קידושין | דף לט ע"ב-מ ע"א | הכופה את יצרו

א. ישב ולא עבר עברה

כזכור, משנתנו (לט:) מלמדת: "כל העושה מצוה אחת מטיבין לו". רב טובי בר רב קיסנא מדייק מכך, כי דווקא העושה מצוה מטיבין לו, אך מי שישב ולא עבר עברה אין מטיבין לו, והוא מעמת מסקנה זו עם ברייתא הקובעת בפירוש:

ישב ולא עבר עבירה, נותנים לו שכר כעושה מצוה.

לכאורה המשנה והברייתא סותרות זו את זו. ומתרץ רבא:

התם כגון שבא דבר עבירה לידו וניצול הימנה.

כלומר: יש לחלק בין מי שלא הגיע למצב שהעבֵרה עומדת בפניו, שאז אין שכר על ההימנעות ממנה, לבין מי שעמד בפני העבֵרה ויכול ליִצרו, שמקבל על כך שכר.

שיעורנו יעסוק בכלל "ישב ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כעושה מצוה". מוקד החקירה יהיה בהבנת כ"ף הדמיון ("כעושה מצוה") שבכלל: האם יש פה אכן מעשה בפועל, שנחשב מצוה, או שמא ההימנעות מפעולה נחשבת מצוה אף על פי שאין בה עשייה בפועל?

ב. פעולה מונעת

בחינת הסיפורים שמביאה הגמרא להדגמת הכלל מראה כי יש להם מכנה משותף: כל החכמים שעליהם מסופר עשו מעשה על מנת להימנע מן העבֵרה שעמדה בפניהם. בסיפור הראשון קילל רבי חנינא בר פפי את עצמו בשחין, וכשראה שאין בכך כדי להדוף את האישה שרצתה לפתותו, ברח והתחבא בבית המרחץ. רבי צדוק, שעמד בפני מצב דומה, התיישב בתוך תנור לוהט, ורב כהנא קפץ מגג הבניין לארץ.

ניתן להבין שלא לחינם בחרה הגמרא דווקא בדוגמות אלו. מסתבר כי אי-עשיית עבֵרה נחשבת מצוה דווקא כאשר העבֵרה כבר עומדת בפני האדם, והוא עושה פעולה כדי להימנע ממנה. הלימוד מן המשנה נכון, אם כן, באופן עקרוני: שכר ניתן על קום עשה, ולא על שב ואל תעשה. חידושה של הברייתא הוא שגם קום עשה על מנת להימנע מעבֵרה נחשב פעולה ש'מטיבין' בעדה, אך בפסיביות מוחלטת אין ערך חיובי.

ביסוס לסברה זו נמצא אולי בדברי בעל שערי תשובה, רבנו יונה החסיד גירונדי, בשער ג של ספרו:

יסוד השכר ושורש הגמול חלף העבודה בקיום מצות עשה, כמו שנאמר 'וירא מצוה הוא ישולם' (משלי י"ג, יג), ונאמר 'ושבתם וראיתם... בין עובד א-להים לאשר לא עבדו" (מלאכי ג', יח). והעבודה היא במצוות התלויות במעשה, בין שאין בהן זולתי מצות עשה, בין שיש עמהן לא תעשה, כגון שנאמר 'לא תאמץ את לבבך' וגו' (דברים ט"ו, ז). ומצות העבודה תתבאר בשער העבודה בעזרת השם.

לדבריו, עבודת ה' הִנָּהּ דווקא בעשייה, ולא בהימנעות ממנה. ממילא מובן מדוע דווקא מעשים מזכים בשכר.

יסוד זה - הגדרת מעשים הנעשים על מנת להימנע מעבֵרה כמעשי מצוה - יכול להסביר את החריפות בה מצטיינים לעתים המעשים האלה, כפי שנראה להלן.

ג. מאבד עצמו לדעת

לסיפורים שמביאה הגמרא יש מכנה משותף נוסף: לא זו בלבד שבכולם נעשים מעשים כדי להימנע מן העבֵרה, בכולם גם מלֻווים מעשים אלו בסיכון עצמי עד כדי איבוד לדעת, שרק נס מנע את יציאתו אל הפועל. שאלה זו, אם מותר לאדם לאבד עצמו לדעת כדי להימנע מעבֵרה, נידונה בראשונים בעקבות המדרש בעבודה זרה יח.:

מצאוהו לרבי חנינא בן תרדיון שהיה יושב ועוסק בתורה ומקהיל קהלות ברבים וספר תורה מונח לו בחיקו. הביאוהו וכרכוהו בספר תורה, והקיפוהו בחבילי זמורות והציתו בהן את האור, והביאו ספוגין של צמר ושראום במים והניחום על לבו, כדי שלא תצא נשמתו מהרה... אמרו לו תלמידיו: רבי, מה אתה רואה? אמר להן: גליון נשרפין ואותיות פורחות. אף אתה פתח פיך ותכנס בך האש! אמר להן: מוטב שיטלנה מי שנתנה ואל יחבל הוא בעצמו.

התוספות על אתר (ד"ה ואל) מביאים בשם רבנו תם, שדברי רבי חנינא בן תרדיון נכונים דווקא למצבו, בו לא הייתה לזירוז המיתה שום סיבה מלבד מיעוט הייסורין, ואז באמת אסור לו לאדם להחיש את מיתתו. אבל במקום "שיראים פן יעבירום עובדי כוכבים לעבירה כגון על ידי יסורין שלא יוכל לעמוד בהם, אז הוא מצוה לחבל בעצמו". והם מביאים ראיה מן המדרש בגטין נז::

אמר רב יהודה אמר שמואל, ואיתימא רבי אמי, ואמרי לה במתניתא תנא: מעשה בד' מאות ילדים וילדות שנשבו לקלון [רש"י: ילדים למשכב זכור וילדות לפלגשים]. הרגישו בעצמן למה הן מתבקשים, אמרו: אם אנו טובעין בים אנו באין לחיי העולם הבא? דרש להן הגדול שבהן: 'אמר ה' מבשן אשיב, אשיב ממצולות ים' (תהילים ס"ח, כג): 'מבשן אשיב' - מבין שיני אריה אשיב, 'ממצולות ים' - אלו שטובעין בים. כיון ששמעו ילדות כך, קפצו כולן ונפלו לתוך הים. נשאו ילדים קל וחומר בעצמן ואמרו: מה הללו שדרכן לכך כך, אנו שאין דרכנו לכך - על אחת כמה וכמה! אף הם קפצו לתוך הים. ועליהם הכתוב אומר: 'כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה' (שם מ"ד, כג).

ראשונים אחרים הביאו את שיטת רבנו תם בניסוח מתון הרבה יותר. הריטב"א (עבודה זרה שם, ד"ה הא דאמרינן בהגדה) כתב:

שהיה אומר רבנו תם ז"ל דהיכא שמתירא שלא יכריחוהו לעבור על דת מותר לחבול בעצמו.

"מותר" - אך לא מצוה. אכן, מסוגיית גטין לא ניתן להוכיח כי יש מצוה בכך. ונראה שמחלוקת זו, אם הדבר מותר בלבד, או שמא יש בכך משום מצוה, תלויה בהבנת הכלל בו אנו עסוקים. אם נניח כי שכר ניתן רק על הימנעות מעבֵרה במעשה אקטיבי, אזי האיבוד לדעת הנו מצוה. אך אם נבין כי מעשה פעיל שכזה אינו נושא בחובו שכר, וכוונת הברייתא לישיבה בחיבוק ידיים, יש מקום לדון אם ניתן להתיר איבוד לדעת מעין זה, ומכל מקום, אין זו מצוה.

ד. הפולמוס על הריגת הילדים

למרבה הצער, דיונים אלו לא היו עיוניים גרידא. הריטב"א שהבאנו לעיל מסיים כי מדברי רבנו תם:

לומדין לשחוט הנערים בגזירות מפני העברת הדת... והם דברים שצריכים תלמוד ועיון גדול, אלא שכבר הורה זקן. ושמענו בשם גדולי צרפת שהתירו כן הלכה למעשה.

האורחות חיים (הלכות אהבת ה' ויראתו, אות א) מביא את הדיון בעניין ואת הראיות לכאן ולכאן (שאול, חנניה מישאל ועזריה ועוד), ובסוף דבריו הוא מספר סיפור נורא, המצוטט בבית יוסף יורה דעה סימן קנ"ז:

ומעשה ברב אחד ששחט תינוקות הרבה בשעת השמד שירא שיעבירום על דת, והיה עמו רב אחר וכעס עליו וקראו רוצח, והוא לא חש לדבריו. ואמר הרב המונע: אם כדברי - יהרג אותו רב במיתה משונה. וכן היה, שתפשוהו גוים והיו פושטים עורו ונותנין חול בין העור והבשר. ואחר כך נתבטלה הגזרה, ואם לא שחט אותם אפשר שהיו ניצולים ולא היו הורגים אותם.

ה. כבישת היצר כמעשה

עד כה נקטנו בהבנה שמעשה המצוה עליו מקבלים שכר בהימנעות מעבֵרה הנו מעשה אקטיבי, כעולה מן הדוגמות המובאות בסוגיה.

אמנם נראה שהבנה זו אינה מוסכמת. רש"י על אתר כותב:

ההוא ישב ולא עבר עבירה דקאמר דנוטל עליה שכר, בעבירה שבא לידו וכפה יצרו ולא עבר, אין מצוה יתירה מזו.

כלומר, השכר בא על כפיית היצר: על הימנעות מפעולה, ולא על פעולה מניעתית. מתי נחשבת כפיית היצר כמעשה?

ייתכן כי תשובה לדבר בסוגיה ביומא פו: (אליה מפנה מסורת הש"ס), הקובעת כי בעל תשובה הוא מי שהצליח להימנע מעבֵרה שנזדמנה לו באותם תנאים בהם חטא בה בעבר. ההקבלה שמוצא בעל מסורת הש"ס בין הסוגיות, המבוססת על הביטוי החוזר 'בא דבר עברה לידו וניצל הימנה', יכולה ללמדנו מהי כפיית היצר הנחשבת כמעשה. כפי שמתאר רב הונא בהמשך הסוגיה ביומא, כיוון שעבר אדם עברה ושנה בה, הרי היא "נעשית לו כהיתר": רגש הרתיעה הטבעי מתפוגג, וההרגל נעשה לטבע. כעת טבעו של האדם הוא לעבור, והפעולה האקטיבית היא דווקא כבישת דחף זה והישיבה באפס מעשה.

ניתן לומר כי ההבדל בין ההבנה בה פתחנו, לפיה יש שכר רק על מעשה בפועל, לבין ההבנה השנייה, כי אף ישיבה פסיבית מהווה מעשה, הוא בשאלה מה הגדרתו של מעשה בפועל: האם זהו מעשה בו מזיז האדם את אבריו ומשתמש בהם, או שמא פעולה של האדם בניגוד לטבעו הגשמי - בין אם מה שנגזר מכך הוא תנועה ומעשה אקטיבי, ובין אם ישיבה בחיבוק ידיים. כך, למשל, ניתן לשאול אם עצירת הנשימה נחשבת מעשה, שכן היא בניגוד לטבע, או שמא אין בכך מעשה, שהרי סוף סוף זוהי פעולה פסיבית.

הדבר משול לשינוי שחולל ניוטון בפיזיקה. עד ניוטון הייתה הסברה המקובלת כי חפצים שואפים 'לנוח', וכדי להניעם יש להפעיל עליהם כוח. ניוטון חידש כי כל עוד לא יופעל על חפץ כוח, הוא יתמיד בכיוון ובמהירות בהם נע עד עתה. הסברה הקדם-ניוטונית מקבילה להבנה הראשונה שהעלינו, כי בישיבה פסיבית אין משום מעשה, ואף אם יצרו מפתהו למעשה מסוים, אין כאן אלא אי-שמיעה ליצר. על פי חידושו של ניוטון ניתן לומר, כי האדם שואף בטבעו להתמיד במדרגה בה הוא מצוי כעת, בין במעשיו ובין במחדליו, והתמדה כזו, אין בה משום מעשה; המעשה הוא דווקא שינוי תנועה טבעית זו, בין אם הוא מתבטא בעשייה חיובית ובין אם הוא מתבטא במחדל.

ו. מחדל מעשיית מצוה

ההבנה כי מחדל שהוא כנגד טבע האדם, הריהו כמעשה, נכונה לא רק לצד החיובי, אלא גם לצד השלילי, כלומר: אי-עשיית מצות עשה כאשר טבע האדם שואף לכך נחשבת מעשה שלילי, ולא רק ביטול מצוה באופן פסיבי.

בכך תתורץ הסתירה הידועה בין שתי הלכות עוקבות ברמב"ם (הלכות תשובה פ"ג הלכות ג-ד):

וכשם ששוקלין זכיות אדם ועונותיו בשעת מיתתו, כך בכל שנה ושנה שוקלין עונות כל אחד ואחד מבאי העולם עם זכיותיו ביום טוב של ראש השנה. מי שנמצא צדיק נחתם לחיים, ומי שנמצא רשע נחתם למיתה, והבינוני תולין אותו עד יום הכפורים: אם עשה תשובה נחתם לחיים, ואם לאו נחתם למיתה.

צריך כל אדם שיראה עצמו כל השנה כולה כאילו חציו זכאי וחציו חייב, וכן כל העולם חציו זכאי וחציו חייב: חָטא חֵטא אחד, הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה, וגרם לו השחתה; עשה מצוה אחת, הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות, וגרם לו ולהם תשועה והצלה.

מן ההלכה הראשונה משמע שאף אם לא חטא בפועל, מתחייב הבינוני על עצם העובדה שלא עשה תשובה, בעוד שמההלכה השנייה עולה כי רק חטא בפועל מכריע לכף חובה, אך לא מחדל!

הלחם משנה הרגיש בקושיה זו, ותירץ (על פי הריטב"א בראש השנה יז:) שביום הכיפורים יש מצות עשה לשוב בתשובה, ומי שלא שב - לא די לו שלא הוסיף על זכויותיו, אלא גם הרשיע בביטול מצות עשה. אמנם קשה להלום את דברי הלחם משנה במסגרת שיטת הרמב"ם, שכן מלשון הרמב"ם בהלכות תשובה (פ"ב הלכות ו-ז) משמע כי חובת התשובה בעשרת ימי תשובה אינה גדולה מן החובה בשאר ימות השנה, אלא שאז היא מתקבלת יותר:

אף על פי שהתשובה והצעקה יפה לעולם, בעשרה הימים שבין ראש השנה ויום הכיפורים היא יפה ביותר ומתקבלת היא לעולם, שנאמר 'דרשו ה' בהמצאו' (ישעיהו נ"ה, ו).

נראה אפוא שיש לנסח את תשובת הלחם משנה באופן שונה במקצת. בעשרת ימי תשובה מתקרב הקב"ה אלינו, וממילא טבעי הדבר שנתקרב גם אנו אליו: "דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ". מי שאינו מתקרב ועושה תשובה בימים אלו פועל, אם כן, כנגד הטבע, ובמצב כזה ניתן לומר, שביטול מצות העשה נחשב מעשה עברה ממש.

ז. גילוי עריות ואכילת דם

נחלקו תנאים במשנת מכות (פ"ג מט"ו), מניין שהיושב ולא עבר עברה נותנין לו שכר כעושה מצוה:

רבי שמעון אומר: ממקומו הוא למד, שנאמר 'ונכרתו הנפשות העושות' וגו' (ויקרא י"ח, כט), ואומר 'אשר יעשה אותם האדם וחי בהם' (שם, ה) - הא כל היושב ולא עבר עבירה, נותנין לו שכר כעושה מצוה.

רבי שמעון בר רבי אומר: הרי הוא אומר 'רק חזק לבלתי אכול הדם כי הדם הוא הנפש' וגו' (דברים י"ב, כג) - ומה אם הדם, שנפשו של אדם קצה ממנו, הפורש ממנו מקבל שכר, גזל ועריות, שנפשו של אדם מתאוה להן ומחמדתן, הפורש מהן על אחת כמה וכמה שיזכה לו ולדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף כל הדורות.

נראה שהמחלוקת מקבילה לשתי הסברות בהן דנו לאורך השיעור. דעת רבי שמעון היא, שהשכר ניתן על "אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם" ומוּקש ל"וְנִכְרְתוּ הַנְּפָשׁוֹת הָעֹשֹׂת", כלומר: שכר ניתן דווקא על מעשה ממש, מעין המעשה המונע עליו דיברנו בהבנה הראשונה - וכפי שבמעשה העבֵרה עליו מתחייבים כרת יש ממש. רבי שמעון בר רבי, לעומתו, סבור שהשכר ניתן על היות האדם 'חזק', דהיינו: על שליטתו ביצרו, אף אם אינו עושה מעשה בפועל. ממילא יובן מדוע לומד רבי שמעון בר רבי קל וחומר מאכילת דם, שנפשו של אדם קצה בו, לעריות, שנפשו מתאווה להן ביותר. לפי רבי שמעון, אין מקום לקל וחומר זה, שכן לשיטתו המדד אינו התאווּת האדם לעברה, אלא גודל המעשה שעשה כדי להימנע ממנה.

ח. סיכום

העלינו שתי אפשרויות בהבנת ההבדל בין מצב שבו היושב ולא עבר עברה אינו מקבל שכר לבין המצב בו הוא מקבל שכר. מוקד המחלוקת בין האפשרויות הוא בשאלה אם יש שכר על מחדל.

אפשרות אחת, המבוססת על הסיפורים המובאים בגמרא, היא שדווקא כאשר נדרש מעשה כדי להימנע מהעבֵרה, נחשב מעשה זה כמעשה מצוה, ועליו מקבלים שכר. על פי הבנה זו הסברנו את דעת רבנו תם כי אדם מצֻווה לחבול בעצמו אם הוא חושש שלא יעמוד בניסיון, ולבסוף שייכנו דעה זו לרבי שמעון, הלומד זאת מן הפסוק "אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם".

אפשרות שנייה, המתבססת על לשון הגמרא "ישב ולא עבר עבירה" ועל פירוש רש"י על אתר, היא שמעשה אינו דווקא פעולה מציאותית, אלא כל שינוי מההתנהגות הטבעית הצפויה של האדם, בין אם שינוי זה מתבטא במציאות כפעולה ובין אם הוא מתבטא כמחדל. את הדעה הזו ייחסנו לרבי שמעון בר רבי, הלומד מן הציווי "רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם", ועל פיה ביארנו את חילוקו של הרמב"ם בין הנמנע מלעשות תשובה בעשרת ימי תשובה לבין הנמנע מעשייתה בשאר ימות השנה.

לשיעור הבא

השיעור הבא יעסוק בצירוף מחשבה למעשה במצוות ובעברות. סוגיית הגמרא הדנה בכך מתחילה לאחר הנקודתיים בדף מ., "הזכות יש לה קרן", ומסתיימת שם במילים "כמודה בכל התורה כולה".