עיונים בפרשת השבוע עם הרב חנוך וקסמן -
שיעור 26
קרח | מבחן הקטורת
קובץ טקסט
להאזנה
א. מניע המרד – כהונה?
מרד קורח פותח בטון דרמטי. יחד עם בעלי בריתו דתן ואבירם ועם מאתיים וחמישים "נשיאי העדה", קורח מתעמת עם משה ואהרון ומטיח בנם האשמה קשה ופרובוקטיבית:
"...רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה' " (במדבר ט"ז, ג)
למול טענת קורח ועדתו, וכפי הנראה לאור התעקשותו של קורח כי כולם "קדושים", משה מפרש את קריאת התיגר כדתית בעיקרה, כעוסקת בשירות במשכן ובתפקידו של אהרון ככהן הגדול. כיוון שכך, משה מנסה לשכך את גאוותו של קורח, ומזכיר לו כי כלוי, גם לו יש תפקיד בעבודה המתרחשת במשכן (שם ח'-ט'). במקביל, נוזף משה בקורח, ומוכיח אותו על כך שהוא מתאווה גם להיות כהן גדול, ועל קשירת קשר נגד אהרון (שם, ח'-י"א).
עוד טרם ניסיון הפיוס של משה, הוא מציע מבחן שנועד להוות דרך לקביעה מי אכן קדוש ומי לא. כמו המשא ומתן שבא לאחר מכן, המבחן מראה כי משה רואה את המרד המתפתח כמתמקד בעבודת המשכן. למעשה, משה רואה את פעילותו של קורח ועדתו כניסיון להשתלט לא רק על הכהונה, אלא גם על התפקיד הייחודי של הכהן הגדול. בהצהירו כי ה' יודיע "אֶת אֲשֶׁר לוֹ וְאֶת הַקָּדוֹשׁ" (שם, ה'), משה מציע כי כל אחד מחברי עדת קורח ייקח מחתה וישים עליה אש וקטורת "לפני ה'" (שם, ז'). במילותיו של משה, "וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' הוּא הַקָּדוֹשׁ" (שם). רק אחד יכול להיבחר, כיוון שהמחלוקת כולה היא למעשה על תפקיד הכהן הגדול.
בעוד תפקיד הכהן הגדול יכול בהחלט להיות מטרתו של קורח, נראה בעייתי לחשוב כי שאר חברי עדת קורח, מאתיים וחמישים נשיאי ישראל, גם הם בעלי שאיפות גבוהות כאלו. ככלות הכל, כפי שמשה מזכיר, כהן גדול זה תפקיד לאיש אחד, אך יש מאתיים וחמישים נשיאים.. לצורך העניין, אפילו כהונה רגילה נראית קצת יותר מדי. עד עכשיו, המשכן הסתדר עם קומץ כוהנים, אהרון ובניו. האם יכולה באמת להיות מספיק עבודה בשביל להספיק לעוד 250 איש? ומה לגבי כל אלו שירצו להצטרף כשהמרד יצליח?
ב. הדמיון למות נדב ואביהוא
בעוד הבנת האג'נדה המקורית של הישראלים (שאינם לווים) חברי מרד קורח עשויה להיראות מעט בעייתית, המעקב אחר המניע שלהם בהמשך הסיפור נראה עוד יותר קשה. עיון במבחן שהוצע על ידי משה, ושמאתיים וחמישים המורדים מקבלים, יסייע להבהיר את הנקודה.
כפי שהוזכר, משה מתאר מבחן קטורת (שם, ו'-ז'). הביטויים המדויקים המגדירים את המבחן כוללים לקיחת מחתה ("קְחוּ לָכֶם מַחְתּוֹת"), נתינת אש ("וּתְנוּ בָהֵן אֵשׁ") ושימת קטורת עליהן ("וְשִׂימוּ עֲלֵיהֶן קְטֹרֶת"). ביטויים אלו לנו מובילים אותנו לסיפור נדב ואביהוא ופרשת מותם (ויקרא י', א'). ביום חנוכת המשכן, נדב ואביהוא לקחו איש מחתתו ("וַיִּקְחוּ... אִישׁ מַחְתָּתוֹ"), נתנו בהן אש ("וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ") ושמו עליהן קטורת ("וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת"). פעולותיהם של נדב ואביהוא גם הן כללו את התהליך המשולש של לקיחת מחתה, נתינת אש ושימת קטורת.
יתרה מכך, משה מנסח את המבחן בעזרת שתי מילות מפתח. כשהוא מציג את המבחן, משה מצהיר כי ה' יודיע מי "קדוש", ובצורת דיבור מעט מפתיעה, מציין פעמיים כי ה' "יקריב" את האחד הנבחר (במדבר ט"ז, ה'). בעשותו כן, משה משתמש בשורש ק.ר.ב ממנו נגזרות הן המילה קרבה והן המילה קרבן. למעשה, ההטיה בה בוחר משה (בבניין הפעיל) משויכת בדרך כלל למשמעות של "קרבן". גם הביטויים הללו, "קדוש" ו"קרוב", מופיעים בסיפור נדב ואביהוא. ההקטרה הלא-מאושרת של קטורת מתוארת על ידי התורה במילים "וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי ה'" (ויקרא י', א'). גם הביטוי "קדוש" מופיע בסיפור זה, כאשר לאחר המעשה משה משתמש בו יחד עם הביטוי "קרוב" לתאר את מות נדב ואביהוא, באומרו לאהרון "בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ" (שם , ג')[1].
אם זה לא מספיק, ישנה הקבלה שלישית בין הסיפורים. משה מודיע לעדת קורח כי המבחן יתקיים "לִפְנֵי ה'" (במדבר ט"ז, ז'), כאשר זהו בדיוק המקום בו הביאו נדב ואביהוא את הקטורת שלהם - "וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי ה'" (ויקרא י', א').
לסיכום, בהתייחסותו המשולשת ל"מחתה", "נתינת אש" ו"שימת קטורת", משה משחיל את מות נדב ואביהוא אל תוך שיחתו עם קורח ועדתו. שימושו בביטויים "קדוש" ו"יקריב" הוא הד לדבריו שלו לאהרון המתארים את מות בניו, והם רמז מוסתר חלקית לכך שאותו גורל בדיוק ממתין לחברי עדת קורח. התייחסותו של משה למיקום "לפני ה'", הופכת את הרמז למפורש כמעט לגמרי.
למעשה, ככל שהסיפור מתקדם, האיום הרמוז נעשה יותר ויותר גלוי. עד עתה עסקנו בהצעתו המקורית של משה לבצע את מבחן הקטורת (במדבר ט"ז, ה'-ז'). לאחר ניסיונותיו הכושלים של משה לשוחח עם מנהיגי המרד (שם, ח'-ט"ו), הסיפור חוזר אל המבחן המתקרב ומשה מסכם את הוראותיו (שם, ט"ז). בהשתמשו בביטוי "איש מחתתו" שלוש פעמים, משה מודיע לעדת קורח כי הם יקריבו "לִפְנֵי ה'" למחרת. כמובן, אלו אותם ביטויים שהתורה משתמשת בהם לתאר את פעולותיהם של נדב ואביהוא, עליהם נאמר (ויקרא י', א'-ב') שלקחו "אִישׁ מַחְתָּתוֹ", ו"יַּקְרִבוּ לִפְנֵי ה'".
היינו מצפים כי חברי עדת קורח יבינו את הרמז וייסוגו בפני האסון המתקרב, אך הפסוק הבא מדווח על מילוי הוראותיו של משה. גם פה, כחזרה על שלושת הסמנים של סיפור נדב ואביהוא, התורה אומרת על אנשי עדת קורח "וַיִּקְחוּ אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ עֲלֵיהֶם אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עֲלֵיהֶם קְטֹרֶת" (במדבר ט"ז, י"ח). מוכנים ומזומנים, הם מתייצבים בפתח אוהל מועד.
לאור זאת, השלב הבא בהקבלה ברור וגורל עדת קורח אינו מפתיע. סיפור המרד מסתיים באש ש"יָצְאָה מֵאֵת ה'" (במדבר ט"ז, ל"ה) ואכלה את מאתיים וחמישים הנשיאים, אותו גורל בדיוק שהיה מנת חלקם של נדב ואביהוא (ויקרא י', ב').
עבור הקורא את התורה, העובדה כי ההולכים אחר קורח מצאו את מותם בלהבות אינה ימעוררת תדהמה. הם מורדים, ויותר חשוב מזה, במישור הנושאי, פעולותיהן עומדות ביחס של זהות לאלו של נדב ואביהוא. כשם שמעשיהם של נדב ואביהוא - "לקיחת מחתה", "נתינת אש", "שימת קטורת" ו"הקרבה לפני ה'" - מוגדרות על ידי התורה כ"אֵשׁ זָרָה" שה' לא ציווה עליה (ויקרא י', א') ומסתיימות במוות על ידי אש מאת ה' (שם, ב'), כך גם בעדת קורח. אותן פעולות עצמן המבוצעות על ידי עדת הישראלים נתפשות כעבירה, כאש זרה ש' לא ציווה. ממילא, לא פלא הוא שהם נענשים בכך שאש מאת ה' אוכלת אותם.
תובנה זו מחזירה אותנו אל משה, מבחן הקטורת והמניעים של עדת קורח. בהציעו את המבחן, משה מעביר מסר מסוים. לפי משה, בטענתם לקדושה ובשאיפתם לכהונה, עדת קורח מסתכנת בלפגוש את אותו גורל שפקד את נדב ואביהוא. קטורת המוקרבת על ידי מישהו אחר לבד מאהרון ובניו מהווה בוודאות "אש זרה", אין היא מצווה על ידי ה' והיא ככל הנראה תסתיים במוות. משה למעשה מציע בחירה: חדלו או שתמותו. לאור זה, כשהסיפור מתפתח ומשה מצייר את ההקבלה בין מבחן הקטורת ומותם של נדב ואביהוא בקווים עוד יותר בולטים, התעקשותם של נשיאי ישראל נעשית יותר ויותר קשה להבנה. האם אינם זוכרים מה קרה לנדב ואביהוא? האם הם חושבים כי מעשיהם לא יחשבו כעבירה, והמבחן הוא אכן מבחן אמיתי (ולא איום מתוחכם)? או שמא הם מודעים היטב לסכנת המוות, אך מוכנים להסתכן בכל זאת?
לסיכום, בנתחנו את מניעיהם של עדת קורח, אנו עומדים בפני אתגר כפול. בנוסף לניסיון לפענח את המניע המקורי שלהם, עלינו לנסות להבין גם מהן הסיבות שהניעו אותם להתעקש להמשיך, אפילו בפני המוות.
ג. בין המשכן למשכן קורח
מציאת המניע של דמויות מקראיות היא פעמים רבות משימה קשה. התורה ידועה במיעוט וקצרנות ככל שהדבר נוגע לאפיון, ופעמים רבת מספקת מעט מאד מן החומר הדרוש לצורך ניתוח פסיכולוגי של המניעים. הדבר נכון ביתר שאת במקרה של דמויות משניות, במיוחד אלו כגון עדת קורח, שאינן מדברות אף פעם אלא פשוט ממשיכות בדרך פעולה מסוימת. כמעט בהגדרה, במקרים כאלו ניתוח המניעים הוא מאד ספקולטיבי.
למרות בעיה זו, לטעמי עדיין שווה לנסות. בנוסף, למרות האמור לעיל על חוסר הראיות, התורה מציבה את הדמויות והופעותיהן בהקשרים מסוימים, והסיפורים הם בעלי מבנים מסוימים, היכולים פעמים רבות לספק רמזים מועילים לניתוח המניעים. בזכרנו זאת, הבה נפנה את תשומת ליבנו למבנה סיפור קורח (במדבר ט"ז, א'-ל"ה).
ניתן למפות את הסיפור הכללי של עלית המרד ונפילתו באופן הבא:
|
העימות וההאשמה "רב לכם"
|
פסקה 1: ט"ז, א'-ד'
|
|
הצעת משה את מבחן הקטורת לבחינת מי "קדוש"
|
פסקה 2: ט"ז, ה'-ז'
|
|
ניסיונו של משה לשאת ולתת / לשכנע / לפייס את קורח ועדתו
|
פסקה 3: ט"ז, ח'-י"א
|
|
ניסיונו של משה לשאת ולתת עם דתן ואבירם
|
פסקה 4: ט"ז, י"ב-ט"ו
|
|
הכנות למבחן, התקהלות בפתח אוהל מועד
|
פסקה 5: ט"ז, ט"ז-י"ט
|
|
איום ה' להשמיד את העם כולו – תפילתו של משה
|
פסקה 6: ט"ז, כ'-כ"ב
|
|
התקהלות בפתח אוהלי דתן, אבירם וקורח – השמדת המורדים בשני המקומות
|
פסקה 7: ט"ז, כ"ג-ל"ה
|
לאורך הסיפור, התורה מציירת תמונה של מרד מאוחד המובל על ידי שלוש דמויות מפתח, קורח, דתן ואבירם. הסיפור פותח עם שלושת המנהיגים ש"לוקחים", דימוי לאיסוף עדתם (שם, א). במקביל, בפסקת הסיום, פסקה 7, הכתוב מתייחס פעמים רבות ל"משכן", או אוהל, של שלושת המנהיגים, קורח, דתן ואבירם (שם: כ"ד, כ"ז). הקדוש ברוך הוא עצמו מתייחס במפורש בפסקה 7 ל"מִשְׁכַּן קֹרַח דָּתָן וַאֲבִירָם" (שם, כ"ד), המחנה המאוחד של שלושת המנהיגים.
בדומה, התיאור של קץ המרד מאחד גם הוא את המרכיבים השונים של הסיפור. רגע לפני שהם באים אל קיצם, דתן ואבירם מגיחים מאוהליהם, שכבר כונו "משכן" ועומדים "נִצָּבִים פֶּתַח אָהֳלֵיהֶם", מוקפים על ידי העם (שעמד מעט מרחוק בהוראת ה'). עמדה זו מקבילה בדיוק לעמדתם של קורח ועדתו, שעמדו בפתח אוהל – פתחו של אוהל מועד (שם, י"ח), שגם הוא ידוע בכינוי "משכן" - כשהם מקיפים עצמם בכל העם (שם, י"ט).
יתרה מכך, שתי הקבוצות בשני האוהלים, המוקפות על ידי העם, מגיעות לקיצן בו זמנית. פסקת הסיום של הסיפור (שם, כ"ג-ל"ה), פסקה 7 לעיל, ממוקמת במחנה המורדים ומתארת את האדמה הבולעת את מחנה המורדים בשלמותו, ה"משכן" של קורח ומרעיו (שם, כ"ג-כ"ד). לאחר נס זה, בפסוק האחרון של הסיפור, הכתוב חוזר אל ה"משכן" האחר, המשכן בה"א הידיעה. זהו סוף הסיפור של פסקה 5 (שם, ט"ז-י"ט) שהתעכב עד עכשיו, והתורה מספרת לנו על איכולם באש של מאתיים וחמישים הנשיאים שהשתתפו בהקטרת הקטורת. מסיבה כלשהי, דיווח התורה על גורלם של מקטירי הקטורת מעוכב עד לאחר השמדתו של מחנה המורדים.
כפי הנראה, שני סופים אלו קשורים בצורה הדוקה. הם קורים בו זמנית, ובמובן מסוים ייתכן שבליעת "משכן קורח" באדמה סוללת את הדרך לפתרון הסיטואציה במשכן.
אולם, נדמה שיש כאן יותר מזה. בנוסף לקשר הטקסטואלי או הכרונולוגי, יתכן כי התורה מבצעת מניפולציה מעניינת של דימויים. בעוד ההשמדה באש מכונה פעמים רבות על ידי התורה "אכילה" (שמות כ"ב, ה', ויקרא י', ב'), השימוש בשורש א.כ.ל בפרשתנו לתיאור מותם של עדת הישראלים (במדבר ט"ז, ל"ה) עשוי לכלול ממד נוסף. בהמשך לשימוש בדימויים של "פי האדמה" ו"בליעה" (שם, ל'-ל"ב) לתיאור נפילתו של "משכן" קורח ומרעיו, התורה מתארת את האש כ"אוכלת" את מאתיים וחמישים הנשיאים הנמצאים במשכן (שם, ל"ה). שתי סדרות המאורעות, אלו שב"משכן" קורח ואלו שבמשכן, קשורות זו לזו במהותן. באופן מסוים, הן אותו הדבר.
המפתח לחיבור כל זה נמצא בשימוש בביטוי "משכן". כפי שמציינים רש"י ואבן עזרא (שם, א'), כצאצא של קהת, קורח התגורר סמוך לצלע המשכן הדרומית מעצם היותו צאצא של קהת, ובדומה, דתן ואבירם חנו גם הם בדרום, בהיותם משבט ראובן. אולם, הביטוי "משכן" מבטא הרבה יותר מאשר סתם קבוצה של אוהלים הנמצאים זה לזה זה במקרה. כשם שהמשכן מהווה את המוקד והמרכז של העולם הפיסי והחברתי של מחנה ישראל, כך גם "משכן" קורח וחבורתו מהווה נקודת מוקד ומרכז. ניתן אף להציע כי המורדים שברו את השורות והקימו את אוהליהם יחד תוך הפרה של סדרי המחנה המתוארים בתחילת ספר במדבר. ה"משכן" שלהם הוא המרכז החברתי והפוליטי של המרד.
זה מביא אותנו בחזרה להקבלת ה"משכן" (קורח) משכן (ה') שתוארה לעיל ואל הקישורים הטקסטואליים בין קיצן של שתי הקבוצות. המשכן, המרכז האמיתי של המחנה, הוא לא ה"משכן" של מחנה קורח וחבורתו. בדומה, אוהל מועד אינו "אָהֳלֵיהֶם" (שם, כ"ז), הביטוי המשמש לתיאור אוהליהם של קורח, דתן ואבירם.
היפוך יחס זה הוא בדיוק המטרה של המרד ושל קריאת התיגר על משה ואהרון. עם הצלחת המרד, המשכן היה הופך להיות כמו ה"משכן" של קורח, דתן ואבירם. עם הצלחת המרד, אוהל מועד היה הופך כמו "אוהליהם".
כך, ההתרחשויות במשכן תלויות במובן מסוים בהתרחשויות באוהלו של קורח. רק לאחר שהמוקד והתכלית של המרד דוכא, חוזרת התורה אל גורלם של מאתיים וחמישים המשתתפים במבחן הקטורת. זאת, משום שגורלם הוא תוצאה, סימפטום של המרד האמיתי. כיוון שכך, במישור הטקסטואלי והספרותי, קיצם חייב להמתין עד לקיצו של המרכז החיוני של המרד.
ד. האג'נדה של דתן ואבירם
החיבור ההדדי בין המאורעות בשני האוהלים והתלות של המאורעות במשכן בדיכוי מרכז המרד צריכים לגרום לנו להבין כי דתן ואבירם, שתי דמויות המורדים המרכזיות בפסקה 7 (סיפור ה"משכן"), הן למעשה מרכזיות למרד כולו. זוהי למעשה המסקנה אליה מגיע משה עצמו כשהסיפור מתקדם.
כפי שהוזכר קודם לכן, ומופה בטבלה לעיל, בתגובה לקריאת התיגר של המורדים "רב לכם", משה מציע אתגר נגדי, את מבחן הקטורת. מיד לאחר מכן (פסקאות 3 ו-4 לעיל) משה מנסה לשאת ולתת עם קורח (שם, ח'-י"א) ואז עם דתן ואבירם (שם, י"ב-ט"ו). אמנם יתכן כי דבר זה מרמז על אסטרטגיית הפרד ומשול בה נקט משה, סביר יותר להניח כי גישה זו משקפת את הנחת העבודה של משה כי הקבוצות השונות של המורדים הן בעלות אג'נדה ואינטרסים שונים. בעוד קורח מעוניין בכהונה או אפילו בתפקיד הכהן הגדול, המנהיגים האחרים מעוניינים ככל הנראה במשהו אחר לגמרי.
באופן לא צפוי, מיד לאחר השיחה העקרה שלו עם דתן ואבירם, משה פונה לה' בתחינה ומבקש ממנו "אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם" (שם, ט"ו). לפתע, משה מבין כי הוא עומד מול הרבה יותר מאשר קונפליקט דתי. למעשה, הוא מבין כי האג'נדה של דתן ואבירם היא זו שעומדת מאחורי מעשיהם של מאתיים וחמישים נשיאי ישראל שהסכימו למבחן הקטורת. קריאת התיגר של "רב לכם" היתה למעשה בלשון רבים; זוהי קריאת תיגר על המנהיגות ה"כהונתית" של אהרון ועל המנהיגות האישית של משה. משה מבין כעת כי ההתרחשויות באוהל מועד קשורות באופן מהותי לתככים הפוליטיים באוהליהם של קורח, דתן ואבירם.
אם כן, עלינו לשאול מהו העיקרון המנחה את דתן ואבירם?
כפי שנראה, דבר זה לא קשה במיוחד. כמעט בנקודת האמצע של הסיפור, בפסקה 4 מתוך שבעת שלבי הסיפור, דתן ואבירם מגיבים לזימונם על ידי משה בהצהרה הבאה:
"...ויאמרו לֹא נַעֲלֶה: הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר: אַף לֹא אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הֲבִיאֹתָנוּ וַתִּתֶּן לָנוּ נַחֲלַת שָׂדֶה וָכָרֶם הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם תְּנַקֵּר לֹא נַעֲלֶה" (במדבר ט"ז, י"ב-י"ד)
דתן ואבירם טוענים שמשה לא הביא אותם אל "אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ", ובדברים אלו מתייחסים לביטוי מוכר המשמש לתיאור הארץ המובטחת. בהתגלותו למשה בסנה הבוער, ה' ציווה את משה להודיע לבני ישראל כי הוא הולך להוציאם ממצרים אל "מְקוֹם הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי... אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ" (שמות גק, י"ז). הקריירה הפוליטית של משה ויחסיו עם עם ישראל מתחילים עם ביטוי זה.
ביטוי מפתח זה צף שוב בצומת קריטית נוספת בקריירה של משה כמנהיג, מקרה המרגלים. המרגלים מסכימים כי הארץ שהם תרו היא אכן ארץ "זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ" (במדבר י"ג, כ"ז), אך התכונה השנייה של הארץ המזוהה על ידי ה' כיעד, היותה כרגע מקומם של שבטים כנעניים, מהווה בעיה. בניגוד ברור לתכנית הפוליטית הא-להית שהוצגה על ידי משה לעם במצרים (שמות ג', י"ז) הקובעת כי ה' "יעלה" את בני ישראל, המרגלים מצהירים כי "לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ" (במדבר י"ג, ל"א).
בכל אופן, בהתייחסם לביטוי זה, דתן ואבירם מטילים את האשמה לכשלון בהגעה לארץ זבת חלב ודבש, החוסר בנחלה שופעת של שדות וכרמים, היישר לפתחו של משה. במקום להטיל את האשמה במעשי המרגלים, בתלונות העם והזעם הא-להי בעקבותיהם, הכשלון הוא אשמת משה. יתרה מכך, כשהם מתייחסים ל"אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ" ללא תיאורים נוספים כגון "מְקוֹם הַכְּנַעֲנִי" או "הארץ שהובטחה לאבותינו", דתן ואבירם רומזים כי כל ארץ זבת חלב ודבש היתה מספיקה. כאומרים: מנהיג ראוי היה מסיק מסקנות כאלו בתגובה לדיווח המרגלים, אם הכנענים חזקים מדי, הבה נמצא ארץ אחרת זבת חלב ודבש שנוכל לכבוש. מוות במדבר, יסיימו, אינו תכנית פוליטית טובה.
למעשה, דתן ואבירם רומזים אף יותר. בנסחם את התלונה הקלאסית "לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם" (שמות י"ז: ג', במדבר כ' :ה', כ"א: ה'), דתן ואבירם מחליפים את המילה "מצרים" בביטוי "אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ" (במדבר י"ג). בכך, טוענים דתן ואבירם כי התכנית כולה היתה פגומה למן ההתחלה, משום שמצרים היא הארץ זבת החלב והדבש.
כאשר דתן ואבירם מצהירים בתחילת וסיום דבריהם "לֹא נַעֲלֶה" (שם: י"ב, י"ד), כאשר הם מסרבים להופיע בפני משה וכשהם יוצרים את ההד להבטחת ה' (שמות ג', י"ז) ולמילותיהם של המרגלים (במדבר י"ג, ל"א), הם מצדדים במרגלים. לדבריהם, העלייה ממצרים, ארץ טובה וזבת חלב ודבש, היתה טעות טראגית. הם לא יעלו לכנען, עכשיו או אי פעם, ובוודאי לא יחכו למות, כך שצאצאיהם יוכלו להמשיך במסע לכנען.
בעוד דתן ואבירם מאשימים את משה בעריצות, בכך שהוא משתרר עליהם (שם, י"ג), וברצון "לנקר את עיני" אלו שמתנגדים לו (שם, י"ד), או בלקיחת יותר מדי כוח לעצמו ולמשפחתו, ב"רב לכם" (שם ג'), מילותיהם מסגירות את האג'נדה האמיתית שלהם. בתלונתם על כך שמשה הביא אותם מארץ זבת חלב ודבש "לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר" (שם, י"ג), אומרים דתן ואבירם את מה שבאמת מפריע להם - מיתה במדבר אינה תכנית פוליטית טובה. לא היינו צריכים בכלל צאת ממצרים.
ה. שאיפת הקדושה של הנשיאים
הבה נשוב אל עדת קורח, מאתיים וחמישים הנשיאים בני ישראל שנאספו נגד משה, ועל אף אזהרות מוסוות וגלויות התעקשו להמשיך במבחן הקטורת. האם הם חלקו את מרירותם של דתן ואבירם בנוגע לעזיבת מצרים והתכנית המקורית לנסוע לכנען? האם גם הם האשימו את משה בהשלכות של שליחות המרגלים? האם גם הם לא הסכימו עם הקבלה הפסיבית של פסק דינו של ה' למות במדבר ולדחות את המסע עד הדור הבא? האם גם במוחם עלתה המחשבה כי אולי המוות במדבר הוא רעיון של משה?
לעולם לא נוכל לדעת את התשובה לשאלות אלו, אך מבנה סיפור המרד מזכיר לנו כי שאלות אלו חייבות להישאל. ההתרחשויות ב"משכן" של דתן ואבירם, טענותיהם של דתן ואבירם ואפילו הפילוסופיה של דתן ואבירם מהוות מרכיבי מפתח במרד.
ניתן להבין נקודה זו גם על ידי בחינת המבנה של ספר במדבר. מנקודת מבט כרונולוגית ונושאית, ניתן לחשוב על הספר כמחולק לארבעה חלקים, באופן הבא:
|
חלק 1: א', א' – י', י'
|
ארגון המחנה, הכנות למסע, הלכות רלוונטיות
|
|
חלק 2: י', י"א – ט"ו, מ"א
|
המסע הראשון, סיפור מדבר פארן, חטא המרגלים, הלכות רלוונטיות
|
|
חלק 3: ט"ו, א' – י"ט, כ"ב
|
מרד קורח, תוצאותיו, הלכות רלוונטיות
|
|
חלק 4: כ', א' – ל"ו, י"ג
|
השנה הארבעים – חילופי ההנהגה, קרבות, הכנות לכניסה לארץ וכיוצא בזה
|
בעוד חלקים 1, 2 מתרחשים במהלך השנה השנייה במדבר, חלק 4 של הספר מתרחש בשנה הארבעים. למעשה, מאורעות שלושים ושמונה שנות הביניים, ה"יום לשנה" שה' הבטיח כעונש לבני ישראל (במדבר י"ד, ל"ד), מהוות מעין היסטוריה אבודה. אלו שנות היסטוריה של דור אבוד שמוחבאת לנצח מענינו. סיפור קורח ומרידתו, חלק 3 של ספר במדבר, מהווה יוצא דופן בולט לכלל זה. זהו למעשה הסיפור היחיד של שנים אלו המסופר בתורה.
מתי והיכן מתרחשים מאורעות אלו? התורה אינה מציינת לא זמן ולא מקום, וממילא התשובה היא שמאורעות אלו התרחשו מתי שהוא, היכן שהוא, בריקנות העצומה של זמן ומקום שמהווה מסע של ארבעים שנה לשום מקום. הסיפור מתרחש מתי שהוא והיכן שהוא לאחר חטא המרגלים וגזר הדין הנורא שגזר ה'.
למעשה, סיפור המרד והמניע של נשיאי ישראל שהצטרפו לקורח אינה יכולה להיות מנותחת ללא הקשר טקסטואלי, כרונולוגי וקיומי זה. גזר הדין של ארבעים שנות נדודים במדבר והציווי על מותו של דור שלם אינם תכניות לאומיות נורמליות. הם מהווים נסיבות ייחודיות המסוגלות בהחלט ליצור דינאמיקות פסיכולוגיות, קיומיות ופוליטיות ייחודיות. אפילו אם מאתיים וחמישים הנשיאים לא חלקו את מלוא מניעיהם ותכניתם של דתן ואבירם, לא ניתן להתעלם מן ההקשר האובייקטיבי.
לסגירת המעגל, הבה נעסוק מעט בספקולציה. אמנם מסוכן לעשות כן, אך פעמים רבות זה לפחות מהנה. האם התחרטו נשיאי ישראל על עזיבת מצרים? האם הם האמינו שהמיתה במדבר היתה רעיון של משה? מן הסתם לא. האם חברי עדת קורח לא הבינו מה חיכה להם בפתח אוהל מועד? האם הם לא הבינו כי הם הסתכנו בחזרה על מותם של נדב ואביהוא? ההגיון אומר שהם היו צריכים להבין.
אך אם כך, אנחנו חוזרים למשבצת הראשונה. מדוע הם המשיכו? ברמה מסוימת, התשובה יכולה להיות מנוסחת במילה אחת: ייאוש. ייאוש הוא תופעה פסיכולוגית רבת עוצמה. תחת השפעתה, אנו יכולים להדחיק את מה שאנחנו יודעים באמת ולדמיין כי אנו יודעים דברים אחרים לחלוטין. כמה קשה יהיה זה לשכוח, להתעלם או להדחיק חלקית את מות נדב ואביהוא? תחת השפעה ייאוש, כמה קשה יהיה זה לעסוק בפסדו-לוגיקה? לצורך הענין, יכלו הנשיאים לומר לעצמם: בעוד שה' לא ציווה על קרבנם של נדב ואביהוא ולכן היה זה באמת "אש זרה", קרבן הקטורת מהווה סיפור אחר לגמרי. קרבן זה צווה על ידי משה ובוודאי לא יסתיים בזעם א-להי. כשהם שוכחים לרגע שהם איבדו אמון במשה ובמנהיגותו, הנשיאים, בתהליך רציונליזציה, חשבו כי המבחן הוצע על ידי משה עצמו, המדבר בשם ה'. כאשר הייאוש שולט, הגיון ועקביות אינם יכולים למצוא מדרס רגל.
יתרה מכך, תחת השפעת ייאוש, כמה קשה יהיה זה לעסוק בתקוות שווא? כמה קשה יהיה זה לדמיין, רק לרגע, כי אולי קורח, דתן ואבירם צודקים? אולי משה שינה את הוראותיו של ה' רק מעט, אומרים לעצמם הנשיאים. אולי למעשה הוא אינו המנהיג האמיתי, אולי התכנית הפוליטית יכולה להשתנות, אולי גם אחרים ראויים לתפקיד בעבודת המשכן. תחת השפעת ייאוש, הכל אפשרי.
בנוסף לתהליכים של ייאוש, הדחקה, רציונליזציה ודמיון שדיברנו עליהם עד עתה, נראה אנו יכולים לזהות תהליך אפשרי נוסף, או לפחות גורם נוסף בתהליך לעיל.
בעימות עם משה ואהרון, קורח ועדתו מתעקשים כי "כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה'” (שם, ג'). אמנם הנושא של המונופול של משה ואהרון עולה, אך הטענה לקדושה מהווה את הטענה האידיאולוגית המכריעה של העדה. קדושתו של כל אחד מבני ישראל, העובדה כי ה' שוכן בתוכם, נראית מכריעה למורדים הישראלים.
משה מציע מבחן המכוון לטענה מרכזית זו, מבחן הקטורת. אך בעודו מציע את ה"מבחן", משה מעביר מסר, לפיו כל אחד ואחד מעם ישראל אינו קדוש מספיק כדי להיות ראוי להקטיר קטורת. מי שמנסה זאת, מזהיר משה במרומז, יפגוש את גורלם של נדב ואביהוא. הוא יהיה "קדוש" במובן אחר, המובן של "בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ" (ויקרא י', ג'). הם יקודשו על ידי שכינת ה' במובן אחר לגמרי, באכילתם על ידי אש משמיים. הם יתקדשו כמו אלו שהתקרבו יותר מדי והקריבו את עצמם.
כפי שהעלנו לפני כן, סביר להניח שנשיאי ישראל קלטו את ההתייחסות והבינו את הרמז. אולם מונעים על ידי צורך להאמין בקדושתם הם, תשוקה עמוקה להרגיש כי ה' בתוכם ואיתם, הם מתעקשים להמשיך במסעם הדון-קיחוטי, בדרך בה יביסו את עצמם. אם ה' עימם והם אכן קדושים, הם יצאו ללא פגע מן המבחן. אם ה' עימם והם אכן קדושים, משה אינו צודק, ואין צורך במעמד אליטה של כהונה. כל אחד ואחד מבני ישראל קדוש, חוזרים הנשיאים ואומרים לעצמם. לבסוף, אם הם אכן ימותו, איזה גורל גרוע יותר - למות במסע לשום מקום, או למות בחיפוש אחר ה', תוך עיסוק בעבודתו, מקודשים כמו נדב ואביהוא כ"בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ"?!
לסיכום, ניתן להציע את ההסבר הנ"ל למעשיהם של הנשיאים: לאור גזר הדין למות במדבר, העולם היום-יומי הגשמי נהיה בעל משיכה מועטה. עולם היום-יום הרגיל של עשיה, התקדמות, תנועה, התפתחות ותקווה לעתיד נעשה אילם וחסר משמעות, משום שנחרץ גורלם למות במדבר. אולם ממלכת הרוחניות, של עליונות וקדושה, של המשכן, עדיין קיימת. בממלכה זו הישראלים יכולים עדיין להתקדם, לעלות ולבוא במגע עם הא-ל. למעשה, הנשיאים מונעים על ידי הצורך שלהם עצמם, על ידי התשוקה לתקווה וקדושה. הדינאמיקה ברקע סיפורם של המורדים היא הצורך האנושי בתקווה וקדושה.
ו. סיכום
ראיית המניע של נשיאי ישראל כנובע מסוג אחר של תקווה, הצורך במשמעות וקדושה, שופכת אור חדש על היחס בין סיפור המרד וסיפור המרגלים. כשהם מייחסים הכל למשה, ודוחים כל אפשרות של ארץ כנען כארץ "זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ" אליה מועדים פניהם של בני ישראל, דתן ואבירם ממשיכים ומרחיבים את חטא המרגלים. המרגלים התנגדו להבטחת ה' שהוא "יעלה" את בני ישראל לארץ זבת חלב ודבש (שמות ג', י"ז), משום שחסרה להם האמונה בכך שה' נמצא בקרב העם. כיוון שכך, הם אינם יכולים "לעלות" (במדבר י"ג, ל"א), כי התושבים המקומיים חזקים מדי. דתן ואבירם לוקחים את היעדרו-כביכול של ה' לרמה חדשה. לדידם, כל הרעיון של "לעלות" רקוב מיסודו. כנען מעולם לא היתה הארץ זבת החלב והדבש, ומשה מעולם לא דיבר בשם אף אחד חוץ מעצמו.
אך המרגלים מעולם לא פקפקו במשה או בה' באופן זה. חטאם של אותם נשיאי ישראל וטענתם כי "לא נוכל לעלות" נובעים מפחדם מפני יושבי הארץ (שם י"ד, ט'). פחד זה נובע בתורו מתפישה מסוימת, תפישה של יושבי הארץ ושל עצמם. המרגלים טוענים כי הם נראו לא יותר מאשר חגבים בעיני ה"נפילים" המאכלסים את הארץ (שם י"ג, ל"ג), ויותר חשוב מכך, המרגלים מקדימים לטענה זו את ההצהרה "וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים" (שם).
המרגלים תופשים את עצמם כבריות זעירות (אפילו לא אנושיות) בהשוואה ל"נפילים" המאכלסים את הארץ. יתרה מכך, הפער הוא אפילו יותר גדול מאשר הפער בין אנשי מידות וחרקים זעירים. יושבי הארץ הם ה"נפילים" האגדיים, הבריות הא-להיות למחצה המוזכרות בבראשית, צאצאיהם של "בְּנֵי הָאֱלֹהִים" (בראשית ו', א'-ד'). שורש חטאם של המרגלים, שורש פחדיהם, נמצא בתפישת האני שלהם. הם אינם יותר מאשר חרקים, תת-אדם. הם אינם קדושים, ה' לא נמצא בתוכם, ואין שום אפשרות כי הוא יעזור להם במלחמתם נגד יושבי כנען האימתניים. אמנם ה' מסוגל להילחם אפילו בנפילים, אומרים לעצמם המרגלים, אך למה שהוא יצדד בתת-אדם, בחרקים - בנו?!
מנקודת מבט זו, נשיאי העדה, עדת קורח, טוענים בדיוק את ההפך - כולם קדושים וה' בתוכם. הם אינם חרקים, אלא להיפך, סוג של בריה א-להית. ה' עימם ובתוכם. ה' יקבל בברכה את כניסתו של כל אחד ואחד מבני ישראל, את עבודתו ואת קרבן הקטורת שלו במשכן.
בסיכום כללי, ניתן לטעון כי נשיאי ישראל נמצאים בקצה הסקאלה המנוגד הן לדתן ואבירם והן למרגלים. שלא כמו דתן ואבירם, הם לא מפקפקים בתכנית הא-להית המקורית, או דוחים את הצו הא-להי להמתין לעלייתו של דור חדש וחידוש המסע. שלא כמו המרגלים, הם אינם מפקפקים בערך עצמם, בכך שהם ראויים או בנוכחות ה' בקרבם. במובן זה, הם מתקנים את מה שעמד ברקע חטא המרגלים.
טעותם היא בכך שהלכו רחוק מדי, וטענו ליותר מדי. בשפה של הפרשה, הם חטאו בעצמם ב"רב לכם" (במדבר ט"ז: ג', ז'). הם מגזימים בערך עצמם ובקדושתם, משום שלמען האמת, כל אחד מעם ישראל אינו ראוי להקטיר קטורת.
אף על פי כן, תחושת הערך, הקדושה ונוכחות ה' המחודשת של הנשיאים, מייצגת צעד חשוב במסע להכנת דור המסוגל וראוי והיכנס לארץ. הנשיאים מייצגים שלב ביניים של אותם ארבעים שנות מסע. שלב זה, מועיל לפיתוח זהות אמיתית של קהל ה', בטוח בנוכחות ה', אך יחד עם זאת מחויב בענווה למצוותיו.
לעיון נוסף
- השיעור לעיל הולך בעקבות דעתו של רמב"ן בנוגע לכרונולוגיה וההסבר של המרד. ראו את חלקו האחרון של פירוש רמב"ן ט"ז, א'. מנגד, ראו אבן עזרא ט"ז, א (המצוטט ע"י רמב"ן). קראו את י"ז, ו-כ"ו. העריכו את הוכחתו של אבן עזרא מפרשיה זו.
- קראו מחדש את ט"ז, א'-ג'. כעת ראו שמות י"ג, ב' וכן י"ט, כ"ב. עיינו שנית ברמב"ן ואבן עזרא. העריכו את הראיות לטענה כי מאתיים וחמישים הנשיאים היו כולם בכורים. הסבירו כיצד טענה זו פותרת בעיה מרכזית שנידונה בשיעור לעיל. כעת ראו רש"י ט"ז, ג' וט"ו, מ-מ"א. כמו כן ראו שמות י"ט, ו. חשבו שוב על המשמעות של ט"ז, ג'.
- רמב"ן (ט"ז: א', י"ד: י"ז) טוען כי העובדה שמשה "לא התפלל" לאחר חטא המרגלים סייעה לסלול את הדרך למרד. קראו במדבר י"ד, א'-כ"ג. השוו לשמות ל"ב, ט-י"ד ושמות ל"ד, ה-ט'. העריכו את קביעתו של רמב"ן.
- קראו מחדש את ט"ז, א'-ד' ראו רש"י ט"ז, ד'. כעת ראו י"ד, א'-ו'. האם ניתן להסיט את טענתו של רש"י עוד אחורה? כעת ראו ט"ז, כ-כ"ב ואבן עזרא ט"ז, ד' וכן ט"ז, כ"ב. מהי האלטרנטיבה לרש"י? עיינו היטב בלשון הפסוק ט"ז, כ"ב. איזה סוג של תפילה זה?
[1] ביטוי זה מפורסם בקושי שלו. לפי הרמב"ן (ויקרא י', ג'), משה יידע את אהרון כי ה' החליט לקדש ולהגן על מקום קודשו בכל מחיר. לעומת גישה זו, רוב הפרשנים טוענים כי משה אמר לאהרון שנדב ואביהוא נהיו במובן מסוים קרבנות, שהם אלו שקרובים לה' ובדרך כלשהי קידשו את שמו במותם (רש"י ואבן עזרא שם, ועוד).
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)