מבעיר (ב') - הבערה ללאו יצאה או לחלק - המשך

  • הרב ברוך גיגי

מבעיר (ב') הבערה ללאו יצאה או לחלק

איסור הבערה בשבת, ביום טוב וביום הכיפורים

 

-המשך-

 

א. איסור הבערה ביום טוב וביום הכיפורים – הערות נוספות

בחלקו הראשון של השיעור, ראינו את דברי הירושלמי (ביצה ה', ב') אודות "נר של אבטלה"[1]. הערנו, שהדעה בירושלמי לפיה מותר להדליק נר של אבטלה, תואמת, לשיטת התוספות (ביצה כג., וראה לקמן), את הדעה שהבערה ללאו יצאה[2]. לדעה זו, הבערה אינה מלאכה ולפיכך אינה כלולה באיסורי יום טוב.

אולם, אם נדייק בדברי הירושלמי נראה שניתן לפרש גם אחרת. בירושלמי נאמר:

"מהו להדליק נר של אבטלה? חזקיה אמר אסור. מתניתא פליגא (המשנה חולקת) על חזקיה: 'לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת' (שמות ל"ה, ג'), בשבת אין את מבעיר אבל מבעיר את ביום טוב" (ירושלמי ביצה ה', ב')

לאור דברים אלו, ניתן לפרש את כוונת הירושלמי גם לדעה לפיה הבערה לחלק יצאה. למרות שהבערה היא מלאכה ככל המלאכות, כתבה התורה מיעוט מיוחד לגבי הבערה, להתירה בכל יום שאינו שבת.

לפי גישה זו, יש מקום למעט רק את הימים הטובים, כדברי הירושלמי שם, ולא את יום הכיפורים. זאת, עקב שתי סיבות. ראשית, משום שיום הכיפורים נקרא שבת. בנוסף, כיוון שעיקר הפסוק בא לחלק (או ללאו), די אם נמעט רק את הימים הטובים ולא את יום הכיפורים[3].

דעה נוספת המופיעה בירושלמי היא, שלא הותרה הבערה ביום טוב אלא מדין "מתוך"[4]. לפי דעה זו, אין כלל לימוד הממעט יום טוב מהפסוק "לא תבערו אש", שהרי הפסוק נצרך לחלק או ללאו. ממילא, נשאר דין הבערה ביום טוב באיסורו, והדיון בו הוא רק מתוך דין "מתוך". בניגוד לכך, ביום הכיפורים לא שייך דין "מתוך", משום שאין בו היתר אוכל נפש. ממילא, אסורה בו הבערה כבשבת.

את דעת הריב"א, אותה ראינו בשיעור הקודם, ניתן גם להסביר בצורה שונה. כפי שראינו, הריב"א בתוספות בפסחים (ה: ד"ה לחלק) מסביר שדעת רבי עקיבא היא שהבערה לחלק יצאה, משום שאם הבערה ללאו יצאה לא היה מקום לאסור ביום טוב. הסברנו שלהבנת הריב"א, הדעה לפיה הבערה ללאו יצאה בהכרח סוברת שהבערה אינה מלאכה. אולם, יתכן שגם הריב"א מודה שכל האסור בשבת אסור ביום טוב, מפני שאף יום טוב הוא כשבת לכל דבריו. אלא, שהבערה הותרה ביום טוב מכוח מיעוט הכתוב, "לא תבערו... ביום השבת".

כאמור, דעת רש"י (והדעה הראשונה בתוספות) היא שאין למעט את יום טוב, וכל הדיוק בדברי רבי עקיבא הוא לשוני בלבד. לפי שיטה זו, בפשטות, ישנן שתי שאלות נפרדות לחלוטין: חומרת המלאכה והשאלה האם שייכת גם ביום טוב. לשיטה שהבערה ללאו יצאה, בין אם מלאכת מבעיר יש לה "שם מלאכה" ורק אין חייבים עליה עונש כמלאכה ובין אם מועטה מ"שם מלאכה", אין זה משפיע על השאלה האם אסורה ביום טוב.

במילים אחרות, באופן עקרוני היה לנו לומר שיום טוב הוא כשבת לכל דיניו. אלא, שיש הסוברים (כגון הריב"א) שהפסוק ממעט הבערה, באופן ייחודי, מיום טוב. הנפקא מינה, לפי זה, היא בשאר איסורי שבת שאינן מלאכות, ולא נתמעטו ביום טוב במפורש. לפי תפיסה זו, שיום טוב הוא כשבת לכל דבריו, אין מקום להקל באיסורי שבת שונים.

כפי שראינו, האפשרות האחרת היא שיום טוב אסור רק במלאכות, והשאלה האם הדבר אסור או מותר ביום טוב תלויה בשאלה האם הוא נקרא מלאכה או לא.

המנחת חינוך דן בשאלה האם יש לאסור מחמר ושביתת בהמתו ביום טוב, דיון הנובע גם מדברינו:

"אבל מה שאינה בכלל מלאכות בשבת כגון איסורי לאוין ועשה כגון מחמר דהתורה יחדה בלאו בפני עצמו ואינה בכלל מלאכות ואינו חייב על זה סקילה וחטאת, אם כן אינו בכלל לא תעשה כל מלאכה כלל אפילו בשבת רק דהתורה כתבה לאו בשבת אם כן בשבת דגלי גלי וביום טוב דלא גלי מהיכא תיתי יעבור בלאו. ולפי זה אין מחמר ושביתת בהמתו נוהג ביום טוב כי לאו בכלל מלאכה הוא[5]" (מנחת חינוך רח"צ, ה')

 

ב. הבערה לעונשי בית דין יצאה?

בשולי הדיון בשאלה האם הבערה ללאו יצאה או לחלק, יש לעיין בנקודה מעניינת העולה מהמכילתא. במכילתא נאמר, בפשטות, שהבערה יצאה ללמד שאין בית דין מענישים בשבת:

"אמר אחד מתלמידי רבי ישמעאל, הרי הוא אומר לא תבערו אש, למה נאמר, לפי שהוא אומר (דברים כ"א, כ"ב) 'וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת', שומע אני בין בחול בין בשבת, ומה אני מקיים מחלליה מות יומת, בשאר מלאכות חוץ ממיתת בית דין. או אינו אפילו במיתת בית דין, ומה אני מקיים (שם) 'ותלית אותו על עץ', בשאר כל הימים חוץ מן השבת? תלמוד לומר לא תבערו אש וגו', שריפה בכלל היתה ויצאת ללמד, מה שרפה מיוחדת שהיא אחת ממיתות בית דין, ואינה דוחה את השבת, אף כל שאר מיתות בית דין לא ידחו את השבת"      (מכילתא ויקהל פרשה א')

ובהתאם לכך פסק הרמב"ם:

"והמצוה השכ"ב היא שהזהירנו מענוש הגדרים על החוטאים ולהעביר הדינין ביום השבת. והוא אמרו 'לא תבערו אש וכו' ביום השבת'. ירצה בזה שלא תשרוף מי שנתחייב שריפה, והוא הדין לשאר מיתות"    

                     (ספר המצוות לרמב"ם, לא תעשה שכ"ב)

כך כתב הרמב"ם גם ביד החזקה (שבת כ"ד, ז'), עיין שם.

לאור זאת, לכאורה יש לנו מקור אחר שבשבילו נאמרה מלאכת הבערה, ומדוע אנו אומרים שיצאה ללאו או לחלק?!

יתירה מזאת, בהמשך המכילתא שם הובאו דעות נוספות בהסבר ייחוד הפסוק "לא תבערו אש בכל מושבותיכם". בין השאר, הובאה דעת רבי נתן שהפסוק נועד ללמדנו דבר מה אחר:

"ללמד, מה הבערה מיוחדת, שהיא אחת משלושים ותשע אבות מלאכות – חייב עליה, אף כל שאר שלושים ותשע אבות מלאכות – חייב עליה בפני עצמה"                                                           

                                            (מכילתא ויקהל שם)

זוהי, כמובן, הדעה לפיה הבערה לחלק יצאה. במילים אחרות, מהמכילתא עולה בבירור שמדובר במחלוקת בפרשנות הפסוק. אם כן, כיצד מזכה הרמב"ם שטרא לבי תרי, ולומד מפסוק זה גם דין הבערה לחלק וגם איסור ביצוע מיתות בית דין בשבת.

יישוב פשוט לשאלה זו הוא, שדין זה, של אי ביצוע מיתות בית דין בשבת, נלמד מהמילים "בכל מושבותיכם". כך עולה מהירושלמי בסנהדרין:

"רבי לא בשם רבי ינאי, מיכן לבתי דינין שלא יהו דנין בשבת. מאי טעמא נאמר כאן (שמות ל"ה, ג') 'בכל מושבותיכם' ונאמר להלן (במדבר ל"ה, כ"ט) 'והיו אלה לכם לחוקת משפט לדורותיכם בכל מושבותיכם', מה להלן בבית דין הכתוב מדבר אף כאן בבית דין הכתוב מדבר"

                                       (ירושלמי סנהדרין ד', ו')

אלא, שמדברי הרמב"ם (ספר המצוות לא תעשה שכ"ב) וספר החינוך (מצווה קי"ד) נראה, שעיקר הלימוד הוא שהבערה יצאה מן הכלל, ללמד על מיתות בית דין שאסורות בשבת. ספר החינוך אף הוסיף וכתב:

"ועם כל זה שלמדנו בפסוק זה יש לדרוש בו מה שדרשו בו עוד גם כן, הבערה לחלק יצאת, כלומר שהעושה בשבת הרבה אבות מלאכה בבת אחת בהעלם אחד שיהיה חייב חטאת על כל מלאכה ומלאכה בפני עצמה"

                                       (ספר החינוך מצווה קי"ד)

החינוך סתם ולא פירש, כיצד אפשר ללמוד ולדרוש מייחוד הפסוק שני דברים שונים.

ייתכן שיש ליישב, על פי דברי המנחת חינוך שם. לדעת המנחת חינוך (כפי שמשמע מהרמב"ם), האיסור לבית דין הנלמד מהבערה הוא גם איסור לענוש עונשים שאינם כרוכים במלאכה כלשהי. לאור זאת, היה מצופה שהתורה תחדש דין זה בהלכות בית דין ולא בהלכות שבת – וכיוון שנכתב הפסוק בהלכות שבת למדנו ממנו את שתי ההלכות (הלכות ענישת בית דין בשבת והלכות חיוב על מלאכה בשבת).

לאפשרות זו צריך להוסיף ולשאול, מדוע לא צמצמנו את חידוש הכתוב רק להלכות שבת, והרחבנו אותו גם לבית דין. נראה לומר, שכיוון שהפסוק מדגיש "בכל מושבותיכם", ביטוי הלקוח מעולם בתי הדין, נלמד גם דין זה. עם כל זאת, הדבר צריך עיון.

 

ג. להלכה

להלכה אנו פוסקים שהבערה לחלק יצאה. ממילא, חייבים על הבערה בשבת סקילה וכרת, ככל שאר המלאכות.

לעניין הבערה שלא צורך ביום טוב, הדבר תלוי בדעות השונות שראינו. אם נאמץ את הגישה של התוספות בביצה (כג. ד"ה על גבי), לפיה הבערה מותרת ביום טוב רק לסוברים שהבערה ללאו יצאה, ממילא אנו נאסור. זאת, כיוון שהכרעתנו היא שהבערה לחלק יצאה. אולם, אם ננתק את המחלוקת לגבי הבערה ביום טוב מהמחלוקת האם הבערה ללאו יצאה או לחלק, יש מקום להתיר הבערה ביום טוב.

גישה זו, הדנה בהיתר הבערה ביום טוב בנפרד משאלת הבערה בשבת, יכולה לנמק את ההיתר ביום טוב בשני אופנים. ראשית, ראינו שניתן ללמוד מהפסוק שאין איסור על הבערה ביום טוב אלא רק בשבת. בנוסף, ניתן ללמוד זאת מדין "מתוך שהותרה לצורך".

השלכה אפשרית היא בשאלה האם נדרש צורך כלשהו. לפי הכיוון הכיוון השני אנו נתיר רק אם יש צורך קצת, אך לא נתיר בכל מקרה, ואילו לכיוון הראשון יש מקום להתיר לגמרי.

הרמב"ם כתב:

"כל מלאכה שחייבין עליה בשבת אם עשה אותה ביום טוב שלא לצורך אכילה לוקה חוץ מן ההוצאה מרשות לרשות וההבערה שמתוך שהותרה הוצאה ביום טוב לצורך אכילה הותרה שלא לצורך אכילה, לפיכך מותר ביום טוב להוציא קטן או ספר תורה או מפתח וכיוצא באלו מרשות לרשות. וכן מותר להבעיר אף על פי שאינו לצורך אכילה" (שביתת יום טוב א', ד')

יש שדקדקו, שלפי הרמב"ם יש מקום להתיר הבערה גם שלא לצורך כלל, שכן דין "מתוך" מופיע רק כנימוק להוצאה, ואילו על הבערה פשוט כתב שאפשר להבעיר גם לא לצורך אכילה.

בכל אופן, מדברי המגיד משנה (שם, עיין היטב בדבריו ובלחם משנה שם) עולה, שהיתר הבערה נלמד מן הדיוק של "לא תבערו אש... ביום השבת", שבשבת אסור וביום טוב מותר. אולם, כיוון שעל פי מקור זה היינו מתירים רק לצורך אוכל נפש, הוסיף הרמב"ם שיש להפעיל את דין "מתוך" כדי להתיר אף שלא לצורך.

בניגוד לדברי המגיד משנה, מדברי רוב הראשונים נראה ששני לימודים אלה (הדיוק מהפסוק ודין מתוך) אינם יכולים לדור בכפיפה אחת. לאור זאת, מי שלומד מן הפסוק מתיר הבערה לגמרי ביום טוב. לעומתו, מי שתולה את דבריו על דין "מתוך", ייתכן אמנם שיתיר לגמרי (כשיטת רש"י ביצה יב.), אך סביר יותר שיגביל את ההיתר רק למקרה שיש בו צורך קצת, כשיטת רוב הראשונים (היא השיטה שראינו בתוספות בביצה שם)[6].

למעשה, נראה שיש לדרוש שיהיה בהבערה צורך היום קצת, כשיטת רוב הפוסקים. כך פסק השולחן ערוך (או"ח תקי"ד, ה') שאסור להדליק נר של בטלה ביום טוב, אלא אם כן יש בו צורך היום. כפי שהתבאר למעלה, מסתבר שהשו"ע פסק את דין "מתוך".

לעומת פסיקה זו, הראב"ד (בהשגותיו על הרמב"ם שם) הביא את דברי הירושלמי, שהתיר להדליק "נר של אבטלה", והוסיף את דברי רבי יוחנן:

"המדליק נר לכבוד בירושלמי (ביצה ה', ב') אמרו לא תאסור ולא תשרי"      (השגות הראב"ד, שביתת יום טוב א', ד')

במילים אחרות, זוהי הלכה (שמותר להדליק נר של אבטלה ביום טוב) ואין מורין כן. כך משמע גם מדברי הרשב"א, שהתיר כשיש צורך יום טוב מדין מתוך, אך כשאין צורך אסר:

 "ויראה לי שמותר להדליק נרות בלילות בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, שהרי יש כאן צורך מצות היום שאם אין נרות דולקות לא יתאספו שם העם להתפלל, ומתוך שהותרה הבערה לצורך אוכל נפש הותרה שלא לצורך כל שיש צורך היום קצת, והרי זה כהוצאת ספר תורה לקרות בה. ובימים, שאין בהם צורך רק לכבוד, יראה לי שכל כיוצא בזה אין מורין לא לאסור ולא להיתר והבא להדליק אין מונעין אותו"[7]  

         (עבודת הקודש, בית מועד שער ג', פרק ג' סימן ה')

כמו כן עולה מדבריו, שנר שיש בו צורך הוא רק נר שנחוץ להאיר, אך נר שנועד לכבוד וכדומה, כגון נר ביום, אינו נחשב צורך.

בניגוד לדבריו, כתב הרא"ש:

"ונרות שמדליקין בבית הכנסת לא מיקרי נר אבטלה דלשם מצוה ולשמחת יום טוב מדליקין אותו ושרי על ידי מתוך כמו הוצאת קטן ולולב וספר תורה"                                                            

                                            (רא"ש ביצה ב', כ"ב)

לדעתו, כל נר שמדליקים בבית הכנסת נחשב כצורך, אפילו אם מדליקים אותו ביום. כך גם הכריע בשולחן ערוך שם:

"אבל של בית הכנסת לא חשיב של בטלה ומותר להדליקו אפילו ביום טוב שני אחר מנחה, ואין בזה משום מכין לחול, שהרי בהדלקתו יש מצוה לאותה שעה"

                                 (שולחן ערוך, או"ח תקי"ד, ה')

לשיטה זו, נר של אבטלה אינו אלא נר שמדליק לכבוד להראות גודל עשרו, אך כל נר שיש בו צורך כלשהו לא נחשב נר של אבטלה. כך הביא הים של שלמה:

"ורבנו ירוחם (נ"ד ח"א) כתב, נר של בטילה, נראה שמדליקין לכבוד, דאלו לבטלה ממש, פשיטא דאסור. ולא נהירא, דלכבוד יום טוב לא מיקרי נר לבטלה, לא מבעיא נרות שמברכין עליהם, אפילו מדליק הרבה, אלא אפילו אחר שהדליק אותם, ובירך עליהן, יכול להוסיף עליהן. אלא נר של בטילה, שמדליקין להראות עושרו, או נדיבתו, בפני אחרים, וזה אסור"    (יש"ש ביצה ב', ל"ה)

יש להדגיש, שהרשב"א נטה לפסוק במקרה זה שאין להורות לא היתר ולא איסור, וכן כתב גם היש"ש שם. מעין זה כתב המגן אברהם (תקי"ד, י"ב), שהעולם נוהגים להקל בזה, ויש להם על מה שיסמוכו.

אולם, עיין ביאור הלכה שם, שהכריע שאין להקל בזה. מפני חשיבות דבריו, שהוסיף בזה סוג אחר של הבערה לצורך על פי המאירי, נביא את דבריו שם:

"ועיין מאירי (ביצה דף י"ב) שכתב נר של בטלה, כלומר נר שעושין אותו שלא לצורך אלא שאינם רוצים לעמוד בלא נר אפילו בשעה שהם ישנים, עיין שם הטעם דאין זה צורך יום טוב כלל. מיהו בני אדם שהם מפחדים לישן אם אין נר דלוק מסתברא דמותר דהוי בכלל צורך גופו... ודע דהמגן אברהם הביא בשם רש"ל (יש"ש ביצה ב', ל"ה) דהעולם אין נזהרין בנר של בטלה ויש להם על מה שיסמוכו דהרמב"ם מתיר עיין שם. ואנו לא העתקנו זה, משום דרוב הפוסקים מחמירין בזה וכספיקא דירושלמי עיין ברשב"א בחידושיו ובעבוה"ק וברא"ש וטור ורבינו ירוחם ושיבולי הלקט בשם רבינו ישעיה דלא התיר אלא בנרות של בית הכנסת, וגם הגר"ז (שו"ע הרב) השמיט קולא זו על כן אין להקל בזה. ודע עוד דנר של יא"ר-ציי"ט אם לא הדליקו בערב יום טוב ידליקנו עכ"פ בחדר שאוכלין בו דמוסיף אורה בחדר ויותר טוב שידליקנו בבית הכנסת ויצא מחשש נר של בטלה ובשעת הדחק אפשר דיש להתיר בכל גווני דהוי כעין נר של מצוה שהוא לכבוד אבותיו"      (ביאור הלכה או"ח תקי"ד, ד"ה נר של בטלה)

 

 

 

 

 



[1] כך נאמר בירושלמי:

"מהו להדליק נר של אבטלה? חזקיה אמר אסור. מתניתא פליגא (המשנה חולקת) על חזקיה: 'לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת' (שמות ל"ה, ג'), בשבת אין את מבעיר אבל מבעיר את ביום טוב. אין תימר בדברים שיש בהם אוכל נפש אנן קיימין (אנחנו נמצאים, עוסקים),והכתיב (והרי כתוב) 'אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם' (שם י"ב, ט"ז), אלא כינן קיימיןבנר של אבטלה. אמר רבי אבונה ותניי תמן בית שמאי אוסרין וב"ה מתירין. רבי נחום אחוי דרב אילא בעא קומי רבי יוחנן אמר ליה לא תאסור ולא תישרי (ולא תתיר)"             (ירושלמי ביצה ה', ב')

[2] כפי שראינו בשיעור הקודם, לאור העובדה שהתורה מייחדת פסוק נפרד לאסור מלאכת הבערה, נחלקו התנאים. לדעת רבי יוסי הבערה ללאו יצאה (היינו שהכתוב בא להמעיט מחומרת מלאכת מבעיר ולהעמידה על איסור לאו בלבד, ולא כרת או סקילה), ולדעת רבי נתן הבערה לחלק יצאה (היינו שהכתוב, על ידי מלאכת מבעיר, לימד אותנו שניתן לחייב על כל מלאכה בפני עצמה).

[3] כפי שכתב השאגת אריה במפורש:

"והרי מהאי מיעוטא דביום השבת איכא למעוטי נמי יום הכיפורים, דביום השבת אי אתה מבעיר אבל אתה מבעיר ביום הכיפורים, אף על גב דמלאכה חשובה היא, אתי יתורא דקרא דביום השבת למעוטי שאר ימים המקודשים דליתנהו באיסור הבערה כלל. ואף על גב דבריש כלל גדול תני' הבערה ללאו יצאת דברי רבי יוסי רבי נתן אומר לחלק יצאת, ולדברי הירושלמי תקשה מנא לן דללאו או לחלק יצאת, דילמא למישרי הבערה בי"ט לחוד הוא דאתי, נראה לי דלא קשה מידי משום דאס"ד דהאי קרא דלא תבערו לאו לגופיה אתי לשבת עצמו למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אלא לדיוקא לחוד אתי ולמישרי הבערה בי"ט, לא ה"ל למיכתביה גבי שבת כיון דלא צריך קרא לגופיה כלל אלא לדיוקא לחוד למישרי י"ט אלא וודאי לשבת נמי איצטריך ללאו או לחלק ומיתורא דביום השבת נראה לי נמי היתר הבערה לום טוב... וי"ל כיון דהבערה הוי בכלל שאר מלאכות בשבת וי"ט ויה"כ וכמו שכתבתי לעיל ושלא כדברי הריב"א ז"ל אלא דיתורא דקרא דביום השבת אתי למעוטי, די לך למעט מיניה את יום טוב דקיל שאינו אלא בלאו לבד והיתר בו אוכל נפש אבל הבערת יום הכיפורים דחמיר שכן בכרת ולא הותר מכללו אצל אוכל נפש לא תמעטיה ואיסור הבערה כדקאי קאי אצל יום הכיפורים בלאו ועונש כשאר מלאכות"    (שאגת אריה סימן ע"א)

[4] בירושלמי שם מובא כהסבר לפטור בנר של אבטלה את מחלוקת בית שמאי ובית הלל בעניין הוצאה ביו"ט. הנימוק לדעת בית הלל הוא (ביצה יב.) שמתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא צורך, כיוון שהותרו דברים לצורך אוכל נפש, הם כבר מותרים גם לא רק לזה.

[5] בהמשך דבריו מביא את דעות הפוסקים בשאלה זו:

"ועיין בבית יוסף סי' תצ"ה הביא שני דיעות אם מחמר ושביתת בהמתו נוהגת ביום טוב ודעתו נוטה דנוהג דשוה לשבת, ועס"י רמ"ו דעת המג"א גם כן נוטה דנוהג ביום טוב ומביא בשם היש"ש דסובר כן. וע' פר"ח סי' תצ"ה דעתו דשביתת בהמתו אינו נוהג דלמען ינוח בשבת כתיב אבל מחמר כיון דבכלל ל"ת כל מלאכה אתה ובהמתך נפקא ליה מחמר בשבת אם כן מקרי מלאכה על כרחך חייב על מחמר ע"ש באריכות"                               (שם)

[6] לעניות דעתי, שיטת הרמב"ם אינה ברורה לגמרי בנקודה זה.

[7] לעומת זאת, בחידושיו לביצה נטה לאסור, על פי הירושלמי:

"ואמרו בתוס' דגמרא דילן ליכא למידק דאסור מדקא אסר הכא מבעיר דהכא שאני שמבעיר לצורך מלאכה הא במבעיר לבטלה לא שמענו, ומהא [דירושלמי] משמע דאסור כיון דר' יוחנן לא רצה להתיר"

                                                                          (רשב"א ביצה כג.).

לדבריו, מהירושלמי משמע שיש לאסור, וכך נשמע שפוסק.

בתחילת דבריו, ציין הרשב"א שמהבבלי ("גמרא דילן") אין לדייק לאסור נר של אבטלה. לפי הרשב"א, יש לחלק בין הבערה לצורך מלאכה שאסורה, כגון להבעיר את המוגמר, לבין נר של אבטלה, שאפשר שיש להתיר. מעין זה כתב בהגהות מימוניות:

"אבל אין להוכיח מתלמוד שלנו לאסור מדאסר לעשן ספ"ב מפני שהוא מבעיר דהיינו מלאכה שמבעיר האש למלאכה אבל נר של אבטלה יכול להיות מותר"   (הגה"מ על הרמב"ם, יום טוב א', ס"ק א')

אולם, הדברים מוקשים. אם נר של אבטלה, היינו שאין בו צורך כלל, מותר, האם הוא עדיף מהצורך של מוגמר?!. אמנם מוגמר אינו שווה לכל נפש, אך וודאי שיש בו צורך כלשהו.

על מנת להסביר דברים אלו, נראה שיש לבאר נר של אבטלה בצורה שונה. לדברי הרשב"א וההגהות מימוניות, הבערה לצורך מוגמר אינה מוגדרת כצורך משום שאינה שווה לכל נפש, וקל וחומר שהבערה שלא לצורך כלל אסורה. כל ההתר בנר של אבטלה הוא כשניתן להפיק ממנו תועלת (השווה לכל נפש), אך אם מדליקים אותו לחינם, להשחתה בלבד, ודאי שהוא אסור. מקרים כגון להראות עושרו, אי רצון להשאר בבית חשוך וכו', נחשבים כצורך, ועדיפים לדבריהם על הבערה לצורך מוגמר. ועדיין הדברים צריכים עיון.