מגילת אסתר ומעמדה ביחס לשאר ספרי התנ`ך

מגילת אסתר ומעמדה ביחס לשאר ספרי התנ"ך

המצווה המרכזית של פורים היא, כמובן, קריאת המגילה. למעשה זו הפעם היחידה בשנה בה אנו מצווים לקרוא מן המקרא קטע שאינו חלק מהחומש. מהו מעמדה של המגילה ביחס לשאר ספרי התנ"ך? מצד אחד, מגילת אסתר נמנית על הכתובים, וככזו היא בעלת מעמד דומה לזה של ספר עזרא, למשל. יחד עם זאת, איננו מצווים לקרוא בספר עזרא ואין הלכות מיוחדות לגבי האופן בו עליו להיכתב. מהם המאפיינים המשותפים למגילה ולשאר ספרי התנ"ך? כיצד נוכל להסביר את המאפיינים הייחודיים למגילה?

[לפני שנמשיך בשיעור, נציין כי רוב הדברים המובאים כאן הם שחזור של אחד משיעורי הרב סולוביצ'יק, וניתן למוצאם בספר "שיעורים לזכר אבא מרי", חלק א', תחת הכותרת "כתיבת ספר תורה, תפילין ומזוזה לשמה", ובעיקר בסעיף ב שם.]

מגילת אסתר וטומאת ידיים

הגמרא במסכת מגילה (ז.) מתייחסת ישירות לשאלת מעמדה של המגילה ביחס לשאר ספרי התנ"ך. הגמרא שם דנה בעניין טומאת ידיים במגילה. חז"ל תיקנו כי כתבי הקודש (ספרים מן התנ"ך שנכתבו כהלכתם - דהיינו, בדיו, על הקלף וכיוצא בזה) מטמאים את התרומה. הסיבה לתקנה היא שאנשים היו נוהגים להצניע את ספריהם ליד התרומה. מנהג זה גרם נזק לספרים, כיוון שמכרסמים שהיו באים לאכול מן התרומה הזיקו כבדרך אגב גם לספרים. התקנה שקבעה שכתבי הקודש מטמאים את התרומה הבטיחה שיותר לא יצניעו את הספרים יחד עם פרות תרומה. הגמרא דנה במעמדה של מגילת אסתר ביחס לתקנה זו:

"אמר רב יהודה, אמר שמואל: אסתר אינה מטמאה את הידיים".

דעת שמואל היא שמגילת אסתר אינה מטמאת את הידיים, בשונה משאר ספרי התנ"ך.

הגמרא מקשרת בין דעה זו ובין דעת רבי יהושע, הסבור שיש הגבלה למספר הפעמים בהן יש התייחסות למחיית עמלק במקרא. בפרשת בשלח, הקב"ה אומר למשה "כתב זאת זכרון בספר" (ביחס למלחמת עמלק). התנאים (כאן בסוגיה) נחלקו במשמעות פסוק זה:

"כתנאי: 'כתב זאת' - מה שכתוב כאן; 'זכרון' - מה שכתוב במשנה תורה; 'בספר' - מה שכתוב בנביאים, דברי ר' יהושע. ר' אלעזר המודעי אומר: 'כתב זאת' - מה שכתוב כאן ובמשנה תורה; 'זכרון' - מה שכתוב בנביאים; 'בספר' - מה שכתוב במגילה".

לדעת ר' אלעזר המודעי, המילים "כתב זאת" מתייחסות לאזכורי מחיית עמלק בתורה - בפרשת בשלח ובפרשת כי תצא, ואילו המילה "בספר" מתייחסת לאזכור מחיית עמלק בספר שמואל א' (מלחמת שאול). ממילא, נשארה המילה "בספר" פנויה ללמד על התייחסות למחיית עמלק במגילת אסתר. לפי דעה זאת, מגילת אסתר כלולה בתנ"ך באותו מעמד כמו כל שאר הספרים. לעומת זאת, לדעת ר' יהושע, המילים "כתב זאת" מתייחסות לאזכור בפרשת בשלח, המילה "זכרון" - לאזכור בפרשת כי תצא, והמילה "בספר" - לאזכור בנביאים; היות שכבר נדרשו כל המלים בפסוק, לא יכולה להיות התייחסות רביעית למחיית עמלק בתנ"ך. לפיכך, מגילת אסתר אינה נכללת בכתבי הקודש. שמואל כנראה קיבל עמדה זו ועל כן סבר שהמגילה איננה מטמאת את הידיים, שהרי אין דינה כדין כתבי הקודש.

הגמרא ממשיכה, ותוהה על שיטת שמואל:

"למימרא דסבר שמואל: אסתר לאו ברוח הקודש נאמרה? והאמר שמואל: אסתר ברוח הקודש נאמרה! נאמרה ליקרות, ולא נאמרה לכתוב".

לדעת שמואל עלינו לקרוא במגילה על האירועים שהתרחשו, וכנראה שיש חובה גם לקרוא פסוקים או ביטויים מסוימים. אולם אין משמעות לנוסח הכתוב מצד עצמו. רש"י ודאי הבין בצורה זו, והוא מסביר כי לדעת שמואל "לא ניתנה ליכתב, אלא לגורסה על פה ולקרותה" (ד"ה הוא דאמר).

תוספות (ד"ה נאמרה לקרות) מציבים שאלה על הבנה זו, מתוך דברי המשנה בהמשך מסכת מגילה (יז.). המשנה שם פוסלת קריאה על פה של המגילה, ודורשת קריאה מן הכתב: "קראה על פה... לא יצא". לאור מסקנת הגמרא בסוגיה שלנו, שמואל אמור להכשיר קריאת מגילה על פה, שהלוא, כאמור, הוא איננו מעניק משמעות מיוחדת לנוסח הכתוב אף על פי שאסתר נאמרה ברוח הקודש! תוספות משיבים שהחשיבות לנוסח הכתוב של המגילה (ומתוך כך החובה לקרותה מן הכתב) התפתחה בשלב מאוחר יותר, אך מעיקר הדין אין חיוב לקרוא מגילה מן הכתב:

"לכך נראה לפרש, דהא דקאמר 'לא ניתנה ליכתב' - ברוח הקודש, אבל מדרבנן - ניתנה ליכתב ולקרות".

הרשב"א (ד"ה ניתנה לקרות) מרחיק לכת בשיטת התוספות, ומציע ששמואל חלוק על המשנה בדף יז., ולדעתו מותר לקרוא את המגילה על פה:

"ומתניתין דהקורא את המגילה על פה לא יצא, דלא כר' יהושע ודלא כשמואל".

דבר זה אפשרי שכן שמואל מסתמך על דעת רבי יהושע, שהוא תנא ורשאי לחלוק על המשנה.

שני ממדים במגילת אסתר

הריטב"א (ד"ה א"ר יהודה) מציע הבנה שונה, שמציבה זווית ראייה חדשה לגמרי בהבנתנו את מעמד המגילה:

"ויש לומר דשמואל הכי קאמר, שלא ניתנה ליכתב בכלל ספרי הקודש... אבל מכל מקום ניתנה ליכתב שלא תהיה על פה, והקוראה על פה לא יצא".

הריטב"א מבחין בין שני ממדים שונים במגילה:

(א) למגילה יש מעמד של תורה שבכתב. מצוות קריאת מגילה כוללת קריאה מנוסח כתוב דווקא ולא קריאת על פה בעלמא. למגילה יש מעמד של תורה שבכתב בניגוד, למשל, לספר מקבים (ספר חיצוני המתאר את נסי חנוכה). אדם הלומד את המגילה מחויב בברכת התורה, ואילו אדם הלומד ספר מקבים אינו מחויב בברכה זו. שמואל מכיר בממד זה של המגילה, ומודה בכך לדין המשנה שיש לקוראה מן הכתב.

(ב) לבד ממעמדה כתורה שבכתב, והגדרת הנוסח המדויק המאפשר את קיום המצווה, מגילת אסתר נקבעה גם כאחד מספרי הכתובים, כחלק מכ"ד ספרי התנ"ך. שמואל חלוק על קביעה זו. לדעתו המגילה מעולם לא נכללה בכתובים, ועל כן אין היא מטמאת טומאת ידיים כמו ספר נחמיה, למשל. אך שלילת הממד הזה אינה ממעטת כלל מחשיבותו של נוסח המגילה ומן הצורך בקריאתה מן הכתב.

שני ממדים אלו של המגילה, כפי שהובחנו על ידי הרב סולוביצ'יק זצ"ל, מופיעים בדברי הריטב"א הן בחידושיו לסוגיה שלנו, והן בחידושיו על הסוגיה במסכת יומא (כט.), שהיא סוגיה מקבילה לסוגייתנו. שמואל דוחה את הממד השני של המגילה, אך מקבל את הממד הראשון שלה.

גם אם נחלוק על דברי שמואל, ונסבור כי במגילה אכן קיימים שני הממדים הללו, עדיין נוכל לחדד את ההבדלים בין שניהם, ולנסות לעקוב אחר התפתחותם. פרק ט' של מגילת אסתר מספר על ניסיונותיהם של מרדכי ואסתר למסד את הלכות הפורים. בפסוקים כ-כח מתואר משלוח הספרים ליהודים שבמדינות המלך אחשורוש; בספרים ביקש מרדכי מהיהודים לקיים את מצוות הפורים - ובהן גם את מצוות קריאת המגילה. מן הכתובים עולה כי לא עבר זמן רב עד שהתקיימה מצוות הקריאה מן הכתוב; נראה כי מצוות אלו קוימו מיד בשנה שלאחר כך. אולם בפסוק לב נכתב: "ומאמר אסתר קִיַּם דברי הַפֻּרִים האלה, ונכתב בספר". האם זו הפעם הראשונה בה נכתבה המגילה? לדעת הרב, מדובר כאן בשני שלבים שונים של ייסוד התקנות, המשקפים את שני ממדי המגילה. בתחילה, המגילה הייתה בעלת מעמד של מאמר מן התורה - שאותו אנו מחויבים לקרוא בפורים. בשלב שני, המגילה הפכה להיות כלולה ב'ספר' - חלק מכתבי הקודש. אכן אנו חולקים על שמואל, ולדידנו יש שני ממדים למגילה. אולם שני ממדים אלו לא נוצרו בו זמנית. בתחילה, המגילה נקבעה כמאמר תורה, אותו יש לקרוא בפורים. רק אחר כך, צורפה המגילה למכלול כ"ד כתבי הקודש.

הרב מבריסק (הגרי"ז סולוביצ'יק, חידושי מרן רי"ז הלוי על הרמב"ם, הלכות מגילה פ"ב ה"ט) מחדד יותר את החילוק שבין שני שלבים אלו בהתפתחות מעמד המגילה. הגמרא במסכת בבא בתרא (טו.) קובעת כי המגילה נכתבה על ידי אנשי הכנסת הגדולה. רש"י מסביר כי נבואה שנכתבה בגלות, אינה יכולה להיכלל בכתבי הקודש עד לשיבת ישראל לארצם: "מפני שלא נתנה נבואה ליכתב בחוצה לארץ, וכתבום אלו לאחר שבאו לארץ" (ד"ה כתבו יחזקאל). לדעת הגרי"ז, מעמד מגילת אסתר כחלק מכתבי הקודש ניתן לה רק בשלב מאוחר הרבה יותר - רק עם חזרת הגולים לארץ ישראל. לכן, מעמד זה ניתן למגילה לא על ידי אסתר, אלא על ידי אנשי הכנסת הגדולה.

קיצור הדברים:

הבחנו בין שני ממדים שונים במגילת אסתר:

(א) לכתוב יש מעמד של תורה ויש לקרוא מן הנוסח הזה בפורים.

(ב) בהמשך, אותו כתוב צורף לכ"ד ספרי הקודש, בין הכתובים.

אפשר ששמואל חלוק על הנקודה השנייה, ולדעתו המגילה אינה במעמד של כתבי הקודש, ואינה מטמאת את התרומה. גם אם לא נקבל את דעתו, ונסבור ששני הממדים כלולים במגילה, עדיין נוכל להציע ששני הממדים הללו התחדשו בזמנים שונים.

מגילה במעמד חלקי

האם נוכל לתאר מקרה, שבו מגילה מסוימת חסרה את המעמד של כתבי הקודש גם לדעה המקובלת, בדיוק כפי ששמואל תופס את דינה של כל מגילה? הגמרא (מגילה ח:) פוסקת כי מגילת אסתר מטמאת את הידיים רק אם נכתבה כתב אשורית (= הכתב העברי שלנו): "וכתב עברי אינו מטמא את הידים, עד שיכתבנו בכתב אשורית, על הספר, ובדיו". תוספות (שם ד"ה עד שיכתוב) מתקשים בהבנת הלכה זו, שכן ישנו דין שמגילה יכולה להיכתב ולהיקרא בכל לשון, כל עוד הקהל מבין את הלשון שבה היא נקראת (מגילה יח.). אם אכן מותר לקרוא מגילה בכל לשון שהיא, מדוע הגמרא מחילה את דין טומאת ידיים רק על מגילה הכתובה כתב אשורי?

שאלה זו נענית מאליה מתוך החילוק שהצענו לעיל. מגילה שנכתבה בכל לשון מקבלת את המעמד של תורה שבכתב, והנוסח הכתוב שלה כשר לקריאה. עם זאת, רק מגילה שנכתבה בכתב אשורית היא בעלת מעמד של כתבי הקודש, ועל כן רק היא מטמאת את הידיים. ובכן, מצאנו מקרה מיוחד של מגילה שחסרה את המעמד של כתבי קודש למרות שהיא נחשבת כתורה שבכתב; בדיוק אותו מעמד שלדעת שמואל חל על כל מגילה.

התוספות עצמם מתרצים את שאלתם בצורה שונה:

"ויש לומר, דכיון שאינה כשרה לקרות אלא למכירים בה, דין הוא שלא תטמא את הידים, אבל היכא דכתיבה אשורית - כשירה אף לשאינן מכירין, ומשום הכי דין הוא שתטמאה את הידים".

לדעתם, מגילה שנכתבה בלשון אחרת אכן כשרה, אולם רק לאנשים המבינים את אותה שפה. היות שהיקף קיום המצווה במגילה כזו איננו רחב, והוא מוגבל רק לאנשים שמבינים את השפה, אין למגילה כזו מעמד של כתבי הקודש. רק מגילה שנכתבה בעברית, והיא בעלת תוקף כללי (היות שמגילה שנכתבה בעברית יכולה להיקרא לכל - גם לאלה שאינם מבינים עברית), יש לה מעמד של כתבי הקודש.

לדעתי, תירוץ התוספות עומד בעמדה מנוגדת לחילוק אותו הציע הרב. לדעת הרב, למגילה שני ממדים שונים: ראשית - מעמד של כתוב המאפשר קיום מצווה, ובנוסף כתוב שהוא חלק מכתבי הקודש. שני ממדים אלו אינם תלויים זה בזה. לדעת תוספות, מעמד כתבי הקודש בנוי על יכולת קיום המצווה במגילה. אלמלא קיום המצווה שבקריאת המגילה, לא הייתה סיבה להכליל אותה בתנ"ך.