האיסורים: מאחר שמוקד האיסור הוא בפגיעה בגוף, אין לחלק בין פגיעה ביד לבין פגיעה בכלי - וכשם שאין לחלק ברציחה בין הריגה ביד להריגה בכלי.[1]

ד. השוואה לכוהנים

המקור השני שמביאה הגמרא לפטור נשים מאיסור קרחה, מזכיר גם הוא לימוד שהופיע לגבי השחתת זקן - ושני הלימודים מובאים בשמו של אותו אמורא: אביי. אביי אומר, כי מאחר שמצינו איסור קרחה גם בכוהנים, ושם נאמר בפירוש "בני אהרן" ונתמעטו בנות אהרן, ניתן ללמוד בגזרה שווה 'קרחה קרחה' שגם האיסור לכלל ישראל אינו נוהג בנשים.

בשיעור הקודם אמרנו, כי אזכור איסורים אלו באופן מיוחד ביחס לכוהנים מלמד כי הם קשורים לעבודה זרה. ואכן, בסימן ק"פ מיורה דעה כותב הטור:

גדידה וקרחה על המת גם היא מחוקי הגוים דכתיב 'בנים אתם לה' א-להיכם'...

הבית יוסף והב"ח נחלקו בהבנת לימודו של הטור מהפסוק. הבית יוסף הבין כי כיוון שבנים אתם לה' א-לוהיכם, אל לכם לעשות כדרך שעושים בני אלוהי נכר - ומשמע מכאן שהגויים היו מתגודדים ושמים קרחה בראשם; על פי הבנה זו, מדובר בחוקות גויים, שאינן קשורות בהכרח לעבודה זרה דווקא. הב"ח הבין באופן שונה מעט:

פירוש, מדהזכיר בלאו זה שהם בנים לה', משמע לה' ולא לאחר. אלמא דחוק זה היה לעבודה זרה אל אחר, והזהיר בניו ממנו...

והוא מוסיף ומשווה לדינו של רבי שמעון בכתובת קעקע, שאינו חייב עד שיכתוב את השם (מכות פ"ג מ"ו), כלומר: מדובר בסוג של עבודה זרה, ולא רק בחיקוי התנהגותי. על פי הבנה זו, איסור קרחה קשור לדרך של עבודה זרה. כך ניתן גם להסביר מדוע מופיע האיסור יחד עם איסור גדידה, ולא עם איסור שריטה, שהרי הגמרא במכות (כא.) מסיקה, כי על עבודת כוכבים חייב בכלי (גדידה) ופטור ביד (שריטה), שנאמר "וַיִּתְגֹּדְדוּ כְּמִשְׁפָּטָם בַּחֲרָבוֹת וּבָרְמָחִים" (מל"א י"ח, כח), הווה אומר: שריטה מיוחדת למת, ואילו גדידה היא בין למת בין לעבודת כוכבים.

ה. גדר איסור עבודה זרה בגדידה וקרחה

לכאורה מוקשה הבנה זו מפשט הכתוב "ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת" - משמע: למת דווקא. ואף להלכה כן הדין, כמבואר בסוגייתנו דף לו..

כדי לענות על שאלה זו, נבחן שאלה אחרת שעוררו הראשונים. ראינו כי הגמרא במכות אומרת שהגודד לע"ז חייב. התוספות שם (ד"ה על עבודת כוכבים) מביאים בשם רש"י שגדרי החיוב הם כגדרי החיוב הרגילים בע"ז: אם גודד לפני ע"ז שכך דרכה, חייב מיתה; ואם לפני ע"ז שאין דרכה בכך - חייב מלקות. אמנם הרמב"ם (הלכות עכו"ם פי"ב הי"ג) כותב שהשורט עצמו בכלי לעבודה זרה חייב מלקות, וביאר הכסף משנה על אתר כי לדעת הרמב"ם גדידה אינה דרך עבודה זרה ממש, אלא "שהיו עושים כך כדי שתתעורר לענות אותם כפי מחשבתם המשובשת", כלומר: זוהי עשייה דתית הקשורה לעבודה זרה, אך לא עבודה ממש. נראה שהרמב"ם הבין כך מפני שאם לא כן, תוספת הלאו מיותרת, שהרי כבר יש לאו לע"ז כדרכה.

הגדידה המוזכרת בפסוק איננה, אם כן, ע"ז רגילה. וייתכן שכך יש להבין גם את אופיו של איסור קרחה כאיסור הקשור לע"ז, כלומר: אין זו עבודה לאל מסוים - אך גם לא מנהג סתמי, שאיננו קשור לדת; הקרחה הייתה ביטוי דתי לאבל על מת, ולפיכך נחשבה קשורה לע"ז, אף בלא שתהיה עבודה כדרכו של אל מסוים. ממילא יובן מדוע היא מוזכרת באופן מיוחד ביחס לכוהנים, שעליהם להתרחק יותר מעבודה זרה, ובכך נתמעטו הנשים; וגם כשהורחב האיסור לשאר העם, נותרו נשים פטורות. ושמא יש לומר שאף בין העכו"ם הייתה הקרחה כמעשה דתי מיוחדת לגברים דווקא.

ו. לימוד מתפילין

המקור השלישי שמביאה הגמרא הוא גזרה שווה מתפילין: כשם שנשים פטורות ממצוַת תפילין, כך פטורות הן מאיסור קרחה. מה משמעותו של לימוד זה?

הרמב"ן בפירוש התורה (דברים י"ד, א-ב) מסביר כי "בנים אתם" ו"עם קדוש אתה" הן הבטחות על הישארות הנפש לאחר המוות, על כן אין ראוי לקרוח על המת, שאין המיתה היכרתות הנפש. והוא מוסיף כי מכאן סמך לרבותינו, שאסרו להתאבל על הנפש יותר מדי (מועד קטן כז:). פירושים דומים הובאו גם בשאר המפרשים על אתר. כך כותב למשל אבן-עזרא: "אחר שתדעו שאתם בנים לשם והוא אוהב אתכם יותר מהאב לבן, אל תתגודדו על כל מה שיעשה, כי כל אשר יעשה לטוב הוא". נראה מכאן, שאיסור קרחה הוא איסור הקשור להלכות אבלות דווקא: זהו מעשה אבלות, שנאסר בגלל היותו קיצוני מדי.

הקשר בין תפילין להלכות אבלות מבואר במסכת סוכה (כה:): "אבל חייב בכל מצות האמורות בתורה, חוץ מתפילין, שהרי נאמר בהן פאר".[2] הווה אומר: תפילין מהווים היפוכה של האבלות, ובהקשר שלנו - היפוכו של מעשה הקרחה. ייתכן אפוא, שאיסור קרחה קשור לחיוב התפילין, כלומר: נתינת קרחה במקום תפילין מהווה מעשה ההפוך להנחת תפילין. אלא שהתורה, מתוך מגמה לצמצם את ביטויי האבל, ציוותה אמנם שלא להניח תפילין, אך אסרה לעשות מעשה המבטא את היפוכה של ההנחה. אם כך, ניתן לומר שבנשים, הפטורות מתפילין, בולטת הקרחה פחות כהיפוכה של מצוה זו, וממילא אין בכך איסור לגביהן.

ראינו עד כאן שלושה כיוונים בהבנת איסור קרחה: (א) איסור השחתה, (ב) איסור ע"ז (ג) ואיסור אבלות. להלן נבחן מספר נפקא מינות בין הסברים אלו.

ז. קרחה שלא על המת

רש"י על התורה (דברים י"ד, א) מסביר את איסור קרחה כך:

לא תתגדדו: לא תתנו גדידה ושרט בבשרכם על מת כדרך שהאמוריים עושין לפי שאתם בניו של מקום ואתם ראויין להיות נאים ולא גדודים ומקורחים.

כלומר: רש"י נוקט ככיוון הראשון, שאיסור קרחה נובע מאיסור השחתה. הרמב"ן על אתר דחה את דבריו:

ואיננו נכון, שאם כן תהיה המצוה גם שלא על המת.

בדבריו אלו רומז הרמב"ן לברייתא בסוגייתנו לו., לפיה רק הקורח על מת חייב. הגבלת החיוב לקורח על מת תובן על פי שני הכיוונים האחרונים שהעלינו - אבלות או מעשה דתי הקשור למת - אך על פי הכיוון הראשון, שאלת הרמב"ן אכן קשה. תירוץ לדברי רש"י ניתן להעלות על פי דברי החינוך (מצוה תסז) לגבי גדידה:

שאין חיוב הלאו רק במתגודד על מת או על ע"ז, אבל המתגודד בלא טענה או מתוך כעס על ביתו שנפל או ספינתו שטבעה, אף על פי שהוא דבר נמאס ביותר ומכוער ואסור, אין חיוב הלאו על זה.

ראשית, החינוך כותב כי אכן יש איסור בגדידה (ומסתמא גם בקרחה) אף כאשר אין היא על מת. שנית, החינוך מדגיש את סיבת הגדידה או הקרחה: אין חייבים על גדידה מתוך כעס; החיוב הוא רק כאשר הגדידה נובעת מאבל. ייתכן, כי גדר השחתה הוא דווקא כאשר סיבת המעשה היא אבלות, שאז מבטאת ההשחתה את השחתתו של הגוף; אך אם המעשה בא לפרוק כעסים או להנאה ("בלא טענה") - אין זו השחתה, אלא שימוש, אף כי מכוער ואסור.

נפקא מינה נוספת ניתן למצוא בתירוצי הראשונים למעשה של רבי עקיבא, ש"היה מכה בבשרו עד שדמו שותת לארץ" אחר מותו של רבי אליעזר (סנהדרין סח.). התוספות ביבמות (יג:, ד"ה דאמר רחמנא) הקשו: הלוא יש בכך משום איסור משרט? והציעו שתי תשובות: האחת, שדווקא דרך שריטה אסר הכתוב, ולא דרך הכאה; והשנייה, שדווקא על המת אסרו, ורבי עקיבא הצטער על התורה. דומה ששתי תשובות אלו מבוססות על שני כיוונים שונים בהבנת איסור שריטה: על פי התירוץ הראשון, האיסור מצומצם למעשה מוגדר, ומסתבר שהוא קשור לחוקות עכו"ם מסוימות; על פי התירוץ השני, האיסור הוא דווקא באבלות על מת, אבל מותר לחבול בעצמו מתוך צער על התורה - משמע שזהו איסור הקשור לאבלות על המת, ולאו דווקא למעשה מסוים שעשו הגויים.

ח. שיעור הקרחה

הגמרא במכות כ: מביאה מחלוקת תנאים משולשת בעניין שיעור קרחה: (א) אחד אומר: כדי שיראה מראשו כגריס; (ב) אחד אומר: כדי שייראה אפילו משהו מבשר הראש; (ג) ואחד אומר: שתי שערות, ויש גורסים בו כעדשה.

דעות התנאים נחלקות לשני סוגי קריטריונים: המדד של שתי הדעות הראשונות הנו השטח הנחשף מן הראש, בעוד שהדעה השלישית (על פי הגרסה הראשונה) מודדת לפי השער הנתלש. מחלוקת זו דומה אפוא במקצת לחקירה שראינו בשיעור הקודם לגבי איסור השחתת הזקן, אם הוא במעשה התלישה או בתוצאה.

ראינו לעיל שלדעת רש"י, האיסור הוא בכך שבניו של מקום יהיו "גדודים ומקורחים", ואם כן, צריך השיעור להיות על פי הבשר הנחשף; לעומת זאת, אם האיסור הוא משום ע"ז או אבלות, נראה יותר כי המוקד הוא במעשה, והשיעור יהיה תלישת שתי שערות. להלכה נחלקו בכך הרא"ש והרמב"ם: דעת הרא"ש (מכות פרק ג סימן ג) שאף בשתי שערות חייב, ואילו הרמב"ם (הלכות עכו"ם פי"ב הט"ו) פוסק ששיעור האיסור בכגריס.

ושמא ניתן לחלק בין שני שיעורים: כבר בתלישת שתי שערות עובר אדם על איסור קרחה וחייב מלקות, אך אינו נחשב מקורח אלא משנחשף בשר ראשו. נפקא מינה להיחשבות כמקורח עולה בהצעת הרמב"ן (על דברים י"ד, א-ב) כי כוהן מקורח או מגודד פסול לעבודה - הצעה הנראית יותר לפי ההבנה שהקרחה היא מעין מום, ובדומה לרש"י.

שאלה נוספת בעניין שיעור הקרחה היא מה עצמת החבלה האסורה. המנחת חינוך (מצוה תסח אות ד) מסתפק אם דווקא תלישה שאינה עתידה לגדול עוד הוי קרחה, או שמא גם תלישה שתגדל לאחר זמן. אף שהדבר אינו מוכרח, מסתבר כי מי שיחייב דווקא בתלישה שאינה חוזרת יבין שהאיסור הוא בהשחתה, בעוד שאם האיסור הוא של אבלות או של ע"ז, די בתלישה החוזרת.

ט. קרחה אחת על חמישה מתים

הברייתא במכות כ: אומרת כי השורט שריטה אחת על חמישה מתים חייב על כל אחת ואחת. הראשונים נחלקו אם להשוות קרחה לשריטה לעניין זה. החינוך (מצוה תסח) כתב כי הקורח קרחה אחת על חמישה מתים לוקה חמש, אך המנחת חינוך על אתר (אות ב) מעיר כי הרמב"ם ושאר הפוסקים לא כתבו זאת בשום מקום לגבי קרחה, כי אם לגבי שריטה בלבד, ובשו"ע (יו"ד סימן ק"פ סעיף י) פסק המחבר כי הקורח קרחה אחת על כמה מתים חייב אחת בלבד.

ולכאורה תלוי הדבר בחקירתנו: אם נאמר כי האיסור הוא איסור ע"ז או השחתה, נראה כי אין מקום לחייב אלא על פי מספר הקרחות; אך אם האיסור הוא משום אבלות, יכולה קרחה אחת על חמישה מתים להיחשב כחמישה מעשי אבלות שונים, ולחייב על כל אחד ואחד.

י. סיכום

ראינו שלושה כיוונים בהבנת איסור קרחה: איסור השחתה וחבלה, איסור הקשור לע"ז ואיסור הקשור לאבלות.

הסברנו את פטור הנשים על פי כל אחד מן הכיוונים הללו: או שהשחתת שער אינה חשובה אצלן השחתה, כפי שניתן ללמוד מאיסור השחתת זקן; או שאיסור ע"ז זה אינו שייך בהן, שכן קרחה כמעשה של ע"ז לא נהגה בנשים; או שאיסור קרחה כחלק מאיסורי אבלות שייך דווקא במי שמחויב בהנחת תפילין, אשר הקרחה סותרת אותה באופן מובהק.

לאחר מכן בחנו שלוש נפקא מינות להסברים השונים בדין קרחה: קרחה שלא על המת, שיעור איסור הקרחה בשערות הנתלשות או בבשר הנחשף, ומספר החיובים במעשה קרחה אחד על חמישה מתים.

לסיום נציין כי הלכה אינה כאיסי. השו"ע (יו"ד סימן ק"פ סעיף יב) פוסק שאף הנשים מוזהרות על הקרחה. והוסיף הרמ"א על אתר, שיש להזהירן שלא תבואנה לידי קרחה בתלישה משערות ראשן על מת, שהוא דבר המצוי.

מקורות לשיעור הבא:

בין כך ובין כך אתם קרויים בנים

א. קידושין לו. "ובין לאביי ובין לרבא" עד המשנה.

ב. הגהות המרדכי ביבמות סימן קז, במיוחד "ומה שקידושיו קידושין... בלא חליצה".

ג. יבמות טז: "אמר רב יהודה אמר רב אסי עובד כוכבים" עד יז. "בנים זרים ילדו".

ג. רשב"א יבמות כב. ד"ה מתניתין, מאירי יבמות טז: (מצורפים). מה יסוד מחלוקת הגאונים ביחס למעמד מומר?

ד. עבודה זרה כו:, תוד"ה אני, "וכל להכעיס...". האם יש מכאן ראיה לאחת מן השיטות?

ה. סנהדרין מד. "חטא ישראל... ישראל הוא". האם יש מכאן ראיה להפך?

ו. ראה שוב במרדכי הנ"ל, "הקשה הר"ם... כגון גיטין וקידושין". מה יסוד התירוץ?

ז. שו"ת הרשב"א ח"א סימן קצד (מצורף). האם ניתן לחלוק על הבנתו במחלוקת רבי יהודה ורבי מאיר?

ח. כתובות יא. במשנה, סנהדרין סח: תוד"ה קטן "ואפילו בתינוק" (5 שורות מן הסוף), ריטב"א כתובות יא. ד"ה אמר רב נחמן (מצורף). מה יסוד המחלוקת?

רשב"א יבמות כב. ד"ה מתניתין

"מתני' מי שיש לו אח מכל מקום זוקק את אשת אחיו ליבום וכו'. לרבינו שרירא ז"ל: יבמה שנפלה לפני משומד כיון דהורתו ולידתו בקדושה זקוקה ליבום ומתעגנא עד דחליץ לה אותו משומד. וכתב רב יהודאי: אי כדנסבה בעל הוה יבם משומד לא בעיא חליצה מיניה, ואם היה בעל משומד וישבה תחתיו באונס ומת בשמדותו בלא בנים אינה זקוקה ליבום דהא לאו אחיו הוא ואינה נמי זקוקה לחליצה. וצריך תלמוד דהא לא מפקינן אלא ולד שפחה ונכרית, ועוד דמשומד אע"פ שחטא ישראל הוא וקדושיו קדושין וכדאמרינן לקמן בפרק החולץ (מז ע"ב): טבל ועלה הרי הוא כישראל לכל דבריו למאי הלכתא אמר ר' יוסי בר חנינא דאי הדר ביה ישראל משומד הוי ואי קדיש בת ישראל קדושיו קדושין. ואמרינן נמי בשלהי פרק קמא גוי שקדש בזמן הזה חוששין לקדושיו שמא מעשרת השבטים הוא. והא דאמר שמואל לא זזו משם עד שעשאום גוים גמורים, לאו למימרא דישראל שנעשה גוי גמור ועובד עבודה זרה שאין חוששין לקדושיו, אלא אותן בלבד הוא שעשאום כגוים גמורים מתחלתן והפקיעו קדושיהן, וכיון שיש להם קדושין זיקה נמי יש להן כדמשמע בהרבה מקומות דכל דקדושיו קדושין זיקתו זיקה, וכל שכן שאשתו הנשואה לו בקדושה שאם נשתמד לאחר מכאן זיקת האח הכשר לא נסתלקה ממנה, כן נראה לי וצ"ע".

מאירי יבמות טז:

"ולא עוד אלא שקבלה היתה בידם שכל אותם שניטמעו בהם ניטמעו לגמרי אנשים ונשים עד שבית דין שבאותו הדור עשאום כגוים גמורים שלא להיותם בכלל דיני ישראל כלל. ומכאן היו קצת רבותי חוככין לומר שכל משומד בזמן הזה גוי גמור הוא ואין חוששין לקדושיו".

שו"ת הרשב"א ח"א סימן קצד

שאלת: משומד /מומר/ לעבודה זרה אם מטמא באהל אם לאו? מי אמרינן אע"פ שחטא ישראל הוא, או דילמא כיון דאין מחזירין לו אבידה ומותר להלוותו בריבית דיצא מכלל ישראל לגמרי ושכן כתב הרב רבי אברהם ז"ל, וכיון שכן אף לענין טומאה כן אע"ג דטומאה דאורייתא?

תשובה. איברא ישראל משומד /מומר/ מותר להלוותו בריבית וכדאיתא בירושלמי בפרק קמא דעבודה זרה בכותאי דקסרין. וכן אין מחזירין לו אבידה דריבית ואבידה באחוה תלינהו רחמנא. ולפנים מן השורה להתחסד עמהם. והאי לא אחינו הוא ואין מרחמין עליו אדרבא מורידין. אבל לגבי טומאה באדם תליא רחמנא. ועוד זה אדם הוא ולא בהמה דקידושיו קדושין וגיטו גט ואשתו אסורה עד שיגרש בגט כישראל. ובכלל בנים הוא כדברי רבי מאיר בשילהי פרק קמא דקדושין דגרסינן התם: בנים אתם לה' א-להיכם, בזמן שאתם נוהגים מנהג בנים אתם קרויין בנים שנאמר בנים אתם לה' א-להיכם, אם אי אתם נוהגים מנהג בנים אין אתם קרויין בנים דברי רבי יהודה, רבי מאיר אומר בין כך ובין כך אתם קרויין בנים שנאמר בנים סכלים המה וכו', וכי תימא סכלים הוא דמקרו בנים כי לית בהו הימנותא לא מיקרו בנים, ואומר בנים לא אמון בם, וכי תימא כי לית בהו הימנותא הוא דמיקרו בנים כי פלחי לעבודה זרה לא מיקרו בנים, ואומר בנים משחיתים, וכי תימא בנים משחיתים הוא דמיקרו בני מעליי לא מיקרו - והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני א-ל חי. ואע"ג דרבי מאיר ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה, הכא רבי מאיר קראי קדייק. ומכל מקום אף לרבי יהודה לאו מכלל אדם נפקי ולא בהמה נינהו שלא לטמא באהל שכן קידושיהן קידושין כדאיתא התם ביבמות, ואפילו גוי שנתגייר וחזר לסורו כל שכן מי שנזרע בישראל".

ריטב"א כתובות יא. ד"ה אמר רב נחמן

"אע"ג דגר בעלמא בעינן שיודיעוהו קלות וחמורות ההוא למצוה ולא לעכב והכא דלאו בר הודעה הוא אינו מעכב".