קידושין | דף לט ע"ב | אלישע בן אבויה-'אחר'

א. סבו של רבי יעקב

בשיעור שעבר עסקנו במימרה של רבי יעקב "שכר מצוה בהאי עלמא ליכא". כזכור, רבי יעקב למד את שיטתו ממעשה שראה: אדם שקיים כיבוד אב ושילוח הקן, שתי מצוות שעל קיומן הובטחו הטבה ואריכות ימים, ונפל מן הסולם בחזרתו. על כך מעיר רב יוסף כי לוּ פירש אלישע בן אבויה, אבי אמו של רבי יעקב, כנכדו - שהשכר האמור בכתוב הנו לעולם הבא - לא היה חוטא. הגמרא מבארת כי אלישע בן אבויה חטא בעקבות ראיית מקרה זהה לזה שראה רבי יעקב, אלא שהוא, כאמור, לא דרש כמותו. ויש אומרים שראה את לשונו של חוצפית המתורגמן, מעשרה הרוגי מלכות, נגררת על ידי "דבר אחר" - חזיר - וחוסר הצדק הזה כביכול הוא שגרם לו לפרוש ולחטוא.

בשיעור זה נעסוק בדמותו של אלישע בן אבויה, "אחר" - הדוגמה הקלסית ל'תלמיד חכם שסרח'. ננסה להבין מניין נבע חטאו, ומדוע לא היה חוטא לוּ דרש כרבי יעקב.

ב. סעודת הברית של אחר

במסכת חגיגה, הן בתלמוד הירושלמי הן בתלמוד הבבלי, מובאים כמה סיפורים המתארים כיצד ומדוע יצא אלישע בן אבויה לתרבות רעה. ננסה לעמוד על הגורם המשותף שבהם, ועל היחס בינו לבין שיטתו של רבי יעקב נכדו.

בירושלמי למסכת חגיגה (פ"ב ה"א) מספר אלישע בן אבויה עצמו לרבי מאיר את הסיפור על סעודת ברית המילה שלו:

אבויה אבא, מגדולי ירושלם היה. ביום שבא למוהליני קרא לכל גדולי ירושלם והושיבן בבית אחד, ולרבי אליעזר ולר' יהושע בבית אחר. מן דאכלון ושתון, שרון מטפחין ומרקדין [=לאחר שאכלו ושתו, החלו גדולי ירושלים למחוא כפיים ולרקוד]. אמר רבי ליעזר לרבי יהושע: עד דאינון עסיקין בדידון, נעסוק אנן בדידן [=עד שהם עסוקים בשלהם, נעסוק אנו בשלנו], וישבו ונתעסקו בדברי תורה, מן התורה לנביאים, ומן הנביאים לכתובים, וירדה אש מן השמים והקיפה אותם. אמר להן אבויה: רבותיי, מה באתם לשרוף את ביתי עלי?! אמרו לו: חס ושלום, אלא יושבין היינו וחוזרין בדברי תורה, מן התורה לנביאים ומן הנביאים לכתובים, והיו הדברים שמיחים כנתינתן מסיני, והיתה האש מלחכת אותן כלחיכתן מסיני, ועיקר נתינתן מסיני לא ניתנו אלא באש - 'וההר בוער באש עד לב השמים' (דברים ד', יא). אמר להן אבויה אבא: רבותיי, אם כך היא כוחה של תורה, אם נתקיים לי בן הזה - לתורה אני מפרישו! לפי שלא היתה כוונתו לשם שמים, לפיכך לא נתקיימו באותו האיש [= בי].

בסיפור זה קובע אלישע בן אבויה עצמו, כי שורש כפירתו נעוץ בהפרשתו לתורה שלא לשמה, מתוך רדיפת הכבוד.[1]

ג. שתי רשויות הן

בעוד שבירושלמי מוסבר שורש הכפירה, מספר הבבלי (חגיגה טו) על יציאתה לפועל. הבבלי מספר על ארבעה ש"נכנסו לפרדס", כלומר, הגיעו להשגות עליונות בתורה ובמחשבה: בן זומא, בן עזאי, אלישע בן אבויה ורבי עקיבא. כל הנכנסים, למעט רבי עקיבא, נפגעו בדרך זו או אחרת. על אלישע בן אבויה מספרת הגמרא ש"קיצץ בנטיעות":

אחר קיצץ בנטיעות, עליו הכתוב אומר 'אל תתן את פיך לחטיא את בשרך' (קהלת ה', ה). מאי היא? חזא מיטטרון דאתיהבא ליה רשותה למיתב למיכתב זכוותא דישראל. אמר: גמירא דלמעלה לא הוי לא ישיבה ולא תחרות ולא עורף ולא עיפוי, שמא חס ושלום ב' רשויות הן.

מן הסיפור נראה, שאלישע בן אבויה הגיע בלימודו להבנה מסוימת, אך טעה בביאורה: הוא ראה את המלאך מטטרון, שניתנה לו רשות לשבת ולכתוב את זכויותיהם של ישראל - והיות שאין למעלה ישיבה כביכול אלא לקב"ה בלבד, הסיק מכך כי שתי רשויות הן ח"ו.

האם יש קשר בין הסיפור שבבבלי לסיפור שבירושלמי? דומה כי החינוך ללימוד תורה שלא לשמה שהקנה לו אביו, יצר שניוּת ו'אחרוּת' בנפשו של אלישע בן אבויה. בפועל למד תורה בחריצות, בדבקות ובהתמדה, עד שנאמר עליו:

...שלא היתה העזרה ננעלת על אדם חכם וגבור בתורה בישראל כמותו. וכיון שהיה מדבר ודורש בלשכת הגזית או בבית המדרש של טברייא, היו כל החכמים עומדים על רגליהם ומאזנים לדבריו, ואחר כך באים כלם ונושקין אותו על ראשו
(רות רבה [מהד' לרנר] פרשה ו).

אלא שלכל הפעילות הזו הייתה מטרה אחת: השגת כבוד. במרכז עולמו של אלישע בן אבויה עמד אחד בלבד: הוא עצמו. והיה אלישע מתנדנד והולך בין התורה וטהרתה לבין עצמו וכבודו, עד שהגיע בלימודו לאותה מדרגה של ראיית מטטרון יושב וכותב זכויותיהם של ישראל. וכאן טעה טעות חמורה: מתוך החשבתו את הכבוד כמטרה בפני עצמה, ראה אלישע את ישיבתו של מטטרון בתוך פמליה של מעלה כעדות לכך שכבודו של מטטרון שווה לכבודו של מקום, וממילא כי שתי רשויות הן.

טעות זו מלמדת על אופיו של הלומד לשם כבוד בכלל. אמת, מטטרון זכה לשבת בפמליה של מעלה, כבוד השמור למלך מלכי המלכים בלבד, היושב על כיסאו. למעשה, זכה לכך מטטרון בגלל התפקיד שקיבל - כתיבת זכויותיהם של ישראל: היות שכבוד הקב"ה בעולם וכבודם של ישראל חד הם, מאפשר כבודו של תפקיד זה ישיבה בפמליה של מעלה (מעין דינם של מלכי בית דוד, היושבים בעזרה). לא מטטרון הוא שקיבל את הכבוד, כי אם התפקיד שמילא. אלישע חשב כי לימוד התורה נותן כבוד לו עצמו, ולא הבין כי הכבוד ניתן לתפקידו כשומר התורה ומוסרהּ. טעות זו היא שהביאתו לחשוב כי אם מטטרון יושב בפמליה של מעלה, הרי שמוענק לו עצמו כבוד השייך לריבונו של עולם, בעוד שבאמת ניתן הכבוד לתפקיד שמילא.

ד. אחר הוא

לאחר תיאור קצר של עונשו של מטטרון על כך שלא הקפיד שלא להטעות את אלישע בן אבויה, ממשיך הבבלי (חגיגה טו.) ומתאר את תהליך פרישתו של אחר:

איתיהיבא ליה [=למטטרון] רשותא למימחק זכוותא דאחר. יצתה בת קול ואמרה: 'שובו בנים שובבים' (ירמיהו ג', יד) - חוץ מאחר. אמר: הואיל ואיטריד ההוא גברא מההוא עלמא ליפוק ליתהני בהאי עלמא. נפק אחר לתרבות רעה. נפק אשכח זונה, תבעה. אמרה ליה: ולאו אלישע בן אבויה את? עקר פוגלא ממישרא בשבת ויהב לה. אמרה: אחר הוא.[2]

טעותו של אלישע, שהביאתו להבנה כי שתי רשויות הן, חס וחלילה, ממשיכה ומתגלגלת. העונש של מחיקת זכויותיו גרם לו לכפור לחלוטין, והדבר מובן: את כל מעשיו לא עשה אלא על מנת לקבל שכר, ולא כדי לעמוד בתפקיד שהטיל עליו הקב"ה, על כן מעת שהבין כי שכרו בטל, מיד עזב את התורה. המהפכה האדירה - הפיכת אלישע ברגע מאחד מגדולי התנאים הגדולים, שכל החכמים נושקים על ראשו, ל'אחר' התובע זונה בשוק ומחלל שבת בפניה - מעידה כי זרעי הפורענות היו טמונים בו עוד קודם. עוד לפני ה'כניסה לפרדס', כבר היה טמון בתוכו של אלישע בן אבויה ה'אחר', הרואה בו עצמו את חזות הכול, מנותק מערכה של התורה ומעוניין בשכרו בלבד. כעת נשרה הקליפה החיצונית באחת, ואותו 'אחר', אותו שני, נתגלה.

אין זה מקרה שמי שגילתה את השינוי היא דווקא זונה. גם הזונה מגלמת בתוכה אחרות ושניות: היא עושה מעשים של קִרבה וחיבה - אך רק עבור בצע כסף, ומתוך ניתוק נפשי ותודעתי מוחלט. כך מתגלה עתה תורתו של 'אחר' כקליפה, שהוא עצמו נותר מנותק הימנה, ושקישורו היחיד אליה היה רדיפת הכבוד שחשב שתסב לו. ודוק: בת הקול אמרה "חוץ מאחר" ולא 'חוץ מאלישע בן אבויה', ובכל זאת החליט אלישע מיד כי הכוונה לו עצמו, כלומר, הוא מזהה עצמו עם אותו 'אחר'.[3]

נקודה זו מודגשת בסיפור נוסף המובא בבבלי חגיגה (טו.-טו:):

מעשה באחר שהיה רוכב על הסוס בשבת, והיה רבי מאיר מהלך אחריו ללמוד תורה מפיו. אמר לו: מאיר, חזור לאחריך, שכבר שיערתי בעקבי סוסי עד כאן תחום שבת. אמר ליה: אף אתה חזור בך. אמר ליה: ולא כבר אמרתי לך כבר שמעתי מאחורי הפרגוד: 'שובו בנים שובבים' - חוץ מאחר. תקפיה, עייליה לבי מדרשא. אמר ליה לינוקא: פסוק לי פסוקך! אמר לו: 'אין שלום אמר ה' לרשעים' (ישעיהו מ"ח, כב). עייליה לבי כנישתא אחריתי, אמר ליה לינוקא: פסוק לי פסוקך! אמר לו 'כי אם תכבסי בנתר ותרבי לך ברית נכתם עונך לפני' (ירמיהו ב', כב). עייליה לבי כנישתא אחריתי, אמר ליה לינוקא: פסוק לי פסוקך! אמר ליה 'ואת שדוד מה תעשי כי תלבשי שני כי תעדי עדי זהב כי תקרעי בפוך עיניך לשוא תתיפי' וגו' (שם ד', ל). עייליה לבי כנישתא אחריתי, עד דעייליה לתליסר בי כנישתא, כולהו פסקו ליה כי האי גוונא. לבתרא אמר ליה: פסוק לי פסוקך! אמר ליה: 'ולרשע אמר א-להים מה לך לספר חקי' וגו' (תהילים נ', טז). ההוא ינוקא הוה מגמגם בלישניה, אשתמע כמה דאמר ליה 'ולאלישע אמר א-להים'. איכא דאמרי: סכינא הוה בהדיה וקרעיה, ושדריה לתליסר בי כנישתי. ואיכא דאמרי, אמר: אי הואי בידי סכינא - הוה קרענא ליה.[4]

אלישע מתעקש להבין כי הפסוקים המדברים על הרשע ועל האחר עוסקים בו. וכאשר הילד מגמגם שומע אלישע, במעין מבחן רורשך,[5] דווקא את שמו.

ה. המשך ההידרדרות

הירושלמי (שם) מתאר את המשך דרכו של אחר:

וקיצץ בנטיעות מני? אחר, אלישע בן אבויה, שהיה הורג רבי תורה. אמרין: כל תלמיד דהוה חמי ליה משכח באוריתא הוה קטיל ליה. ולא עוד אלא דהוה עליל לבית וועדא והוה חמי טלייא קומי ספרא והוה אמר: מה אילין יתבין עבדין הכא? אומנותיה דהן בנאי, אומנותיה דהן נגר, אומנותיה דהן צייד, אומנותיה דהן חייט. וכיון דהוון שמעין כן הוון שבקין ליה ואזלין לון.[6]

אין ברור אם אחר הרג את תלמידי החכמים כפשוטו, או שמא הכוונה שהרג אותם רוחנית על ידי שמנעם מללמוד. כך או כך, ברור כי 'אחר' לא נעשה חוטא לעצמו בלבד, כבסיפור עם הזונה, אלא חצה את הקווים לצד 'האחר', המתנגד לתורת ישראל.

חציה זו הושלמה עם הצטרפותו לרומאים, כפי שממשיך ומספר הירושלמי שם:

אוף בשעת שומדא הוון מטענין לון מטולין, והוון מתכוונין מיטעון תרי חד מטול משם שנים שעשו מלאכה אחת. אמר: אטעוננון יחידאין! אזלון ואטעונינון יחידיין, והוון מתכוונין מיפרוק בכרמלית, שלא להוציא מרשות היחיד לרשות הרבים. אמר: אטעונינון צלוחיין! אזלון ואטעונינון צלוחיין.[7]

אלישע בן אבויה, מגדולי הדור, קם ונהיה ל'אחר', המקצץ בנטיעות התורה והמצוות.

ו. אחר ורבי עקיבא

אגדתות רבות על אלישע בן אבויה, שעשה את דרכו מלב עולם התורה אל מחוצה לו, מדגישות את היחס ההפוך בינו לבין רבי עקיבא, שהפך בגיל ארבעים מעם הארץ לגדול התנאים, ומי שבניגוד לאלישע, נכנס לפרדס ויצא ממנו בשלום. אלישע בן אבויה ורבי עקיבא היו שניהם בני אותו דור לערך, ורבי מאיר למד משניהם. משיחותיו של אלישע עם רבי מאיר אנו למדים על היכרותו של אחר עם דרשותיו של רבי עקיבא, ואף על העימות שהיה ביניהם.

וכך מספר הבבלי בחגיגה (טו.):

שאל אחר את רבי מאיר לאחר שיצא לתרבות רעה, אמר לו: מאי דכתיב 'גם את זה לעומת זה עשה הא-להים' (קהלת ז', יד)? אמר לו: כל מה שברא הקב"ה - ברא כנגדו: ברא הרים - ברא גבעות, ברא ימים - ברא נהרות. אמר לו: רבי עקיבא רבך לא אמר כך, אלא ברא צדיקים - ברא רשעים, ברא גן עדן - ברא גיהנם; כל אחד ואחד יש לו שני חלקים, אחד בגן עדן ואחד בגיהנם, זכה צדיק נטל חלקו וחלק חברו בגן עדן, נתחייב רשע נטל חלקו וחלק חברו בגיהנם.

ההבדל בין פירושו של רבי מאיר לזה של רבי עקיבא ברור. רבי מאיר מנסה למתן את חריפותם של הניגודים ולטעון כי אמנם ישנו הר גבוה וישנה גבעה נמוכה, אך סוף סוף, מאותו המין הם. רבי עקיבא אינו נותן להבדלים הקיצוניים להיטשטש, ופרשנותו מעמידה את אחר במקום בו הוא רוצה לראות את עצמו: צדו האחר, והמנוגד לחלוטין, של הצדיק. יתרה מכך, נראה כי אחר אכן מתכוון להעמיד עצמו כהיפוכו המוחלט של רבי עקיבא.

אלא שכאן מתגלה גם ההבדל שבינו לבין רבי עקיבא. בעוד שאחר מעדיף להאמין כי 'אחרותו' נקבעה ואינה ניתנת לתיקון, מאמין רבי עקיבא כי "הכל צפוי" אבל "הרשות נתונה" (אבות פ"ג מט"ו). וכך ממשיך הבבלי ומספר על דיון נוסף בין אחר לרבי מאיר:

שאל אחר את רבי מאיר לאחר שיצא לתרבות רעה: מאי דכתיב 'לא יערכנה זהב וזכוכית ותמורתה כלי פז' (איוב כ"ח, יז)? אמר לו: אלו דברי תורה, שקשין לקנותן ככלי זהב וכלי פז ונוחין לאבדן ככלי זכוכית. אמר לו: רבי עקיבא רבך לא אמר כך, אלא מה כלי זהב וכלי זכוכית אף על פי שנשברו יש להם תקנה, אף תלמיד חכם אף על פי שסרח יש לו תקנה. אמר לו: אף אתה חזור בך! אמר לו: כבר שמעתי מאחורי הפרגוד: 'שובו בנים שובבים' חוץ מאחר.

בעוד שרבי עקיבא קורא למעשה לאחר לחזור בתשובה - קריאה הנופלת על אוזניים ערלות - נדמה כי אחר נהנה בשעתו דווקא להקניט את רבי עקיבא:

אלישע בן אבויה אומר: הלומד ילד למה הוא דומה? לדיו כתובה על נייר חדש. והלומד זקן למה הוא דומה? לדיו כתובה על נייר מחוק (אבות פ"ד מ"כ).

מן הסתם אמר אלישע את המשנה הזו קודם פרישתו. מכל מקום, ייתכן כי היא מעידה על חרדתו מפני הכוכב שזרח בשמי התורה ואיים על מעמדו כבכיר התנאים.

ז. זו תורה וזו שכרה?!

אמנם הביטוי החריף ביותר לניגוד בין רבי עקיבא לאחר הוא בסיפור מותו של רבי עקיבא (ברכות סא:):

בשעה שהוציאו את ר' עקיבא להריגה, זמן קריאת שמע היה, והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל, והיה מקבל עליו עול מלכות שמים. אמרו לו תלמידיו: רבינו, עד כאן? אמר להם: כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה: 'בכל נפשך' - אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי: מתי יבא לידי ואקיימנו? ועכשיו שבא לידי - לא אקיימנו?! היה מאריך ב'אחד' עד שיצתה נשמתו ב'אחד'. יצתה בת קול ואמרה: אשריך רבי עקיבא שיצאה נשמתך ב'אחד'...

כזכור, סוגייתנו הביאה את סיפור כפירתו של אחר באופן שונה מן המובא בחגיגה. על פי שתי הנוסחות בקידושין, אחר איבד את אמונתו מפני שתקוותו לשכר התבדתה. ברם, נראה שאין סתירה בין סיפורים אלו לבין הסיפור בחגיגה: שם מובאת הסיבה התאולוגית לפרישתו של אחר - אי-יכולתו להבחין בין כבודו של מטטרון עצמו לבין כבוד התפקיד שמילא; בעוד שאצלנו מובאת הסיבה המעשית - הבנתו של אחר כי לימוד התורה וקיום המצוות לא יצילוהו מגורל אכזר. והכול חוזר לשורש אחד: אחר לא ראה עצמו כממלא של התפקיד שהטיל עליו הקב"ה, ולא עשה את הטוב מפני שהוא טוב, אלא מפני שביקש טוב עבור עצמו.[8]

הדברים נכונים לשתי גרסות הסיפור, אך מבחינת ההשוואה לרבי עקיבא, מעניין במיוחד הסיפור השני שבסוגייתנו, כפי נוסחתו בירושלמי (חגיגה שם):

על ידי שראה לשונו של רבי יהודה הנחתום נתון בפי הכלב שותת דם, אמר: זו תורה וזו שכרה?! זהו הלשון שהיה מוציא דברי תורה כתיקנן?! זה הוא הלשון שהיה יגֵיע בתורה כל ימיו?! זו תורה וזו שכרה?! דומה שאין מתן שכר ואין תחיית המתים.

לטענתו של אחר "זו תורה וזו שכרה?!" - המנוסחת בפי תלמידיו של רבי עקיבא (ושמא היה זה רבי מאיר?) כשאלה "עד כאן?!" - משיב רבי עקיבא עצמו תשובה ניצחת: "כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה... מתי יבא לידי ואקיימנו". לא השכר הוא שמעניין אותו, כי אם התביעה התמידית. בעולמו אין מקום ל'אחרות', לשיקול נוסף מלבד הקב"ה; בעולמו תמיד ה' אחד ושמו אחד, עד שיצתה נשמתו באחד.

ח. שכר מצוה בהאי עלמא ליכא

כזכור, בסוגייתנו מובא סיפורו של אחר בהקשר של דברי רבי יעקב כי "שכר מצוה בהאי עלמא ליכא": הגמרא אומרת כי לוּ ידע אחר את פירושו זה של רבי יעקב נכדו, לא היה טועה לכפור. בשיעור הקודם ראינו פירושים שונים לדברי רבי יעקב. דומה כי הביאור המתאים ביותר מביניהם למהלך שהובלנו בשיעור זה הוא ביאורו של הרמב"ם, לפיו רבי יעקב רואה את הטובה והרעה שמשפיע הקב"ה בעולם הזה לא כשכר ועונש, כי אם כתביעה ותפקיד המוטלים על האדם. לוּ הבין זאת אחר, לא היה נופל להיכן שנפל: אלישע בן אבויה לא היה חוטא אילו הבין כי העולם והתורה אינם אמצעי לסיפוק תאוותיו, ואילו ראה עצמו כחלק מעם ישראל ומן התורה, ולא כנפרד ואחר.[9]

עם מותו של אלישע, ניסה רבי מאיר לתקן את אחרותו. וכך מספר הירושלמי (הציטוט מרות רבה פרשה ו, שם הלשון קלה יותר):

לאחר ימים חלה אלישע בן אבויה. אתון אמרי ליה [=באו ואמרו לו] לר' מאיר: אלישע רבך חולה. אזל לגביה [=הלך אליו]. אמר ליה: חזור בך. אמר ליה: ועד כדון מקבלין [=ועד כאן יקבלוני]?! אמר ליה: ולא כתיב 'תשב אנוש עד דכא' (תהילים צ', ג) - עד דכדוכה של נפש! באותה שעה בכה אלישע בן אבויה ומת. והיה ר' מאיר שמח ואומר: דומה לי שמתוך תשובה נסתלק רבי. וכיון שקברוהו באת האור לשרוף את קברו. אתון אמרין ליה [=באו ואמרו לו] לר' מאיר: קבר רבך נשרף. יצא ופרס עליו טליתו, אמר: 'ליני הלילה' (רות ג', יג) - בעולם הזה שכולו לילה; 'והיה בבקר' (שם) - לעולם הבא שכולו בקר; 'אם יגאלך טוב יגאל' (שם) - זה הקב"ה, שנאמר 'טוב ה' לכל' (תהילים קמ"ה, ט); 'ואם לא יחפוץ לגאלך וגאלתיך אנכי חי ה' שכבי עד הבקר' (רות שם) - ודמכת ליה [= ושקעה האש].

והסיפור ממשיך (בלשון הירושלמי):

אמרון לרבי מאיר: אין אמרין לך בההוא עלמא, למאן את בעי למבקרא, לאבוך או לרבך? אמר לון: אנא מיקרב לרבי קדמיי, ובתר כן לאבא. אמרין ליה: ושמעין לך? אמר לון: ולא כן תנינן: מצילין תיק הספר עם הספר, תיק תפילין עם התפילין (שבת פט"ז מ"א)! מצילין לאלישע אחר בזכות תורתו. [תרגום: אמרו לרבי מאיר: אם ישאלוך בעולם הבא את מי תרצה לבקר, את אביך או את רבך, מה תאמר? אמר להם: תחילה את רבי ואחר כך את אבי. אמרו לו: וישמעו לך? אמר להם: ולא כן שנינו, מצילים תיק של ספר תורה עם הספר, תיק של תפילין עם התפילין! מצילין לאלישע אחר בזכות תורתו.]

נראה כי המסר הוא, שגם אם אלישע ראה עצמו אחר מן התורה שלמד, ואף במותו לא שב מפני שכך צריך לעשות, אלא מתוך רצון להתקבל ולהימנע מן העונש, בכל זאת אין התורה מנותקת מנפשו של הלומד אותה. רבי מאיר מקיים את התורה ששמע מאחר ומעביר אותה הלאה, וכך גואל את אחר מאחרותו. סוף דבר, אלישע-אחר אינו באמת נפרד מן התורה שלמד. כתיק ספר התורה עם הספר וכתיק התפילין עם התפילין, כך מצילין לאלישע בזכות תורתו.[10]

לשיעור הבא

בשיעור הבא נעיין במעלתו של הכופה את יצרו. יש ללמוד את המשך הגמרא "רמי רב טובי בר רב קיסנא" עד לדף מ. "יהב ליה שיפא דדינרי".