מזמורים צ"ה–ק' – שישה מזמורי תהילה

  • הרב אלחנן סמט

*

פרשנים וחוקרים בני זמננו העמידונו על הקשרים הבולטים בין המזמורים צ"ה עד ק', השייכים כולם לסוג מזמורי התהילה בספר תהילים.[1] פרופ' יעקב ליכט ז"ל הקדיש לקבוצת מזמורים זו מאמר קצר, מועט המחזיק את המרובה: 'קבוצה של מזמורים לכבוד מלכות ה''.[2]

בפתח מאמרו כותב ליכט:

נוהגים אנו בלימודנו לעסוק במזמוריו הבודדים של ספר תהילים, בלי תשומת לב מיוחדת לקבוצות ולאוספים של המזמורים שכונסו לספר תהילים שלפנינו. נוהג זה מוצדק במבט ראשון, כי ברובם של הקבוצות והאוספים נעשה האיסוף לרוב בדרך מכנית ולפי סימנים חיצוניים (למשל בדרך האסוציאציה). ואולם אין לך כלל בלי יוצא מן הכלל...

להלן אשתדל להצביע על קבוצה אחת של ספר תהילים, שאינה אוסף של מזמורים ללא קשר פנימי, אלא מעין יצירה ספרותית בפני עצמה. יצירה אשר אמנם הורכבה מחלקים עצמאיים, אבל היא גם מאחדת את חלקיה, הן באשר לתוכנם והן באשר לצורתם, ומקנה להם בהצטרפותם טעם נוסף ומשמעות מחודשת.

המזמורים צ"ה–ק' מצטרפים לקבוצה אחת, בזכותן של שלוש תכונות משותפות והן: א. נושא אחיד; ב. ביטויים חוזרים אחדים; ג. תקבולת במבנה (- של היחידה השלמה בת ששת המזמורים) וקשר רעיוני.

א. שלושה צמדי מזמורים המשולבים זה בזה

בהמשך דבריו עומד ליכט על כך שששת המזמורים הללו נחלקים לשלושה צמדים של מזמורים, כשבין כל שני מזמורים שבאותו הצמד קיימות הקבלות בולטות. שלושת הצמדים הם:

1. המזמור הפותח (צ"ה) והמזמור החותם (ק');

2. המזמור השני (צ"ו) והמזמור הרביעי (צ"ח);

3. המזמור השלישי (צ"ח) והמזמור החמישי (צ"ט).

מבנה הקובץ הוא אפוא:

04-76mizmorim-pic1

על מבנה הקובץ הזה כותב ליכט:

החשוב כאן הוא, שאין אנו מוצאים את בן זוגו של מזמור מקבוצתנו סמוך אליו... לו היו שלושת הזוגות באים כסדרם (א–א1; ב–ב1; ג–ג1) לא היה בכך אלא רצונו של העורך להסמיך מזמורים דומים. שילוב הזוגות זה בזה מעיד על כוונת החיבור ומקיים את אחדות הקבוצה. מתכונת השילוב (– של שלושת הצמדים) מבחינה בין מסגרת (א–א1) ותוך הקבוצה (ב–ג; ב1–ג1). הניתוח המפורט של המזמורים חייב להיעשות זוגות זוגות.

במסגרת זו לא נביא את הניתוח המפורט של ליכט לשלושת הצמדים, אלא רק נציג מערכת הקבלות חלקית בין מזמוריו של כל צמד, וזאת נעשה בסדר שבו נקט ליכט. בהקבלות שנערוך להלן נשתמש אמנם בעבודתו של ליכט אך נוסיף דברים משלנו.

 

ב. צמד המזמורים צ"ו; צ"ח

המזמור השני והמזמור הרביעי שניהם מזמורי תהילה מן הסוג המסוים שתיארנו בסעיף א בעיוננו למזמור ק' (שאף הוא נמנה עמם): מזמורים אלה מכילים 'מסגרת תהילתית' הכוללת קריאה לקהל נוכחים להלל את ה', והנמקה לקריאה זו הפותחת בתיבה "כִּי". בשני המזמורים חוזרת המסגרת הזו פעמיים, ובכך קובעת את מבנהו של כל מזמור:

מחצית א – מסגרת התהילה הראשונה

 

 

 

צ"ו

 

צ"ח[3]

הקריאה

א–ג

שִׁירוּ לַה' שִׁיר חָדָשׁ...

א1

שִׁירוּ לַה' שִׁיר חָדָשׁ[4]

 

ההנמקה

 

ד–ו

 

כִּי גָדוֹל ה' וּמְהֻלָּל מְאֹד...

 

א2–ג

 

כִּי נִפְלָאוֹת עָשָׂה...[5]

 

מחצית ב – מסגרת התהילה השנייה

 

הקריאה

ז–י

הָבוּ לַה' מִשְׁפְּחוֹת עַמִּים...

חִילוּ מִפָּנָיו כָּל הָאָרֶץ.

אִמְרוּ בַגּוֹיִם: ה' מָלָךְ...

 

ד–ו

הָרִיעוּ לַה' כָּל הָאָרֶץ...

 

הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ ה'[6]

[היענות]

יא–יב

[...]

ז–ח

[...]

 

ההנמקה

 

יג

 

לִפְנֵי ה' כִּי בָא

כִּי בָא לִשְׁפֹּט הָאָרֶץ

יִשְׁפֹּט תֵּבֵל בְּצֶדֶק

וְעַמִּים בֶּאֱמוּנָתוֹ.

 

ט

 

לִפְנֵי ה' כִּי בָא

לִשְׁפֹּט הָאָרֶץ

יִשְׁפֹּט תֵּבֵל בְּצֶדֶק

וְעַמִּים בְּמֵישָׁרִים.[7]

 

בכל אחד משני המזמורים צ"ו ו-צ"ח מופיע במחצית השנייה רכיב נוסף בין "הקריאה" לבין "ההנמקה": רכיב זה הוא תיאור היענות הטבע לקריאה שבאותה מחצית (ובמזמור צ"ח כלולים בטבע גם בני האדם):

צ"ו (יא–יב)  

צ"ח (ז–ח)

יִשְׂמְחוּ הַשָּׁמַיִם וְתָגֵל הָאָרֶץ

יִרְעַם הַיָּם וּמְלֹאוֹ.

יַעֲלֹז שָׂדַי וְכָל אֲשֶׁר בּוֹ

אָז יְרַנְּנוּ כָּל עֲצֵי יָעַר.

יִרְעַם הַיָּם וּמְלֹאוֹ

תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ.

נְהָרוֹת יִמְחֲאוּ כָף

יַחַד הָרִים יְרַנֵּנוּ.

 

תיאור היענות זה 'מעבה' את המחצית השנייה של כל מזמור, וגורם לה להיות ארוכה במידת מה מזו שלפניה. אם 'נתעלם' מרכיב זה, ונשווה בכל מזמור את הקריאה וההנמקה בלבד שבשתי המחציות, בשני המזמורים הן יהיו (כמעט) שוות במספר המילים שבהן.[8]

 

ג. צמד המזמורים צ"ז; צ"ט

ההקבלה בין המזמור השלישי למזמור החמישי מרשימה הרבה פחות מהקבלת המזמורים שבשני הצמדים האחרים. גם כאן, כמו בצמד הקודם שעסקנו בו, פותחים שני המזמורים במילים זהות: "ה' מָלָךְ", והפסוק הפותח כל אחד משני המזמורים בנוי בדרך דומה (אף כי התוכן נראה מנוגד):

 

צ"ז

צ"ט

ה' מָלָךְ, תָּגֵל הָאָרֶץ

יִשְׂמְחוּ אִיִּים רַבִּים.

ה' מָלָךְ, יִרְגְּזוּ עַמִּים

יֹשֵׁב כְּרוּבִים תָּנוּט הָאָרֶץ.[9]

     
 

היחס בין שני פסוקי הפתיחה כיאסטי: מזמור צ"ז פותח בתגובת הארץ עצמה להופעת ה' כמלך (ועל כן מדובר על הארץ בלשון נקבה יחידה, ראה סעיף ב בעיון), ומסיים בתגובת 'אִיִּים רַבִּים', ונראה כי הכוונה ליושבי איים רבים, כשם שהדבר בפסוקים אחדים במקרא.[10] מזמור צ"ט פותח בתגובת 'עַמִּים', ומסיים בתגובת הארץ עצמה.

אלא שכאמור התוכן נראה הפוך בשני הפסוקים הללו: התגובות במזמור צ"ז הן של גיל ושמחה, ואילו התגובות במזמור צ"ט הן של רוגז ותנודה מחמת פחד ויראה. כמובן, אין כאן סתירה: הופעת ה' כמלך מעוררת את שתי התגובות הללו, הן ביחס לארץ עצמה, והן ביחס ליושבים עליה – לבני האדם. כֶּפֶל התגובות הללו מתבטא בהמשכו של כל מזמור: במזמור צ"ז, הפותח בתגובות גיל ושמחה, אנו קוראים בהמשך הפסקה הפותחת על חיל הארץ מלפני ה', ואילו במזמור צ"ט, הפותח ברוגזם של עמים אל מול הופעת ה' כמלך, אנו קוראים בהמשך הפסקה הפותחת על תגובת הודיה לה':

צ"ז (ג–ה)

צ"ט (ב–ג)

אֵשׁ לְפָנָיו תֵּלֵךְ, וּתְלַהֵט סָבִיב צָרָיו.

הֵאִירוּ בְרָקָיו תֵּבֵל, רָאֲתָה וַתָּחֵל הָאָרֶץ.

הָרִים כַּדּוֹנַג נָמַסּוּ מִלִּפְנֵי ה', מִלִּפְנֵי אֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ.

ה' בְּצִיּוֹן גָּדוֹל, וְרָם הוּא עַל כָּל הָעַמִּים.

יוֹדוּ שִׁמְךָ גָּדוֹל וְנוֹרָא, קָדוֹשׁ הוּא.

 

 

נמצא כי אין להסיק מפסוקי הפתיחה של שני המזמורים כי מזמורים הפוכים הם: שניהם מתארים כפל תגובות ביחס להתגלות ה' כמלך בעולמו, ורק סדר התגובות מתהפך ממזמור למזמור.

אף בחתימת שני המזמורים ניתן להצביע על דמיון מה ביניהם:

 

צ"ז (יב)

צ"ט (ט)

שִׂמְחוּ צַדִּיקִים בַּה'

וְהוֹדוּ לְזֵכֶר קָדְשׁוֹ.

רוֹמְמוּ ה' אֱ-לֹהֵינוּ וְהִשְׁתַּחֲווּ לְהַר קָדְשׁוֹ

כִּי קָדוֹשׁ ה' אֱלֹהֵינוּ.

     
 

בשני פסוקי החתימה הללו ישנו ציווי לקהל נוכחים לשמוח בה' או לרומם את ה', ושניהם חותמים בקדושת ה'.[11] אם כן, גם בצמד זה, כמו בקודמו, מצויים שני המזמורים בתוך מסגרת דומה.

אף כי קשה להצביע על קשרי לשון מובהקים בין שני המזמורים הללו, ועל דמיון במבנה שלהם, כשם שהדבר קיים בשני הצמדים האחרים בקבוצה, הרי הם מהווים צמד ברור בתוך הקבוצה בכמה תכונות שמייחדות אך אותם מארבעת המזמורים האחרים שבקבוצה: 

1. שני המזמורים צ"ז ו-צ"ט הם מזמורי תהילה למלכו של עולם – 'ה' מָלָךְ' – אך הם אינם שייכים לסוג מזמורי התהילה שעסקנו בהם בהרחבה עד עתה, ואשר ארבעת המזמורים האחרים בקבוצה נמנים עמם. הם אינם בנויים במתכונת המוכרת של 'קריאה לקהל נוכחים להלל את ה' – מילת ההנמקה "כִּי" – הנמקה". מתכונתם של מזמורים אלו נראית כמעט הפוכה: הם פותחים בתיאור הופעת ה' כמלך (מה שמקביל במידת מה ל'הנמקה' במזמורי התהילה האחרים); והם ממשיכים בתיאור קהלים שונים, המגיבים מעצמם על הופעת ה' (מה שמקביל במידת מה ל'קריאה להלל את ה'' במזמורי התהילה האחרים).

תפקידו העיקרי של המשורר במזמורים אלו, אינו לתווך בין הקהל לבין ה', בקריאה אליו להללו, אלא לתאר את היענותם הספונטנית של קהלים שונים אל מול גדולת ה' ומלכותו המתגלות אליהם. תפקיד זה מאפשר לו לגוון בתיאור קהלים שונים בו זמנית, כולל קהלים שהתגלות ה' אינה 'נוחה' להם, והקריאה אליהם להלל את ה' – לא הייתה נשמעת.

2. אף על פי כן, אין המשורר במזמורים אלו מוותר מכל וכול על תפקידו האקטיבי, כמי שקורא לקהל נוכחים מסוים להגיב על מלכות ה' המתגלה בעולם:

במזמור צ"ז דבר זה בא לידי ביטוי בחתימת המזמור, בפנייה לקהל הנוכחים שאותו תיאר המשורר ברמיזה בפסוק הפתיחה – אותו חלק בחברה האנושית השמח במלכות ה': "יִשְׂמְחוּ אִיִּים רַבִּים". אליהם הוא פונה כנוכחים בחתימה:

           י              אֹהֲבֵי ה' שִׂנְאוּ רָע...

           יב            שִׂמְחוּ צַדִּיקִים בַּה', וְהוֹדוּ לְזֵכֶר קָדְשׁוֹ.

במזמור צ"ט בא הדבר שאמרנו לידי ביטוי בפזמון החוזר, המכיל בצמצום רב את 'המסגרת התהילתית' שפגשנו במזמורי התהילה הקודמים:

           ט             רוֹמְמוּ ה' אֱ-לֹהֵינוּ וְהִשְׁתַּחֲווּ לְהַר קָדְשׁוֹ (– הקריאה להלל)

כִּי קָדוֹשׁ ה' אֱ-לֹהֵינוּ. (– ההנמקה)

תפקידו הגמיש של המשורר בצמד המזמורים הזה מאפשר לו מחד, לתאר תהליכים כמי שעומד מן הצד, אך מאידך לקחת חלק פעיל בדרמה המתוארת על ידו: הוא פונה לקהל נוכחים אנושיים להגיב תגובה ראויה על האירוע שהוא מתאר בשירו.

3. והנה מכנה משותף נוסף בין שני המזמורים הללו, המייחדם גם כן מחבריהם לקבוצת ששת המזמורים: פעילותו הגמישה של המשורר בשניהם, מביאה אותו לפנות גם אל ה' כנוכח, מה שלא מצאנו במזמורי התהילה האחרים בקבוצת ששת המזמורים:

צ"ז

צ"ט

ח             ... לְמַעַן מִשְׁפָּטֶיךָ ה'!

ט              כִּי אַתָּה ה' עֶלְיוֹן עַל כָּל הָאָרֶץ

                מְאֹד נַעֲלֵיתָ עַל כָּל אֱלֹהִים.

ג              יוֹדוּ שִׁמְךָ גָּדוֹל וְנוֹרָא...

ד              ...אַתָּה כּוֹנַנְתָּ מֵישָׁרִים

                מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בְּיַעֲקֹב - אַתָּה עָשִׂיתָ.

ח             ה' אֱלֹהֵינוּ, אַתָּה עֲנִיתָם, אֵ-ל נֹשֵׂא הָיִיתָ לָהֶם...

 

4. לבסוף, נצביע על מוטיב תוכני משותף לשני המזמורים:

בשני המזמורים קשורה מלכות ה' במשפט וצדק שיעשה ה' בעולם. :

צ"ז

צ"ט

ב              ...צֶדֶק וּמִשְׁפָּט מְכוֹן כִּסְאוֹ.

ו              הִגִּידוּ הַשָּׁמַיִם צִדְקוֹ...

ח             שָׁמְעָה וַתִּשְׂמַח צִיּוֹן...לְמַעַן מִשְׁפָּטֶיךָ ה'

ד         וְעֹז מֶלֶךְ מִשְׁפָּט אָהֵב

           אַתָּה כּוֹנַנְתָּ מֵישָׁרִים

                מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בְּיַעֲקֹב אַתָּה עָשִׂיתָ.

 

 

ולא רק בלשונות 'צדק ו'משפט' שותפים שני המזמורים, אלא גם בהדגמת הנהגת ה' את עולמו על פי עקרונות אלו.[12]

 

נוכל לסכם ולומר, כי על אף שקשרי לשון ותוכן מועטים קושרים בין שני מזמורי הצמד הזה צ"ז ו-צ"ט, מתייחדים שני מזמורים אלה בכך שרק הם מבין כל שאר המזמורים בקבוצה הגדולה, שייכים לסוג שונה של מזמורי תהילה, שאינו בנוי על המתכונת האופיינית לארבעת המזמורים האחרים. המתכונת השונה של שני מזמורים אלו מאפשרת פריסת יריעה רחבה יותר ומגוונת יותר של תיאור אחרית הימים, בעת שבה יתגלה ה' כמלך כל הארץ,[13] ומאפשרת גם גמישות רבה יותר בתפקידו של המשורר.

ד. צמד המזמורים צ"ה; ק'

כמו צמד המזמורים צ"ו ו-צ"ח שהשווינו ביניהם בראשונה – אף צמד מזמורי המסגרת של קבוצת המזמורים, המזמור הראשון (צ"ה) והמזמור האחרון (ק') – הם שני מזמורי תהילה המכילים 'מסגרת תהילתית' אופיינית, החוזרת בכל מזמור פעמיים. במזמור ק' קובעת חזרה זו את מבנה המזמור, כפי שהראינו בסעיף ו בעיוננו, אך לא כן במזמור צ"ה, שבו שתי המסגרות התהילתיות משתרעות על פני המחצית הראשונה של המזמור וקצת יותר, ואילו המחצית השנייה שלו מכילה נאום תוכחה לעם ישראל.

ראשית, נשווה את חלקי המזמורים המקבילים:

 

מסגרת התהילה הראשונה

 

צ"ה

ק'

הקריאה

א             לְכוּ נְרַנְּנָה לַה'

                נָרִיעָה לְצוּר יִשְׁעֵנוּ

ב              נְקַדְּמָה פָנָיו בְּתוֹדָה[14]

                בִּזְמִרוֹת נָרִיעַ לוֹ

 

 

 

א             הָרִיעוּ לַה' כָּל הָאָרֶץ.

ב              עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה

                בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה.

ההנמקה

ג              כִּי אֵ-ל גָּדוֹל ה'

                וּמֶלֶךְ גָּדוֹל עַל כָּל אֱלֹהִים.

ד              אֲשֶׁר בְּיָדוֹ מֶחְקְרֵי אָרֶץ

                וְתוֹעֲפוֹת הָרִים לוֹ.

ה             אֲשֶׁר לוֹ הַיָּם, וְהוּא עָשָׂהוּ

                וְיַבֶּשֶׁת – יָדָיו יָצָרוּ.

ג              דְּעוּ כִּי ה' הוּא אֱ-לֹהִים

 

 

 

                הוּא עָשָׂנוּ וְלוֹ אֲנַחְנוּ

 

 

מזמור צ"ה פותח את הקריאה ב"לְכוּ נְרַנְּנָה" ומסיימה ב "נָרִיעַ לוֹ", ואילו מזמוק ק' נוהג ההיפך: הוא פותח את הקריאה ב"הָרִיעוּ לַה'" ומסיימה ב"בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה".[15]

ההנמקה במזמור צ"ה ארוכה בהרבה מזו שבמזמור ק', וגם שונה ממנה במקצת. אף על פי כן רב הדמיון בין שתי ההנמקות: שתיהן פותחות בתיבה "כִּי", ולאחריה תיאור גדלות ה' או א-לוהותו הבלעדית.[16] המשך ההנמקה בשני המזמורים הוא בהיותו של ה' הבורא, ובשייכותם של הנבראים לבוראם. שתי ההנמקות נושאות אפוא אופי אוניברסלי. אלא שבמזמור צ"ה מדובר על בריאת הארץ והים,[17] ואילו במזמור ק' מדובר על בריאת בני האדם כולם. ברם את קשר השייכות של הנבראים למי שבראם מביעים שני המזמורים בלשון דומה, ושוב, בהיפוך סדר:

04-76mizmorim-pic3[18]

 

מסגרת התהילה השנייה

 

צ"ה

                          ק'

הקריאה

 

ו              בֹּאוּ נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָעָה

                נִבְרְכָה לִפְנֵי ה' עֹשֵׂנוּ.[19]

ג2             עַמּוֹ וְצֹאן מַרְעִיתוֹ!

ד              בֹּאוּ שְׁעָרָיו בְּתוֹדָה

                חֲצֵרֹתָיו בִּתְהִלָּה

                הוֹדוּ לוֹ, בָּרְכוּ שְׁמוֹ

 

ההנמקה

ז              כִּי הוּא אֱלֹהֵינוּ

                וַאֲנַחְנוּ עַם מַרְעִיתוֹ וְצֹאן יָדוֹ

ה             כִּי טוֹב ה'

                לְעוֹלָם חַסְדּוֹ, וְעַד דֹּר וָדֹר אֱמוּנָתוֹ.

 

 

על אף ששתי הקריאות פותחות בציווי "בֹּאוּ" ושתי ההנמקות פותחות במילה "כִּי", הרי שמבחינת תוכנן הן שונות מאוד. הקריאה במזמור צ"ה משמעה: 'בואו נקבל את עולו של ה' עלינו'. זו משמעות שלושת הפעלים 'נשתחוה' 'נכרעה' 'נברכה' המביעים כניעה ונתינת כבוד לשליט. ההנמקה לכך היא במערכת היחסים הבסיסית בינו לבינינו – עם ישראל: הוא א-להינו ואנו העם שהוא רועה אותו – צאן ידו. מערכת יחסים זו בין העם לא-לוהיו, המתבטאת הן בקריאה והן בהנמקתה, היא מערכת היחסים התמידית והנורמטיבית שצריכה להתקיים ביניהם בכל עת ובכל שעה.

לא כן הדבר במזמור ק': בבסיס הקריאה "בֹּאוּ שְׁעָרָיו בְּתוֹדָה..." קיימת הנחה שה' עשה טובה מיוחדת ל"עַמּוֹ וְצֹאן מַרְעִיתוֹ", ועל כן עליהם לבוא למקדשו בקרבן תודה ולהודות לו על טובה זו.[20] אף ההנמקה רומזת לכך שה' היטיב עם עמו ושמר להם את בריתו שכרת עמם, וכבר ביארנו בסוף סעיף יא שהכוונה לכך שה' גאל את עמו, והדברים מכוונים לעתיד לבוא.

ועל אף ההבדל הזה בין תוכנה של מסגרת התהילה השנייה של כל מזמור, שוות הן בדבר עיקרי ובולט: בשתיהן הקריאה והנמקתה מופנות במפורש לעם ישראל. במזמור צ"ה דבר זה עולה בוודאות מלשון ההנמקה "וַאֲנַחְנוּ עַם מַרְעִיתוֹ וְצֹאן יָדוֹ", ואילו במזמור ק' דבר זה עולה כבר מלשון הפנייה שבראש המסגרת, במילים כמעט זהות "עַמּוֹ וְצֹאן מַרְעִיתוֹ".[21]

ועוד דבר: בשני המזמורים ההנמקה השנייה, הקשורה לעם ישראל דווקא, בולטת על רקע ההנמקה האוניברסלית שבמסגרת התהילה הראשונה. שם הנמקת הקריאה הייתה בהיות ה' בורא עולם, ואילו כאן – במערכת היחסים שבינו לבין עם ישראל.

(המשך עיון זה יישלח בשבוע הבא)

 

 

 

*

*******************************************************

*

* * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב אלחנן סמט, תשע"ו

עורכת: נחמה בן אדרת 

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון

האתר בעברית:      http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:        http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

* * * * * * * *

*

*******************************************************

*

 

 

 

* עיון זה על שני חלקיו עומד בפני עצמו, ובו בזמן הוא משמש גם כנספח נוסף לעיון על מזמור ק'.

[1] ראה על סוג מזמורים זה בסעיף א של עיוננו למזמור ק'.

[2] בתוך: פרסומי החברה לחקר המקרא בישראל, ספר א, מוגש לכבוד ד"ר אליהו אורבך, בעריכת ד"ר א' בירם, ירושלים תשט"ו, עמודים 157–166.

[3] בראש מזמור צ"ח מופיעה כותרת בת מילה אחת: "מִזְמוֹר" (דבר שאין כדוגמתו עוד בספר תהילים). כל המזמורים האחרים בקבוצה שאנו דנים בה הם נטולי כותרת חוץ ממזמור ק' שכותרתו "מִזְמוֹר לְתוֹדָה".

[4] אמנם שתי הקריאות פותחות באותן מילים, אך יש ביניהן הבדל ניכר: הקריאה במזמור צ"ו משתרעת על פני שלושה פסוקים, וגם מפרשת מיהו הנמען לקריאה (המשך פסוק א): "שִׁירוּ לַה' כָּל הָאָרֶץ" – דהיינו: כל יושבי הארץ (וראה סעיף ב בעיוננו). הקריאה במזמור צ"ח כוללת אך את המילים המובאות למעלה, וממילא אינה מפרשת מיהו הנמען. אף על פי כן נראה כי גם קריאה זו מופנית אל כל האנושות. דבר זה יש ללמוד מן ההנמקה הבאה לקריאה זו (וראה בהערה הבאה), וגם מן הקריאה השנייה, הבאה במחצית השנייה של מזמור צ"ח, בפסוק ד: "הָרִיעוּ לַה' כָּל הָאָרֶץ".

[5] ההנמקות בשני המזמורים כמעט שוות באורכן, אך שונות מאוד בתוכנן: במזמור צ"ו ההנמקה היא אוניברסלית: גדלות ה' והיותו בורא עולם "וַה' – שָׁמַיִם עָשָׂה" (ה). במזמור צ"ח ההנמקה קשורה במעשיו של ה' בהיסטוריה "כִּי נִפְלָאוֹת עָשָׂה" – בכך שהושיע את בית ישראל לעיני הגויים. השורש יש"ע מופיע בהנמקה זו שלוש פעמים: "הוֹשִׁיעָה לּוֹ יְמִינוֹ" (פס' א); "הוֹדִיעַ ה' יְשׁוּעָתוֹ" (פס' ב); "רָאוּ כָל אַפְסֵי אָרֶץ אֵת יְשׁוּעַת אֱ-לֹהֵינוּ" (פס' ג). והישועה היא בכך ש"זָכַר חַסְדּוֹ וֶאֱמוּנָתוֹ (– בריתו, ראה סעיף ח בעיוננו) לְבֵית יִשְׂרָאֵל". וכבר כתבנו בסעיף ד בעיוננו למזמור ק' כי מזמור זה הוא מן המזמורים הקוראים לעמים להלל את ה' על כך שהושיע את ישראל.

עלינו להעיר כי על אף האמור בהערה זו, קיימת זיקה לשונית בין ההנמקה במזמור צ"ח לקריאה במזמור צ"ו:

צ"ו – הקריאה

צ"ח – ההנמקה

(ב) בַּשְּׂרוּ מִיּוֹם לְיוֹם יְשׁוּעָתוֹ

(ג) בְּכָל הָעַמִּים נִפְלְאוֹתָיו

(ב) הוֹדִיעַ ה' יְשׁוּעָתוֹ

2) כִּי נִפְלָאוֹת עָשָׂה

 

 

[6] שתי הקריאות שוות בכך שהן פונות במפורש לכלל העמים (אמנם אף הקריאות במחצית הראשונה של שני המזמורים כך, אלא שהדבר אינו מפורש במזמור צ"ח, ראה הערה 4). ההבדל הבולט בין שתי הקריאות הוא, שהקריאה במזמור צ"ו תובעת מן העמים הלל מילולי – "הָבוּ לַה' כָּבוֹד וָעֹז; אִמְרוּ בַגּוֹיִם..." וכן הלל מעשי -  "הִשְׁתַּחֲווּ לַה'...". הקריאה במזמור צ"ח לעומת זאת תובעת מן העמים הלל 'מוזיקלי' בלבד – "הָרִיעוּ... פִּצְחוּ וְרַנְּנוּ וְזַמֵּרוּ. זַמְּרוּ לַה' בְּכִנּוֹר, בְּכִנּוֹר וְקוֹל זִמְרָה, בַּחֲצֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר הָרִיעוּ...".

[7] בשתי ההנמקות מופיעה התיבה "כִּי", וההתאמה המילולית והעניינית ביניהן כמעט מוחלטת. וכך יוצרת מסגרתם של שני המזמורים הללו – פתיחת שניהם במילים "שִׁירוּ לַה' שִׁיר חָדָשׁ" והסיום הזהה בהנמקות המובאות למעלה – התאמה רבה בין שני המזמורים המחזקת את הטענה כי הם צמד.

ראוי לציין כי ההנמקה במזמור צ"ו נרמזת כבר בסיום הקריאה במזמור זה, בפסוק י: "אַף תִּכּוֹן תֵּבֵל בַּל תִּמּוֹט, יָדִין עַמִּים בְּמֵישָׁרִים".

[8] מזמור צ"ו: מחצית א – 46 מילים; מחצית ב (ללא תיאור היענות הטבע) – 49 מילים.

מזמור צ"ח: מחצית א – 31 מילים; מחצית ב (כנ"ל) – 31 מילים.

[9] התקבולת בפסוק זה חסרה, ויש להשלים את הצלע השנייה בהוספת התיבה 'מָלָךְ' מן הצלע הראשונה. המילה 'תנוט' יחידה במקרא, וניתן לבארה על פי חילופי נ/מ 'תמוּט' = תתמוטט, או על פי חילופי ט/ד 'תנוּד' = תתנודד.

[10] לדוגמה: ישעיהו מ"א, ה–ו; שם מ"ט, א; שם ס"ו, יט; ירמיהו ל"א, ט.

[11] דמיון זה אינו כה מובהק כמו בפסוקי הפתיחה של שני המזמורים. יש שים לב גם לכך שפסוק החתימה במזמור צ"ט משמש כפזמון חוזר: הוא מופיע גם בסיום המחצית הראשונה של המזמור, בפסוק ה: "רוֹמְמוּ ה' אֱ-לֹהֵינוּ, וְהִשְׁתַּחֲווּ לַהֲדֹם רַגְלָיו, קָדוֹשׁ הוּא".

[12] במזמור צ"ז: "אֵשׁ לְפָנָיו תֵּלֵךְ, וּתְלַהֵט סָבִיב צָרָיו" (ג). ולעומת זאת: "אוֹר זָרֻעַ לַצַּדִּיק, וּלְיִשְׁרֵי לֵב שִׂמְחָה" (יא). ועוד יותר מכך: "שֹׁמֵר נַפְשׁוֹת חֲסִידָיו, מִיַּד רְשָׁעִים יַצִּילֵם" (י). במזמור צ"ט ה' עונה למשה ואהרן ולשמואל הקוראים אליו, ומדבר אליהם בעמוד ענן, בזכות זה שהם "שָׁמְרוּ עֵדֹתָיו, וְחֹק נָתַן לָמוֹ" (ז).

[13] כמו מזמור ק', כמובן גם ארבעת המזמורים שעסקנו בהם עד עתה – צ"ו, צ"ח, צ"ז, צ"ט הם 'מזמורי אחרית הימים', וכל מה שאמרנו בנספח שבסופו של העיון למזמור ק' על מזמורי אחרית הימים תקף גם ביחס לארבעת המזמורים הללו.

[14] הצלע הראשונה של פסוק ב "נְקַדְּמָה פָנָיו בְּתוֹדָה" דומה לקריאה השנייה במזמור ק (פסוק ד): "בֹּאוּ שְׁעָרָיו בְּתוֹדָה", אולם נראה שאין מדובר באותה 'תודה'. התודה במזמור ק' היא קרבן התודה, שעמו יש לבוא בשערי המקדש; התודה במזמור צ"ה היא דברי הודייה. דבר זה עולה מהקבלת הצלעות בפסוק: 

04-76mizmorim-pic2                  

[15] היפוך זה מעיד דווקא על קשר מכוון בין שני המזמורים על פי הכלל שייסד משה זיידל ז"ל והקרוי על שמו ('חקרי מקרא', ירושלים תשל"ח, עמוד ב):

הנני להעיר את הקורא על תופעה מעניינת שעמדתי עליה – תודה לא-ל – אגב דרכי בעבודתי, והיא: סדר של כיאסמוס בהקבלה. הנביא המשתמש במליצות פסוק המרחף לנגד עיניו, משתמש בהן בסדר הפוך, מקדים את המליצה המאוחרת באותו פסוק, ומאחר את המוקדמת.

להלן, בגוף העיון ובהערות הבאות יובאו דוגמאות נוספות לכלל זה.

[16] אף בהקבלה זאת ניכר כלל זיידל:

04-76mizmorim-pic4

[17] שייכות חלקי הארץ למי שבראם מובעת בשני ממדים: בממד האנכי – "מֶחְקְרֵי אָרֶץ" (- עומק) ו"תוֹעֲפוֹת הָרִים" (- גובה); ובממד האופקי – הים והיבשה.

[18] גם כאן ניתן לציין את "כלל זיידל" (ראה הערה 15) כעדות לקשר המכוון בין שני הפסוקים הללו. ההקבלה בין הפסוקים מחזקת את הפירוש כי "הוּא עָשָׂנוּ" במזמור ק' פירושו 'הוא בראנו' – את כלל בני האדם, בבריאה הראשונה (ראה סעיף ה בעיוננו). ההקבלה הזאת גם מחזקת את פרשנות הפסוק במזמור ק' על פי הקרי שלו "וְלוֹ אֲנַחְנוּ".

[19] "ה' עֹשֵׂנוּ" שבקריאה זו מזכיר כמובן את מה שנאמר בהנמקה לקריאה הראשונה במזמור ק' (פסוק ג): "הוּא עָשָׂנוּ". אפשר שהפירוש בשני המקומות הוא אותו פירוש: "הוּא עָשָׂנוּ" – הוא בראנו; "ה' עֹשֵׂנוּ" – ה' בוראנו.

[20] נמצא כי משמעות הציווי "בֹּאוּ" במזמור צ"ה אינה כמשמעותו במזמור ק': במזמור צ"ה זהו ציווי שמטרתו זירוז (כמו גם הציווי "לְכוּ" שבראש מזמור זה); במזמור ק' משמעות הציווי "בֹּאוּ שְׁעָרָיו" היא לשינוי מקומם של הנמענים לקריאה זו. וראה בסעיף ז בעיון עצמו, שבו כתבנו דבר דומה על ההבדל בין "בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה" שבמחצית הראשונה של מזמור ק' לבין "בֹּאוּ שְׁעָרָיו בְּתוֹדָה" שבמחצית השנייה.

[21] א. גם כאן ניכרים סימני "כלל זיידל" (ראה הערה 15): אותן מילים המסיימות את מסגרת התהילה במזמור אחד, הופכות להיות מילות הפתיחה למסגרת המקבילה לה במזמור האחר (או ההפך). ואף סדר המילים בנוסחה מתהפך ממזמור למזמור:

04-76mizmorim-pic5

ב. מקומה של הנוסחה בכל מזמור מותאם להקשר של המזמור השלם: במזמור ק' הוקדשה המחצית הראשונה לקריאה אל "כָּל הָאָרֶץ" – אל כלל האנושות, ועל כן באות המילים "עַמּוֹ וְצֹאן מַרְעִיתוֹ" בראש המחצית השנייה, כדי להודיע על התחלפות הנמען. במזמור צ"ה לכל אורכו הנמען הוא עם ישראל, ונעמוד על כך בהמשך דברינו בעיון זה, לפיכך אין צורך במילות פנייה מיוחדות שיבהירו זאת, לא במסגרת התהילה הראשונה ולא בשנייה. החידוש במסגרת התהילה השנייה במזמור צ"ה הוא, בכך שהזיקה ההדדית בין העם לא-לוהיו משמשת כהנמקה לקריאת ההלל שלפניה, ועל כן מסיימת ההנמקה בנוסחה המגדירה זיקה הדדית זו.