מזמור קי"ז – "הַלְלוּ אֶת ה' כָּל גּוֹיִם" המזמור הקצר בספר תהילים (המשך)

  • הרב אלחנן סמט

מוקדש ע"י משפחת עתשלום לע"נ מרים הת יצחק ורבקה ז"ל - ט' בטבת

 

א       א             הַלְלוּ אֶת ה' כָּל גּוֹיִם

שַׁבְּחוּהוּ כָּל הָאֻמִּים.

ב        ב              כִּי גָבַר עָלֵינוּ חַסְדּוֹ

וֶאֱמֶת ה' לְעוֹלָם

הַלְלוּ יָ-הּ.

ג. "אומות העולם מה עניינן לשבֵּח?"

כפי שאמרנו בסעיפים הקודמים, מזמורנו שייך לקבוצת 'מזמורי התהילה' בספר תהילים, ובתוך קבוצה רחבה זו הוא שייך לאותם מזמורי תהילה שבנויים כ'מסגרת תהילתית' של קריאה להלל והנמקתה. מזמורים אלו נפתחים בקריאה לקהל נוכחים כלשהו להלל את ה', וממשיכים בהנמקתה של קריאה זו, הפותחת בתיבה "כִּי".[1] במזמורים אחדים מן הסוג הזה חוזרת מסגרת התהילה פעמיים, אך כמובן אין זה המקרה במזמורנו בן שני הפסוקים. יתרה מזאת, מרכיביה של מסגרת התהילה במזמורנו מופיעים בצורה תמציתית ביותר:

בית א הוא הקריאה, והוא מכיל ציווי קצר על הלל מילולי ("הַלְלוּ אֶת ה'"; "שַׁבְּחוּהוּ") ללא כל פירוט,[2] וכן מילות פנייה לקהל היעד ("כָּל גּוֹיִם"; "כָּל הָאֻמִּים").

בית ב הוא ההנמקה. הוא פותח במילה "כִּי" ומנמק בקצרה את הקריאה המופנית בבית א לגויים להלל את ה'. על פי פירושנו לבית זה בסעיף הקודם, נוכל לנסח נימוק זה בפרפרזה: 'כי חסדו הנצחי של ה' הופיע עלינו'.

 

מיהו הדובר במזמור, הקורא לכל הגויים להלל את ה'? כמו במזמורים אחרים מסוג זה, ניתן לענות על כך רק על פי ההנמקה הבאה בהמשך הקריאה: "כִּי גָבַר עָלֵינוּ חַסְדּוֹ...". ובכן הדובר במזמור הוא עם ישראל (באמצעות משורר שהוא נציג העם), והוא הקורא לכל העמים להלל את ה' על חסדו שגמל עמו.[3]

 

כאן עולה תמיהה גדולה: וכי מפני שגבר עלינו חסד ה', נדרשים כל הגויים להלל ולשבח את ה'? קיצורו המופלג של מזמורנו מחדד מאוד תמיהה זו, הקיימת אמנם גם במזמורים אחרים בספר תהילים, אך במזמורנו בולטת במיוחד.

שאלה זו עלתה בדברי התלמוד, במסכת פסחים קיח ע"ב:

כשחלה רבי ישמעאל ברבי יוסי שלח לו רבי: אמור לנו שניים ושלושה דברים שאמרת לנו משום אביך. שלח לו, כך אמר אבא: מאי דכתיב "הַלְלוּ אֶת ה' כָּל גּוֹיִם...[כִּי גָבַר עָלֵינוּ חַסְדּוֹ]" אומות העולם – מאי עבידתייהו (– מה מעשיהן, מה עניינן?)

ופירש רש"י את שאלתו של רבי יוסי (בתרגום לעברית):

           מה מעשיהן – לשבֵּח? משום שגבר עלינו חסדו, הרי עלינו לשבח!

 

ד. שלוש תשובות המפקיעות את המזמור מפשוטו

מתקופת התנאים דרך ימי הביניים ועד לדורנו שלנו הציקה שאלה זו למעיינים במזמורנו, ונעשו נסיונות שונים לענות עליה. בסעיף זה נציג שלוש דרכים מתקופות שונות, שבהן ניסו לענות על התמיהה.

1. "וכל שכן אנו"

התשובה הראשונה היא תשובת רבי יוסי אביו של רבי ישמעאל לשאלה שהוא עצמו שאל (תשובתו מופיעה בהמשך דברי הגמרא שהובאו בסעיף הקודם):

הכי קאמר (– כך הוא אומר, מזמורנו):

           הללו את ה' כל גויים – אגבורות ונפלאות דעביד בהדייהו (– על גבורות ונפלאות שעשה להם)

           וכל שכן אנו (– עלינו להלל את ה') דגבר עלינו חסדו (רשב"ם: יותר מכל אומה ולשון).[4]

לפי תשובה זו, הבית השני במזמורנו אינו הנמקה לקריאה לגויים בבית הראשון להלל את ה', אלא הנמקה לקריאה אחרת להלל אותו, שהופנתה לישראל, אך לא נכתבה במזמור. לא רק הקריאה לישראל חסרה, אלא גם ההנמקה לקריאה לגויים שיהללו את ה' – 'על גבורות ונפלאות שעשה להם' חסרה.

רש"י בפירושו למזמורנו אימץ כדרכו את ביאור התלמוד הזה וכתב:

           כִּי גָבַר עָלֵינוּ חַסְדּוֹ – כלומר: ואף כי אנחנו, אשר גבר עלינו חסדו.

מה שהוסיף בפירושו הוא שהתיבה "כִּי" אינה במשמעות הנמקה – 'כיוון ש...', אלא היא קיצור של הצירוף 'אף כי', שמשמעו ברוב הופעותיו במקרא 'כל שכן', ולכך התכוון התלמוד באמרו "כל שכן אנו", ולא חסרה במזמור אלא המילה 'אנו'.[5]

פירוש זה מצריך להוסיף כמה תוספות למזמור שאינן כתובות בו, והוא מפקיע את הקריאה הפשוטה והרציפה שלו, ואינו כפשוטו של מקרא.

2. "החסד שיעשה עם הכול"

הפירוש השני שנביא הוא פירושו של רבי משה ג'יקטילא המצוטט בדברי ראב"ע על מזמורנו[6]:

           ורבי משה אמר כי הוא (– הקריאה במזמור) לכל גוי.[7] וטעם "כִּי גָבַר" – החסד שיעשה עם הכול, לחיותם ולכלכלם.

ובכן, לא רק הקריאה להלל את ה' היא 'לכל גוי' – לכלל האנושות, אלא גם ההנמקה "כִּי גָבַר עָלֵינוּ חַסְדּוֹ" מתייחסת לכלל האנושות. הדובר בגוף ראשון רבים בפסוק ב אינו עם ישראל כפי שחשבנו, אלא המשורר הכולל עצמו עם "כָּל גּוֹיִם". וחסדו של ה' שגבר 'עלינו' – על כולנו – הרי הוא זה שהחיה את בני האדם וכִלכלם.

פתרון זה הפוך מהפתרון הקודם: במקום לנתק את המחצית השנייה של המזמור מזו הראשונה, ולייחסה לישראל בלבד – מחבר אותה ר' משה לקודמתה ומפרשה כעוסקת ב'כל גוים' ללא כל זיקה לישראל.

בדרך דומה הצענו לפרש את מסגרת התהילה הראשונה במזמור ק': "הָרִיעוּ לַה' כָּל הָאָרֶץ...דְּעוּ כִּי ה'... הוּא עָשָׂנוּ וְלוֹ אֲנַחְנוּ". המשורר פונה ל'כל הארץ', כל האנושות, להריע לה', ומנמק זאת בכך שה' בראנו – את כולנו, ולו אנחנו שייכים – כל בני האדם שייכים לבוראם. ביארנו שם כי הדיבור בגוף ראשון רבים נובע מכך שהמשורר מכליל את עצמו בהנמקה האוניברסלית כחלק מכלל בני האדם שאליהם הוא פונה.[8]

אלא שקיים הבדל בין ההנמקות הבאות בשני המזמורים הללו, ועל כן נראה לנו פירושו של רבי משה למזמור קי"ז קשה: "הוּא עָשָׂנוּ" שבמזמור ק' פירושו 'הוא בראנו', ונימוק זה נושא אופי אוניברסלי מעצם תוכנו. אולם הביטוי "גָבַר עָלֵינוּ חַסְדּוֹ" נראה כמתאר טובה גדולה ומיוחדת שעשה ה' 'עִמנו' – עם קבוצת מוטבים ספציפית. 'החסד שיעשה עם הכול, לחיותם ולכלכלם', כדברי ר' משה, הוא פעולה מתמדת ונסתרת של ה' ביחס לכל יצורי עולם, והוא אינו מתאים למשמעות המילים "גָבַר עָלֵינוּ חַסְדּוֹ".

אף סדר המילים בפסוק מחזק את פירוש הכינוי הרומז "עָלֵינוּ" ביחס לקבוצה ספציפית שזכתה לחסד מיוחד: הקדמת המושא 'עָלֵינוּ' לנושא 'חַסְדּוֹ' (וזאת בניגוד לפסוק הדומה ב-ק"ג, יא "גָּבַר חַסְדּוֹ עַל יְרֵאָיו") נועדה להדגיש ולייחד את מושא החסד, ביחס לכלל האנושות שעליה מדובר בראש המזמור: 'אתם כולכם הללו את ה', כי גבר עלינו – דווקא עלינו – חסדו'. לפי פירושו של רבי משה, כי גם במילה 'עלינו' מדובר על כלל בני האדם, היה צריך לומר 'כי גבר חסדו עלינו'.

אם כן, מזמורנו מתאר גילוי חסד א-לוהי ספציפי 'עִמנו', עם קבוצת אנשים מסוימת דווקא. הדגשה זו יש לה מקום רק אם מדובר בעם ישראל, שאותו יש לייחד מכלל האנושות. שבנו אפוא לזיהוי של התיבה "עָלֵינוּ" – עם עם ישראל.

3. "נאמר בדרך מליצה"

התשובה השלישית על הקושיה, מדוע נקראים הגויים להלל את ה' על שגמל חסד עם ישראל, היא של עמוס חכם ז"ל בסדרה 'דעת מקרא'. עמוס חכם בביאוריו למזמורי ההלל דורש סמוכין בין המזמורים, ומתאמץ לבארם כמיועדים להיאמר על ידי עולי הרגל בבואם למקדש. בסוף מזמור קט"ז, המזמור הקודם למזמורנו, אכן מתוארת התחייבות לעלות למקדש: "לְךָ אֶזְבַּח זֶבַח תּוֹדָה... נְדָרַי לַה' אֲשַׁלֵּם, נֶגְדָה נָּא לְכָל עַמּוֹ. בְּחַצְרוֹת בֵּית ה' בְּתוֹכֵכִי יְרוּשָׁלָ‍ִם" (פסוקים יז–יט). אף במזמור הבא, מזמור קי"ח, נרמז הדבר: "פִּתְחוּ לִי שַׁעֲרֵי צֶדֶק, אָבֹא בָם אוֹדֶה יָ-הּ... בָּרוּךְ הַבָּא בְּשֵׁם ה', בֵּרַכְנוּכֶם מִבֵּית ה'... אִסְרוּ חַג בַּעֲבֹתִים עַד קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ" (פסוקים יט–כז). אם כן, לדעתו של עמוס חכם בסיכום מזמור קי"ז:

[מזמורנו] הוא אמנם חיבור בפני עצמו, אבל נועד להיאמר בלוויית מזמורים אחרים...וגם עיקר תוכנו – הקריאה אל הגויים להלל את ה' – משמש מעבר מן סיום מזמור קט"ז אל פתיחת מזמור קי"ח: בסוף מזמור קט"ז אמר המשורר "נְדָרַי לַה' אֲשַׁלֵּם, נֶגְדָה נָּא לְכָל עַמּוֹ", וכאן במזמור קי"ז הוסיף, שרצונו לפרסם את חסד ה' וגבורתו לא בקרב עם ישראל בלבד, אלא בקרב כל הגויים, ועל כן הוא פותח בקריאה "הַלְלוּ אֶת ה' כָּל גּוֹיִם". אבל קריאה זו נאמרת בדרך מליצת הפיוט בלבד, והשומעים את הדברים בשעת אמירתם הם קהל עובדי ה' הנוכחים שם (– בהקרבת נדריו במקדש), והמשורר פונה אליהם בראש מזמור קי"ח וקורא להם "יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵל" וגו'... במזמור קי"ח נאמר "פִּתְחוּ לִי שַׁעֲרֵי צֶדֶק, אָבֹא בָם אוֹדֶה יָ-הּ", ומכאן סיוע לסברה, שמזמור קי"ז מצטרף אל מזמור קי"ח לחטיבה אחת, והיא שירת העולים אל בית ה' להודות לו. ודרך המודים לה', שמבקשים הם לשתף בהודייתם את כל העולם כולו, ובייחוד את כל בני האדם כולם... ועל כן מזמור קי"ז פותח: "הַלְלוּ אֶת ה' כָּל גּוֹיִם".

אף בגוף פירושו למזמורנו כותב עמוס חכם:

           "הַלְלוּ אֶת ה' כָּל גּוֹיִם" – לשון הציווי לנוכחים נאמר בדרך מליצה, וכוונתה: ראוי שכל הגויים יהללו את ה'.

כמובן שעל פי תפיסה זו, אין כל קושי בהנמקה שמנמק איש ישראל העולה לבית ה' את קריאתו לכל הגויים "כִּי גָבַר עָלֵינוּ חַסְדּוֹ", שכן באמת קריאה זו מכוונת לבני עמו בלבד, הנוכחים שם.[9]

אולם שכנותו של מזמור קי"ז למזמורים אחרים, אין בכוחה לשנות את משמעותו כמזמור העומד בפני עצמו, בדרך כה מרחיקת לכת כפי שעשה עמוס חכם בפירושו. ועוד עלינו להעיר, כי המעיין בדרכי הקישור שנקט בהן המפרש בין המזמורים הסמוכים הללו, ייווכח כי הן דרשניות ורחוקות מלשכנע. אף הנחת היסוד הנוגעת לכלל פרקי ההלל, כי נועדו משעת כתיבתם הראשונה לעולי רגל העולים למקדש – אינה מוכחת כלל.

ה. מזמור לאחרית הימים

הבנת מזמורנו בכללותו כרוכה, כמו במזמור ק', בבירור נסיבות הזמן ההיסטורי שאליהן מכוון המזמור. בירור זה גם ייתן בידינו מענה על התמיהה המרכזית העולה מתוכנו של המזמור (שניסחנוה בסעיף ג).

הפרשנים שניסו לפרש את המזמור כנאמר לשעתו, כלומר לזמן שבו נתחבר, התקשו בשאלה בסיסית: מי הם 'כל גויִם' ו'כל האֻמים' שאליהם פונה משורר מזמורנו? וכי יש בהם מי שישמע את קריאתו להלל את ה'? שאלה בסיסית זו (הנוגעת כמובן למזמורים רבים נוספים), חמורה במיוחד כאשר מצרפים לכך את השאלה שבה דנו בעיוננו עד עתה: מה פשר ההנמקה המצורפת לקריאה אל כל הגויים "כִּי גָבַר עָלֵינוּ חַסְדּוֹ"?

ראב"ע, שכנראה חתר לפרש את מזמורנו כנאמר לשעתו, כותב בקיצור נמרץ: "הַלְלוּ [את ה' כל גוים] – לפי דעתי כי טעם 'כָּל גּוֹיִם' – [אלה] שהיו תחת יד דוד, כמו 'אִם יֶשׁ גּוֹי וּמַמְלָכָה' (מל"א י"ח, י)".

לדעתו, מזמורנו נכתב בידי דוד או משורר בן דורו, ופנייתו ל'כל גוים' אינה מכוונת לכלל האנושות (שכן, כפי שהקשינו למעלה, מי מן העמים ישמע קריאה זו?), אלא רק לאותם עמים שנשלטו על ידי דוד. כראיה לאפשרות שהביטוי 'כל גוים' יתייחס רק לחלק מהם, מביא ראב"ע את הפסוק מדברי עובדיהו לאליהו, כי אחאב חיפשו בכל הגויים והממלכות, וברור שהכוונה רק לגויים השכנים לממלכת ישראל.

מדברי ראב"ע הללו לא ברור האם כוונתו לכך שפניית המשורר לעמים 'שהיו תחת יד דוד' היא פנייה ממשית, או רטורית בלבד. וגם לא מפורש בדבריו כיצד הוא עונה בכך על הקושיה האחרת, הנוגעת להנמקה "כִּי גָבַר עָלֵינוּ חַסְדּוֹ". נראה כי ראב"ע יפרש כי 'חסדו שגבר עלינו' הוא עצם השלטון שניתן לדוד ולעם ישראל על עמים אלו, ואפשר שדבריו נועדו לענות בעיקר על שאלה זו.

אף עמוס חכם ביאר את מזמורנו כנאמר לשעתו, וכפי שראינו בסעיף הקודם. את הפנייה ל'כל העמים' הוא מפרש כ'מליצת פיוט בלבד', שכוונתה היא 'ראוי שכל הגוים יהללו את ה'', אולם הקהל האמתי לקריאת המשורר הם הנוכחים במקדש בשעת עלייתו לשם להקריב את נדריו.

וכל הפירושים הללו והדומים להם – דחוקים.

אין לנו צורך להאריך עתה בשאלה זו, שכן השיקולים שהעלינו ביחס למזמור ק' תקפים ביתר שאת ביחס למזמורנו: מזמור קי"ז הוא מזמור תהילה המכוון להתקיים באחרית הימים, לאחר שישראל ייגאלו מגלותם.[10]

משוררי ספר תהילים כתבו מספר לא מבוטל של מזמורים המכוונים לעתיד הרחוק, לעידן המשיחי בקורות ישראל ובקורות העולם. מזמורים אלו הם המקבילה בספר תהילים לנבואות אחרית הימים בספריהם של הנביאים.

ניתן לומר כי רוב רובם של המזמורים שבהם נקראים העמים להלל את ה' ולהמליכו עליהם, וכן אלו שבהם מתוארים העמים כעושים זאת, הם 'מזמורי אחרית הימים'.

הנחה זו בדבר נסיבות הזמן שאליהן מכוון מזמורנו, משפיעה כמובן על פרשנותו של הפסוק השני במזמורנו: חסד ה' ואמִתוֹ שגברו עלינו, הם ההתרחשות הדרמטית של גאולת ישראל! גאולת עם ישראל היא הראיה לכך שבריתו של ה' עם ישראל – ברית נצח היא, שהרי גאולתו באחרית הימים, מכוחה של ברית זו באה. זוהי כוונת הכתוב במקומנו "וֶאֱמֶת ה' (–חסדו ובריתו עמנו) לְעוֹלָם".[11]

כיצד פרשנות זו של המזמור עשויה לפתור את הבעיה המרכזית שאנו עוסקים בה – מדוע נדרשים 'כל גוים' להלל את ה' מחמת זאת שגאל את עמו?

'גאולת ישראל' כפי שהיא מתוארת במקרא אינה אירוע שולי בהיסטוריה האנושית, כזה הנוגע רק ליחסים האינטימיים בין ישראל לא-לוהיו. גאולת עם ישראל מגלותו בין העמים והשבתו לארצו כרוכה בשידוד מערכות עולמי, בשינוי זרימת ההיסטוריה ובשינוי תודעה של עמים רבים. ממילא ניטל עוקצה של השאלה – מה לעמים כולם ולחסד ה' שגבר "עָלֵינוּ". חסד זה – קיום בריתו של ה' עם ישראל, שהופיע עליהם באחרית הימים, משפיע על העמים כולם, והוא מזעזע את הסדר שהיה קיים קודם לגאולת ישראל, כאשר ישראל היו שרויים ביניהם בגלות ארוכה ומרה.

רד"ק, שחי בפרובנס הנוצרית בין המאות הי"ב והי"ג, והיה ער לוויכוח הנוצרי-יהודי המתמשך בימי הביניים, הבין היטב את המשמעות הזאת של מזמורנו, ופירש אותו כך:

זה המזמור – משניים פסוקים לבד, והוא לימות המשיח. ורמז בעשותו אותו שניים פסוקים לבד, כי כל העמים (–ישראל ואומות העולם) יהיו לשני עברים: לבד ישראל – שיהיו בתורתם, וכל האומות לעבר אחר – בשבע מצוות. וכולם יהללו י-ה, כי כולם יודו בו אז... ואמר כנגד כולם 'הללו את ה' כל גוים...כי גבר עלינו חסדו' – בזה יש לכם להללו ולשבחו, שגבר עלינו חסדו עד שהוציאנו מתחת ידיכם, שלא הייתם מאמינים שיוכל להיות זה, לאורך גלותנו (– מחמת אורך גלותנו). ועתה, הודו ואמרו כולכם: ואמת ה' לעולם! כי אמת הוא דברו והבטחתו שהבטיחנו להוציאנו מן הגלות.

דבריו הראשונים, על הרֶמֶז שיש בכך שמזמורנו הוא בן שני פסוקים בלבד, נראים במבט ראשון דרש שדורש רד"ק מעצמו, מה שאינו אופייני לפשטן זה. אולם במבט מעמיק יותר יש בדבריו הבחנה עמוקה: מזמורנו הקצר מ"שניים פסוקים לבד" נחלק בין פסוק אוניברסלי מובהק לבין פסוק ישראלי-פרטיקולרי מובהק. ורד"ק מסביר זאת כעיקר כוונת המזמור: אף בימות המשיח, שזהו הזמן שאליו מכוון מזמורנו, תישמר ההבחנה בין אומות העולם לישראל. אמנם באותו עידן "כולם יודו" בה' ויהללוהו, ולכך מכוון הפסוק הראשון במזמורנו, אולם ישראל יתייחדו אז מאומות העולם בדבקותם בתורתם המחייבת אותם בלבד, ולא פחות מכך בגורלם ההיסטורי: העם שהיה גולה ומפוזר בין העמים דורות כה רבים, יצא מביניהם בהופיע עליו חסד ה' – בקיום בריתו עמם, אף שהגוים 'לא היו מאמינים שיוכל להיות זה'.[12] והגויים נקראים עתה להכיר ולהודות בטעותם ביחס לעם ישראל, ולהלל את ה' שפקח את עיניהם להכיר בטעותם המתמשכת. עתה הם מכירים כי ישראל הם בני בריתו של ה', וה' קיים להם את בריתו כפי שהבטיחם בתורתו ועל ידי נביאיו כולם. על פקיחת עיניים זו – על ההכרה הדתית החדשה שההתרחשות ההיסטורית של גאולת ישראל הביאה אותם אליה – עליה נקראים העמים להלל את ה' ולשבחו.

 

 

ו. קריאות נוספות לגויים להלל את ה' על חסדו לישראל

מזמורנו אינו המקום היחיד במקרא, וגם לא היחיד בספר תהילים, שבו נקראים כל הגויים להגיב תגובה דתית חיובית על גילוי יחסו של ה' לישראל. תגובה זו מתוארת לעתים כנאמרת בפיהם או ככזו המצופה מהם.

עיקרון מרכזי כללי במקרא הוא, שגורלו של עם ישראל ומאורעותיו מצויים במוקד התעניינותם של העמים, והללו מפרשים אותם פירוש דתי לטב או למוטב.

הנה כמה דוגמאות להופעתו של עיקרון זה:

עונש שמעניש ה' את ישראל עשוי להתפרש בין הגויים כחולשה של א-לוהי ישראל, והדבר עלול לגרום לחילול שם ה' בקרבם. טענה זו טוען משה בתפילותיו לאחר חטא העגל (שמות ל"ב, יב) ולאחר חטא המרגלים (במדבר י"ד, יג–יז), ואכן תפילותיו מתקבלות על ידי ה', שמוותר על מיצוי העונש עם ישראל כדי למנוע את חילול שמו בין העמים.

בפרשת האזינו (דברים ל"ב, כו–כז) מופיע חשש זה בפי ה' עצמו:

           אָמַרְתִּי אַפְאֵיהֶם                  אַשְׁבִּיתָה מֵאֱנוֹשׁ זִכְרָם.

לוּלֵי כַּעַס אוֹיֵב אָגוּר            פֶּן יְנַכְּרוּ צָרֵימוֹ

פֶּן יֹאמְרוּ: יָדֵינוּ רָמָה          וְלֹא ה' פָּעַל כָּל זֹאת.

והנה, בחתימת שירת האזינו מובעת לראשונה במקרא קריאה לגויים להלל את ה' על שפעל לטובתם של ישראל (שם מג):

                הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ                   כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם

וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו                                 וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ.

רשב"ם הרגיש בקשר בין פסוק זה לבין מזמורנו, וכתב בפירושו שם:

"הַרְנִינוּ גוֹיִם" על "עַמּוֹ", כמו "הַלְלוּ אֶת ה' כָּל גּוֹיִם שַׁבְּחוּהוּ כָּל הָאֻמִּים" והַאמינו בו, שהרי "גָבַר עָלֵינוּ חַסְדּוֹ" יותר משאר האומות,[13] ולפיכך שבחוהו והאמינו בו... אף כאן, הרנינו ושבחוהו ועבדוהו...

בספרי הנביאים, בעיקר בספר יחזקאל, מודגשת המשמעות האוניברסלית שיש לכל שינוי בגורלם של ישראל. גלותם בין העמים גורמת לחילול שם ה' בין העמים, ואילו גאולתם תביא לקידוש שמו ביניהם.[14] אנו נצטט דווקא נבואה של ירמיהו (פרק ל"א), שבה, כמו גם במזמורנו, מופנית קריאה נמרצת לגויים להלל את ה' על כך שגאל את בניו מבין הגוים:

           ו                                                 כִּי כֹה אָמַר ה':

              רָנּוּ לְיַעֲקֹב שִׂמְחָה              וְצַהֲלוּ בְּרֹאשׁ הַגּוֹיִם              הַשְׁמִיעוּ הַלְלוּ וְאִמְרוּ:

הוֹשַׁע ה' אֶת עַמְּךָ                                  אֵת שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל![15]

           ז              הִנְנִי מֵבִיא אוֹתָם מֵאֶרֶץ צָפוֹן             וְקִבַּצְתִּים מִיַּרְכְּתֵי אָרֶץ...

           ט             שִׁמְעוּ דְבַר ה' גּוֹיִם                                וְהַגִּידוּ בָאִיִּים מִמֶּרְחָק וְאִמְרוּ:

מְזָרֵה יִשְׂרָאֵל יְקַבְּצֶנּוּ                           וּשְׁמָרוֹ כְּרֹעֶה עֶדְרוֹ.

           י              כִּי פָדָה ה' אֶת יַעֲקֹב                              וּגְאָלוֹ מִיַּד חָזָק מִמֶּנּוּ.

ההבדל בין נבואת ירמיהו לבין מזמורנו הוא בשאלה, מי הוא הקורא אל הגויים להלל את ה' על שגאל את ישראל. בנבואה, ה' הוא הקורא להם לעשות זאת (באמצעות נביאו): "כִּי כֹה אָמַר ה'..." (פסוק ו); "שִׁמְעוּ דְבַר ה' גּוֹיִם...", והוא מדבר על עם ישראל בגוף שלישי "הִנְנִי מֵבִיא אוֹתָם...". אולם במזמורנו מי שקורא "הַלְלוּ אֶת ה' כָּל גּוֹיִם..." הוא עם ישראל (באמצעות המשורר), המדבר בהמשך המזמור בגוף ראשון רבים "כִּי גָבַר עָלֵינוּ חַסְדּוֹ..."

הבדלים אלו הם תולדת ההבדל העקרוני שבין נבואה, שכיוונה 'מלמעלה למטה', לבין מזמור תהילים, שכיוונו 'מלמטה למעלה'. בנבואה, נדרשים הגויים על ידי ה' להיות שותפים בתהליך גאולתם של ישראל, אם בתור מתפללים על עם ישראל (בפסוק ו), אם בתור מבשרי הגאולה ומתאריה במקומות הרחוקים ביותר (בפסוק ט). במזמור לעומת זאת, נדרשים הגויים על ידי עם ישראל להגיב תגובה דתית חיובית כמסקנה מן התהליך ההיסטורי שפקח את עיניהם: הם נדרשים להלל את ה' על עצם זאת שגאל את ישראל מביניהם.

 

נסיים את עיוננו באזכור קבוצת מזמורי תהילים, שגם בהם מובעת קריאה זו לגויים, להלל את ה' על יחסו לישראל עַם בריתו:[16]

במזמור ס"ו נאמר:

           ח             בָּרְכוּ עַמִּים אֱ-לֹהֵינוּ             וְהַשְׁמִיעוּ קוֹל תְּהִלָּתוֹ.

           ט             הַשָּׂם נַפְשֵׁנוּ בַּחַיִּים               וְלֹא נָתַן לַמּוֹט רַגְלֵנוּ

במזמור מ"ז נאמר:

           ב              כָּל הָעַמִּים תִּקְעוּ כָף             הָרִיעוּ לֵא-לֹהִים בְּקוֹל רִנָּה...

           ד              יַדְבֵּר עַמִּים תַּחְתֵּינוּ              וּלְאֻמִּים תַּחַת רַגְלֵינוּ.

           ה             יִבְחַר לָנוּ אֶת נַחֲלָתֵנוּ            אֶת גְּאוֹן יַעֲקֹב אֲשֶׁר אָהֵב סֶלָה.

ובמזמור קמ"ח נאמר:

           ז                              הַלְלוּ אֶת ה' מִן הָאָרֶץ...

           יא           מַלְכֵי אֶרֶץ וְכָל לְאֻמִּים          שָׂרִים וְכָל שֹׁפְטֵי אָרֶץ...

           יג              יְהַלְלוּ אֶת שֵׁם ה'                  כִּי נִשְׂגָּב שְׁמוֹ לְבַדּוֹ

    הוֹדוֹ עַל אֶרֶץ וְשָׁמָיִם.

           יד            וַיָּרֶם קֶרֶן לְעַמּוֹ                     תְּהִלָּה לְכָל חֲסִידָיו

   לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַם קְרֹבוֹ

הַלְלוּ יָ-הּ.

 

 

[1] ראה עיוננו למזמור ק' סעיף א, ועיוננו לקבוצת המזמורים צ"ה–ק'.

[2] קריאה להלל מילולי יכולה לפרט את תוכני ההלל הזה, כשם שהדבר ב-צ"ו, א–ג. קריאה להלל 'מוזיקלי' מפרטת בדרך כלל את טיבם של הקולות שיש להשמיע ואת כלי הנגינה שיש להשתמש בהם, כשם שהדבר ב-צ"ח, ד–ו.

[3] ראה דוגמאות נוספות לכך בעיון על מזמור ק' סעיף ד.

[4] לפי ביאור  זה של הגמרא, שניים הם המהללים את ה' במזמור: הגויים וישראל. במדרש תהילים על מזמורנו (מהדורת בובר עמוד רמ) יוחדה כל צלע במזמור לגורם אחר שמהלל את ה', והמהללים את ה' הם אפוא ארבעה:

שאל רבי שמעון בן רבנו הקדוש את אביו, מי הם 'כל גוים' מי הם 'כל האֻמים'? אמר לו: 'כל גוים' – אלו הגוים ששיעבדו את ישראל; 'כל האמים' – אלו האומות שלא שיעבדו בהם. אמרו כל האומות ('כל האמים'): מה אם אלו שנשתעבדו עם בני ישראל מקלסין להקב"ה, אנו שלא שיעבדנו בהם, על אחת כמה וכמה, לכך נאמר: "הַלְלוּ אֶת ה' כָּל גּוֹיִם, שַׁבְּחוּהוּ כָּל הָאֻמִּים". אמרו ישראל: אנו, על אחת כמה וכמה, התחילו לומר: "כִּי גָבַר עָלֵינוּ חַסְדּוֹ". אמרה הארץ: "וֶאֱמֶת ה' לְעוֹלָם". מהו 'ואמת'? אמת [היא] ברית שקיימת עם האבות, שנאמר "וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב [...וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר]" (ויקרא כ"ו, מב).

מדרש זה אמנם יוצא משאלה שונה מזו שבגמרא ('מי הם כל גוים, מי הם כל האמים?'), אך התוצאה היא אותה תוצאה: הפסוק "כִּי גָבַר עָלֵינוּ חַסְדּוֹ" אינו מתפרש כהנמקה לקריאה לגויים להלל את ה', אלא הוא מכיל את דברי ההלל של ישראל עצמם, ובכך סרה גם לפי מדרש זה הקושיה שאנו עוסקים בה.

[5] הצירוף 'אף כי' מופיע במקרא עשרים ושש פעמים, וכמעט בכולן כוונתו 'כל שכן'. לפלא הוא שבקונקורדנציה שלו פירש אבן שושן צירוף זה (בראש הערך 'כי') "אף על פי ש...".

ד"ר מאיר גרובר, בסדרה 'עולם התנ"ך' מביא בפירושו למזמורנו את דברי רש"י שהבאנו וכותב: "רש"י מפרש את המילה 'כי' כאן: 'אף כי' – 'למרות', מכיוון שהוא מוצא אירוניה בכך שהמשורר מזמין את אומות העולם לשבח את ה' על מעשי החסד שעשה עם ישראל". הכותב לא הבין את דברי רש"י, וייחס לו פירוש משונה, וזאת משום שלא הכיר את המשמעות של הצירוף המקראי 'אף כי', ופירש כבעברית המודרנית, וכן משום שלא הכיר את המקור לדברי רש"י בתלמוד.

[6] רבי משה ג'יקטילא יליד קורדובה שבספרד בראשית המאה הי"א, כתב פירוש בערבית על ספר תהילים שעדיין לא ניתרגם לעברית. ראב"ע מרבה להזכירו בפירושו על תהילים, בממוצע בערך פעם בכל מזמור. עוד עליו ראה בספרו של פרופסור אוריאל סימון 'ארבע גישות לספר תהילים', רמת גן תשמ"ב, פרק ג, עמוד 96 ואילך.

[7] ולא כדעת ראב"ע עצמו, שפירש קודם לכן כי הקריאה היא לעמים מסוימים בלבד, ראה דיון בדבריו בסעיף ה.

[8] ראה בעיון על מזמור ק' סוף סעיף ה.

[9] אמנם נראה שלא הקושיה שלנו היא שהביאה את עמוס חכם לפרש כי הקריאה ל'כל הגוים' היא מליצת פיוט בלבד, אלא תפיסתו את מזמורנו, ככזה המיועד להיאמר בעת עלייתם של עולי רגל למקדש להודות לה'. דברים דומים כתב עמוס חכם ביחס לקריאה לכלל העמים שבראש מזמור ק' "הָרִיעוּ לַה' כָּל הָאָרֶץ", והבאנו אותם בעיון ההוא בסעיף ט (על דבריו שם הוא חוזר גם בפירושו למזמורנו, אלא שהשמטנו מציטוט דבריו את ההשוואה שהוא עושה בין שני המזמורים). אלא שבמזמור ק' מביאה אותו כותרת המזמור – 'מִזְמוֹר לְתוֹדָה' – לפרש את המזמור כולו כמזמור שנתחבר למען מביאי קרבן התודה למקדש, ועל כן פירש כי: "הציווי 'הריעו' פונה בדרך פיוט אל כל יושבי הארץ, ולמעשה הוא מכוון אל קהל החוגגים העולים אל המקדש בתהלוכת הודיה"; במזמורנו מה שמביאו לטענה דומה הוא שכנותו של מזמורנו למזמור שלפניו ושלאחריו ולפרקי ההלל בכללם. אולם לדעתנו, הפקיע פרשן זה את שני המזמורים הללו מפשוטם, מחמת שיקולים מוטעים, ועיין עוד בעיון על מזמור ק' סעיף ט בסופו.

[10] ראה העיון על מזמור ק' סעיפים י, יא והנספח "על מזמורי אחרית הימים בספר תהילים".

[11] ואכן, כשם ש'חסד' ו'אמת' הם צמד קבוע במקרא, 'שניים שהם אחד' (ראה סעיף ב לעיל), כך גם 'ברית' ו'חסד' מופיעים במקרא כצמד פעמים אחדות, והם 'שניים שהם אחד'. הצירוף 'ברית וחסד' מופיע במקרא יחדיו שבע פעמים, תמיד כתיאור של ה', שהוא 'שומר הברית והחסד'. בדברים ז', יב נאמר "וְשָׁמַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ". ברם יש והצירוף הזה מתפצל בין שתי צלעות מקבילות, כגון (ישעיהו נ"ד, י) "וְחַסְדִּי מֵאִתֵּךְ לֹא יָמוּשׁ / וּבְרִית שְׁלוֹמִי לֹא תָמוּט". וכן שם נ"ה, ג. אולם גם כשהמילה 'ברית' אינה מופיעה, זו המשמעות של המילה 'חסד' כשהיא באה בתוך הצירוף 'חסד ואמונה' (- נאמנות), ראה עיוננו למזמור ק' סעיף ח והערה 11 שם, ואף בחלק מן הפסוקים שבהם מופיע הצמד 'חסד ואמת' רומז הצירוף הזה לברית, ונראה שכך הדבר אף במזמורנו.

[12] מסתבר שרד"ק מתפלמס כאן עם 'תורת העדות' האוגוסטינית, המעניקה לעם ישראל את זכות הקיום, ואף מתנגדת להשמדתו בידי העמים הנוצרים, אך זאת רק כדי שגלותו בין העמים, והשפלתו הנצחית ביניהם, תשמש עדות חיה ומתמדת לצדקת הדת הנוצרית ולעונשו של מי שסירב לקבלה. את הטיעון הזה סומך אוגוסטינוס בספרו 'עיר האלוהים' (ראשית המאה החמישית) על דרשה נוצרית אופיינית של הפסוק בתהילים נ"ט, יב "אַל תַּהַרְגֵם פֶּן יִשְׁכְּחוּ עַמִּי, הֲנִיעֵמוֹ בְחֵילְךָ וְהוֹרִידֵמוֹ". האפיפיור אינוקנטיוס השלישי, בן גילו ובן דורו של רד"ק, הוא מן החוזרים על דברי אוגוסטינוס והמיישמים אותם הלכה למעשה בקיסרות הרומית. על פי הדוקטרינה הנוצרית הזו, גאולת ישראל מבין העמים אינה אפשרית כלל. פרשנות רד"ק למזמורנו הופכת את המזמור לקריאה לנוצרים, בבוא עת גאולתם של ישראל, להודות בטעותם.

[13] מטרתו של רשב"ם בקישור שעשה בין הפסוק בשירה לבין מזמורנו היא לטעון (בניגוד לדברי רש"י ומפרשים נוספים המפרשים 'הרנינו את עמו') כי המושא של הפועל 'הַרְנִינוּ' הוא ה', אף שלא נזכר בפירוש, שאליו נקראים הגויים לרנן על מה שעשה ל'עמו'. מזמור קי"ז בתהילים, שמבטא מהלך רעיוני זהה, משמש לו כראיה לפירושו.

[14] ראה בייחוד את נבואת יחזקאל ל"ו, טז–לח.

[15] בנבואה זו נקראים הגויים לשאת תפילה ותחנון על גאולתם של ישראל: "הוֹשַׁע ה' אֶת עַמְּךָ". דבר זה אינו מתיישב עם אופי הציוויים הקודמים: "רָנּוּ לְיַעֲקֹב (– על יעקב) שִׂמְחָה, וְצַהֲלוּ...הַלְלוּ וְאִמְרוּ...". לפיכך פירש שד"ל: "בראותכם את ישראל חוזרים מן הגלות, התפללו שיצילם מכל צרה בדרך".

[16] ציינו מזמורים אלו ואחרים בעיוננו למזמור ק', סעיף ד.