מזיק ברשות

מזיק ברשות

בדרך כלל חמור נזק שנגרם על ידי אדם מנזק שנגרם על ידי ממון (כגון בהמתו של אדם שהזיקה לרכוש חברו). הבדל זה מודגש במשנה במסכת בבא קמא (דף כו) הפוסקת כי "אדם מועד לעולם": אדם חייב תמיד על נזקיו - אפילו כאשר היה אנוס, כביכול, להזיק, למשל: כשהזיק מתוך שינה. הראשונים (תוספות ורמב"ן) אמנם חולקים בדבר היקף חיוב אדם על נזקיו, אך ישנו תחום אחד שלגביו ברור כי אדם המזיק פטור עליו. הגמרא במסכת בבא קמא (צט ע"ב) מתייחסת למקרה ששוחט טעה בשחיטה והפך את הבהמה לנבלה - האסורה באכילה; השוחט - בהנחה שהוא יודע את מלאכתו - פטור מלשלם. הגמרא מרחיבה היתר זה גם לאחרים העוסקים בהכנת חפץ או בתיקונו. בשיעור זה נעסוק בטיבו של פטור זה - פטור "אומן".

ראשית, ננסה להרחיב פטור זה למקרים אחרים. נראה שנוכל לנסח את הפטור כך: הניזק מכיר בסיכונים העומדים בפני החפץ או הבהמה כתוצאה מפעולת האומן, ובפנייתו לאומן הוא מוחל, למעשה, על זכותו לתבוע את האומן על נזק שנעשה שלא בכוונה. אמנם בדרך כלל אדם חייב לשלם גם על נזק שלא התכוון לגרמו, אך במקרה זה הניזק קיבל עליו שלא לתבוע את האומן על נזק שנעשה בשגגה. השיטה מקובצת במסכת בבא קמא (כו ע"ב) מתייחס לעניין זה ופוסק כי כל מי שעבד עבור הניזק והזיק תוך כדי עבודתו - פטור מלשלם. ברור שכיוון שהאומן עובד עבור הניזק הוא קיבל מידה מסוימת של חופש, המעניק לו את היכולת ואת הביטחון שיאפשרו לו לבצע את מלאכתו היטב. נוכל להגדיר אדם שהזיק באופן זה כמזיק ברשות - אדם שהוסמך לטפל בחפץ אך בסופו של דבר הזיק לו. במקרה כזה יש לאומן כמה פריבילגיות, על אף שהחפץ ניזוק.

אם כך, נוכל ליישם סברה זו גם במקרים אחרים. בכל פעם שאדם מבצע בחפץ פעולה שהתבקש לעשותה, אין לבעל החפץ זכות לתבוע את הפועל על נזק שהתרחש במהלכה. אלא שכמה מקרים בגמרא נראים כסותרים עיקרון זה. למשל, הגמרא במסכת בבא קמא (לב ע"א) דנה באדם שהזיק את אשתו תוך כדי תשמיש המיטה. מסברה זה נראה כמקרה פשוט של מזיק ברשות: לא רק שלאיש מותר לשמש עם אשתו, הוא אף מצווה לעשות זאת. על כן היינו מצפים שהוא ייפטר מתשלומי נזק שייגרם כתוצאה מן המעשה. העובדה שהגמרא מביאה מחלוקת בעניין זה, ולמסקנה אף מחייבת אותו לשלם, נראית כסותרת את הגדרת אומן שהצענו.

מקרה דומה מופיע ברמב"ם בהלכות אישות (פכ"א ה"ט). מה דין נזק שנגרם לאחד מחפצי הבית בשעה שבני הזוג ניקו את הבית? האם מותר לניזק לתבוע את בן זוגו? פסיקת הרמב"ם היא מורכבת. עקרונית השובר אכן חייב לשלם לבן זוגו על הנזק שגרם. אולם דבר זה עשוי להכניס מתח ומריבות לבית, ומסיבה זו - על מנת לשמור על שלום בית - פטרו רבנן את המזיק מלשלם. מן הרמב"ם עולה שאלמלא פטור מיוחד של חז"ל היה מקום לשלם עבור הנזק!! הראב"ד דוחה אפשרות זו; לדעתו, הדרך היחידה לחייב בן זוג שהזיק היא להחשיבו כשומר. אי אפשר לחייב במקרה כזה מדין מזיק, משום שזהו מקרה קלסי של מזיק ברשות.

בגמרא וברמב"ם מצאנו, אם כן, מקרים הנראים כמזיק ברשות ולמרות זאת יש בהם תשלומים (לפחות בעיקרון). נראה אפוא שיש הבנה אחרת בפטור אומן, המחייבת תשלומים במקרים אלו.

ייתכן שהרמב"ם הבין כי הזקת חפץ תוך כדי עבודה אינה מוגדרת כמעשה נזק: היזק הוא סטייה מהדרך הרגילה, אולם אומן שנתבקש לפעול על החפץ אינו סוטה בכך מן המקובל. כאשר עובדים על חפץ, אין זה מוזר או משונה שהחפץ יישבר, ושבירתו אינה סטייה מהנורמה.

נבחן מקרים נוספים שבהם החפץ ניזוק אך איננו יכולים להגדיר את מעשה השבירה כמעשה היזק. מקרה מקביל הוא שואל המשתמש בחפץ ששאל. עקרונית קשה לאמוד עד כמה מעשיו מוגדרים כנזק, משום ששואל חייב לשלם בכל מקרה של נזק לחפץ. עם זאת, ישנו מקרה שהשואל פטור - מתה מחמת מלאכה: כאשר הבהמה מתה כתוצאה משימוש שגרתי. מדוע שואל פטור במקרה זה? מדוע איננו מגדירים אותו כמזיק? התשובה מתבקשת מאליה: לשואל יש רשות להשתמש בחפץ, ועל כן הוא לא ביצע מעשה היזק (עיין תוספות בבא קמא י ע"א המתייחס להלכה זו).

הגמרא במסכת כתובות (לד ע"ב) מתארת מקרה מסובך יותר. בנים ירשו מאביהם בהמה לאחר מותו ושחטו אותה מתוך הנחה מוטעית שהיא הייתה של אביהם, אך לאחר מעשה התברר שהבהמה הייתה שאולה בידו. הגמרא פוטרת את הבנים מתשלומי ממון ומחייבת אותם בתשלום סמלי בלבד: היורשים אינם יכולים להיות מוגדרים כמזיקים, משום שהם השתמשו בחפץ שחשבוהו לשלהם. אף על פי שבאמת הם תקפו בהמה שאינה שלהם, הם לא ביצעו זאת מתוך כוונה להזיק.

דוגמה נוספת היא "רשות המזיק" - אדם המזיק ברשותו שלו. רשב"א (בבא קמא כז ע"ב) פוטר מזיק כזה מדין אונס (דעה זו עולה בקנה אחד עם דעת תוספות כי אדם המזיק פטור מאונס). רבים חולקים על שיטה זו וסבורים כי אין לפטור אדם המזיק מדין אונס. עם זאת, עדיין יש מקום לפטור אדם המזיק ברשותו, שכן מעשיו של אדם כזה אינם נחשבים תקיפה אלא שימוש ברשותו.

נוכל להבין את דין אומן באופן דומה. היות שהאומן נתבקש להתעסק בחפץ על מנת לתקנו, לא רק שנמחלו לו מראש נזקים אפשריים אלא שהאפשרות להגדירו כמזיק כלל אינה קיימת. שבירת חפץ במהלך ניקוי בית אינה חלק מהותי של הניקוי אלא רק דבר שאפשר שיארע דרך מקרה במהלכו; גם נזק לאישה במהלך קיום יחסי אישות הוא בגדר אפשרי בלבד; לכן איננו יכולים לפטור נזקים כאלו כחלק מן התהליך. רק אומן יכול ליהנות מפטור כזה, שכן הוא היחיד שנתבקש להתערב ולשנות את החפץ. לו היה פטור אומן מבוסס על מחילה, סביר להניח שהיה חל גם על מי שמנקה את הבית. נראה יותר שפטור אומן נובע מטיב הפעולה שהוא מבצע, שאינה מוגדרת באופן דומה עבור מי שמנקה את הבית.

ייתכן ששאלה זו השפיעה על מחלוקת משמעותית מאוד בגמרא. במסכת בבא מציעא (פב ע"ב) מתואר מקרה של סבלים שמעדו ושברו לבנים שהובילו. הגמרא שם דנה ברמת חיובם בהתאם למעמדם כשומרים, ואינה מתייחסת כלל לדיני אדם המזיק. רבים הציעו להרחיב את פטור אומן גם לשומרים, שכן גם הם עובדים למען בעל הבית (עיין, למשל, תוספות רבנו פרץ בבא קמא כז ע"א). לפי ההסבר המינימליסטי שלנו לפטור אומן, ברור שהוא לא יחול על שומר, שכן שומר לא נתבקש לשנות את החפץ; למעשה, בשעה שהוא מועד אין הוא משמש כשומר. ואכן, רמב"ן מחפש סיבה אחרת לפטור שומר שהזיק (עיין מלחמות ה' בבא קמא כח, שם מסביר רמב"ן כי בשעת הנפילה השומר לא הזיק משום שלא עשה כל פעולה אלא רק הושפע מכוח הכובד). ההסברים השונים לפטור שומר שהזיק - שממנו אין מצפים לפעולה כלשהי שתגרום לשינוי החפץ - משקפים הבנות שונות בפטור אומן.