דילוג לתוכן העיקרי

מאבל לנחמה

הרב יהודה שביב
05.08.2019

מאבל לנחמה[1]

 
ימים שבין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב, ימי בין המצרים, שרויים בסימן מנהגי אבילות המכבידים והולכים ככל שקרב יום המר, יום שריפת בית המקדש.
מאז חרב הבית לראשונה הפכו הימים לימי אבל, ועד היום כשעברו כבר קרוב לאלפיים שנה מאז חרב הבית בשניה ממשיך העם להתאבל ולקונן.
אבלות שבכאן זוקקת התבוננות מנקודת מבט של הלכות ומנהגי אבלות.
 
הכתוב בירמיהו (כב') "אל תבכו למת ואל תנודו לו", שימש להם לחכמים במסכת מועד קטן (כז ע"ב) מקור לקביעת גבולות לאבל.
"אל תבכו למת - יותר מדאי, ואל תנודו לו - יותר מכשיעור הא כיצד? שלשה ימים לבכי ושבעה להספד ושלושים לגיהוץ ותספורת. מכאן ואילך אמר הקב"ה אי אתם רחמנים בו יותר ממני". ונקבעו הדברים להלכה.
"אין בוכין על המת יותר משלושה ימים ואין מספידין יותר משבעה... אל יתקשה אדם על מתו יותר מדאי, שנאמר: "אל תבכו למת ואל תנודו לו" כלומר יותר מדאי, שזהו מנהגו של עולם, והמצער עצמו יותר על מנהגו של עולם הרי זה טפש..." (רמב"ם, אבל פי"ג, י-יא)
תורת חיים אינה מניחה לאדם מישראל לשקוע כל ימיו בצער ועצבות על ההולכים.
שכחה ניטעה באדם כדי לאפשר לו לחיות את ההוה. והנה אותה תורת חיים היא המצוה עליו להתאבל כל שנותיו על שארע לפני מאות שנים!
השבועה שנשבעו גולי בבל -
"אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי" (תהילים קל"ז)
עדיין מנסרת בכלל עולם ומשביתה שמחה שלמה מבתי ישראל. ומאות שנים אחרי החורבן ישיר הלוי בספרד.
"איך יערב אכול ושתות בעת אחזה כי יסחבו הכלבים את כפיריך.
או איך מאור יום יהי מתוק לעיני בעוד אראה בפי עורבים פגרי נשריך" (בשיר ציון הלא תשאלי)
 
עד שאנו תמהים על האומה בואו ונתמה על אבי האומה - ישראל סבא משראה אבינו יעקב את כותונת יוסף הטבולה בדם וסבור היה כי טרוף טורף שוב לא קם מאבלותו.
"ויקרע יעקב שמלותיו וישם שק במותניו ויתאבל על בנו ימים רבים. ויקומו כל בניו וכל בנותיו לנחמו וימאן להתנחם, ויאמר כי ארד אל בני אבל שאלה". (בראשית ל"ז, ל"ה)
ועברו שלשים יום ועברה שנה וחלפו שנים ויעקב עדיין אבל ואינו חש למנהגו של עולם ואינו משתדל להנתק מזכרונות עבר ולנהוג כדרך שבני אדם נוהגים במתיהם, ולו עוד בנים ובנות ובני בנים?!
 
כבר ביארו חז"ל פשר הדבר.
"וימאן להתנחם - מאי טעמא? לפי שאין מקבלים תנחומים על החי, אבל המת משתכח מן הלב, שנאמר 'נשכחתי כמת מלב'" (מסכת סופרים פכ"א וראה גם עה"פ)
קבלת תנחומים משמעה, השלמה עם הניתוק, השלמה עם עובדת ההסתלקות. חושיה הבריאים של הנפש מבקשים להם תנחומים בתחליפים הממלאים מקום המת (השווה "ויבאה יצחק האהלה שרה אמו, ויקח את רבקה ותהי לו לאשה, ויאהבה וינחם יצחק אחרי אמו" (בראשית כ"ד סז) על החי אין הנפש מתנחמת באשר בעומקה חשה היא שעדיין קיים הקשר עדיין אין ניתוק, וברבדיה החיצוניים אין כאב הפירוד פוסק. וביותר, שאין נמצא תחליף לחי הקיים. אין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלוא הנימה וכל עוד קיים האחד אין לו מחליף ואין לו תמורה.
נמצא, אבילות על החי הנחשב כמת, איננה ביטוי לצער על שארע פעם אלא על שהווה עתה, על ניתוק שמורגש על תמורה שאינה נמצאת.
 
בית המקדש - בית חיינו הוא. נשרף - אך לא כלה, נחרב אך עדיין קיים, אם שעלה למעלה אם שנגנז בתהומות, עדיין הווה הוא, אלא שאינו מצוי עמנו, או שמא אין אנו מצויים עמו. ועל כן אין האבל והכאב פוסקים עד ישוב יבנה הבית. ובהגיע ימי מועד החורבן מתחדש הכאב כאילו זה עתה חרב.
"כל דור שאינו נבנה בית המקדש בימיו, מעלה עליו כאילו הוא החריבו". (ירושלמי יומא פ"א, הא)
 
הנימוק להגבלת אבלות על המת הוא:
"מכאן ואילך אמר הקב"ה אי אתם רחמנים בו יותר ממני" (מו"ק שם)
באבילות על חורבן המקדש ככל שתארך וככל שתעמיק, לעולם לא תמצא במדרגה שלגביה ניתן לקבוע: רחמנים יותר ממני. על חורבן אבל גם הקב"ה.
"על כן אמרתי שעו מני אמרו בבכי, אל תאיצו לנחמני על שוד בית עמי... ויקרא ה' אלהים צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד ולקרחה ולחגור שק. (ישעיהו כ"ב ד' יב')
ומה נוגע ונוקב הוא תיאורם של חכמים -
"...אותה שעה נכנסו אויבים להיכל ושרפוהו, וכיון שנשרף אמר הקב"ה שוב אין לי מושב בארץ... באותה שעה היה הקב"ה בוכה ואומר: "אוי לי מה עשיתי, השרתי שכינתי למטה בשביל ישראל, ועכשיו שחטאו חזרתי למקומי הראשון, ח"ו שהייתי שחוק לגויים ולעג לבריות... וכיון שראה הקב"ה את ביהמ"ק אמר: בודאי זהו ביתי וזהו מנוחתי שבאו אויבים ועשו בו כרצונם. באותה שעה היה הקב"ה בוכה ואומר: אוי לי על ביתי, בני היכן אתם, כהני היכן אתם, אוהבי היכן אתם, מה אעשה לכם, התרתי בכם ולא חזרתם בתשובה. אמר הקב"ה לירמיהו: אני דומה היום לאדם היה לו בן יחיד ועשה לו חופה ומת בתוך חופתו ואין לך כאב ולא עלי ולא על בני". (פתיחתא לאיכ"ר, כ"ד)
ולא היתה זאת בכיה לשעה, מאז ועד עתה מהדהד בחללו של עולם קול בכי של מעלה.
"א"ר יצחק בר שמואל משמיה דרב: שלשה משמרות הוי הלילה, ועל כל משמר ומשמר יושב הקב"ה ושואג כארי ואומר: אוי לבנים שבעוונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגלתים לבין אומות העולם" (ברכות ג.)
 
בכי ושאגות, אם של מעלה ואם של מטה, משמשים מחאה בלתי פוסקת כנגד מצב האבלות - הרגשת החסרון, אי ההשלמה עם המצב ותביעה בלתי פוסקת לתיקון. היא האבלות צדה האחד של המטבע, כשצדה האחר - תפילה לתיקון. לא בכדי הכתוב עימו מסיימים אנו מגילת הקינות הוא "השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם". כך מפתח המהר"ל רעיון זה.
"...וכאשר יש אבילות על ירושלים ובזה נראה כי יש הפסד וחסרון בעולם, ולכך הוא חוזר אל הסדר זה שכתוב, שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה' רצה לומר: כי המתאבלים עליה בשביל החסרון שהגיע לעוה"ז ועל זה הוא מתאבל... אבל אם אינם מתאבלים וכאילו לא היה כאן חסרון, וכאשר אין כאן חסרון אין כאן חזרה". (נצח ישראל, פ"ג)
מכאן - כל הנמנע מלהתאבל על ירושלים, מעכב את הגאולה, וגרוע הוא מאותם שגרמו ישירות לחורבן.
"לכך על האדם להתאבל על חורבן ביהמ"ק, ויהיה מתאונן ומקונן על חורבנו ויתפלל שיחזור ויבנה ביהמ"ק וכאשר אין האדם עושה דבר זה כאילו הוא סיבה לחורבנו. ובירושלמי: הראשונים העבירו את התקרה והאחרונים פעפעו אותו וכל כך למה: שלא עשו תשובה. וביאור זה: כי הראשונים אשר בשביל חטאם נחרב הבית אין זה רק העברת התקרה, אבל האחרונים שלא עשו תשובה אין זה אלא עקירת השורש. והטעם: כי האחרונים אשר ראו לפניהם חורבן הבית ואין עושים תשובה להחזיר את הבית, אין זה כי אם שאינם חפצים בבית, מאחר שיש לפניהם במוחש חסרון הבית ואינם עושים תשובה להחזירו" (שם)
אפשר שזה עומק משמעות הביטוי שטבע מהר"ל בפ"א של ספרו זה - "הגלות סיבת הגאולה" לאמר תחושת הגלות, הסבל שסובלת הנפש מהיותה שרויה בגלות והרצון לשנות להחלץ ולהגאל, הם הם סיבות היינו המבוא לגאולה. ומגלות ראשונה נלמד: רק לאחר שזעקו בני ישראל מן העבודה, נגלה ה' למשה ושלחו להציל את העם מעבדות מצרים.
אפשר ורעיון זה הוא המונח ביסוד ציורי האגדות על המשיח הנולד בט' באב. ללמד, כי בעומק תחושת כאב הגלות והחורבן, נזרע זרע גאולה העתיד לנבוט.
 
*
**********************************************************
*
* * * * * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון
*******************************************************
 
בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון
האתר בעברית:                http://www.etzion.org.il
האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9931456 שלוחה 5
* * * * * * * * * *
*
**********************************************************
*
 
 

 


[1]  שיעור זה הופיע לראשונה בדף קשר ט' באב תשמ"ז גליון 96.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)