תורה מגינה ומצילה
בפרק טו עובר ר' חיים מוולוז'ין לתאר את כל הטובות להם זוכה מי שלומד תורה. החל מריפוי נגעים, הצלה ממזיקים רוחות ושדים וכלה מהצלה מטרדות ומעניני פרנסה.
ניתן להתייחס לתיאור זה בכמה אופנים אפשריים:
האחד, הנמוך מכולם הוא קבלת שכר על לימוד התורה. לימוד התורה הינו מן המצוות הגדולות ביותר שמעלתה שקולה כנגד כל המצוות וממילא שפע הברכה לה זוכה מי שמתמיד בה ומקיימה באופן המהודר ביותר הוא עצום ורב. נראה כי אע"פ שלא יהיה זה נכון לומר שאמירה מסוג שכזה הינה שקרית ח"ו הרי שלא לזה מכוין ר' חיים אלא לכל היותר ספרי מוסר מהסוג הקדום יותר.
השני, שהוא מרומם יותר הוא שלימוד התורה מעין השפעת שפע כללי לעולמות ובאופן פרטי גם לאדם עצמו. לימוד התורה עולה לשורש שהוא המקור של השפע האלוקי וכאשר הוא נפתח הרי שהוא מרווה את כל הצמאים 'מים'. התורה הינה כלי חמדה של הקב"ה שבה מתגלית חכמתו האינסופית וככל שהיא פרה ורבה בעולם היא מקרינה אור וטוב על כל המציאות ובכללה כמובן ללומדי התורה שאוחזים בה בלא הרף.
השלישי, שהוא הפנימי והעמוק מכולם הוא להבין את השורש של ההעדר המצוי בשל הצרכים החומריים, ההיזק של החולאים ושאר מיני מזיקים. התפיסה הקבלית מבוססת על כך שלכל דבר חומרי שבמציאות ישנו שורש רוחני שממנו הוא יונק וניזון. אין כל חיות לחומר מבלעדי אותו הניצוץ האלוקי המצוי בו ופועל את פעולתו. פעמים שאותו שפע נעכר ואותו ניצוץ מעומעם. או אז, הרי שהדבר בא לידי ביטוי בהופעה שלו בגילומו החומרי שנעשה חלש ומדולדל. תפיסה זו חובקת את כל המציאות החומרית החל מהדומם וכלה ביצור האנושי למכלול איבריו וגידיו. כך מבאר ר' חיים את המימרא התלמודית בעירובין נד ע"א: "החש בראשו יעסוק בתורה... חש בגרונו יעסוק בתורה וכו'". אין מדובר רק בעונש ושכר אלא הבנה עמוקה ורוחנית יותר של האופן בו מתנהלת המציאות. כיון שהאופן בו באה המציאות החומרית לידי גילוי תלויה בשלימותו של השורש הרוחני העומד בתשתיתה שומה עלינו לחפש את התיקון דווקא בהיבט הרוחני ולא בהיבט החומרי שהוא רק התולדה. כיון שהתורה הינה השורש של כל המציאות הרי שהלימוד בה והעיסוק בתכניה הוא יכול להביא מזור לכל הקלקולים הרוחניים וממילא להביא לתיקון של המציאות החומרית המדולדלת כמו איברי האדם וכד'.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)