דילוג לתוכן העיקרי

תהילים | מזמור קכ"א | מזמור ברכת הדרך | 1

לחיילינו במדים וללא מדים, ה' ישמור צאתכם ובואכם מעתה ועד עולם
14.02.2016
קובץ טקסט

 

תהילים קכא
תהילים קכא

מבוא

מזמור קכ"א, השני בשירי המעלות, נאמר בהזדמנויות שונות, והוא מן המזמורים השגורים בפינו.[1] מילותיו פשוטות ואינן מעוררות קשיים פרשניים יוצאי דופן.

אף על פי כן, קיימת אי-בהירות ביחס לרקע המהווה תשתית למזמור כולו: מהי הסיטואציה שמתוכה צומח מזמורנו? מהי המצוקה שבגללה מחפש הדובר עזר? הפרשנים הראשונים וגם החדשים התלבטו בשאלה זו, ואמרו זה בכׂה וזה בכֹה, והמעיין בדבריהם יוצא נבוך.

לא תמיד יש הכרח להגדיר את מהות מצוקתו של הדובר במזמור: אפשר שמצוקתו מעורפלת בכוונת מכוון, ואין היא מהווה תנאי להבנת המזמור. [2] אולם מזמורים לא מעטים מבוססים על סיטואציה אנושית אופיינית בעלת קווי היכר ברורים, המשתקפת בדרכי ההבעה של המזמור: לא הרי מצוקה מחמת אויבים הרודפים את הדובר כמצוקת מחלה, ולא הרי ייסורי נפש של החוטא החוזר בתשובה כפחד מפני מלחמה, וכדומה. במקרים אלה, חובה על הפרשן לזהות את סוג המצוקה המהווה רקע למזמור כדי לעמוד על פרשנותו ועל מגמתו, וכמובן אין כוונתנו לזיהוי היסטורי של אירוע ספציפי בחיי המשורר.[3]

אפשר כי גם ביחס למזמורנו, זיהוי הסיטואציה המהווה רקע לכתיבתו הוא בעל חשיבות להבנתו. על כן נפתח את עיוננו בבירור שאלת הרקע למזמור.

אמנם לשם גיבוש עמדה מבוססת בשאלת הרקע למזמור השלם, ראוי היה לפרש תחילה את כל תיבותיו ופסוקיו, ואף לעסוק בניתוחו הספרותי, שכן לעתים הרקע למזמור מתברר רק במהלכו. אך במזמורנו חשובה לעניין זה דווקא פרשנותו של הבית הראשון, המשמש נקודת מוצא לכל המשכו של המזמור.

לפיכך נקדיש את הסעיף הראשון לניתוח הבית הפותח את מזמורנו ולבירור הרקע למזמור כולו, הנחשף בבית זה. נמשיך לפרש את המזמור על פי המסקנה שהגענו אליה ביחס לרקע המזמור, תוך בחינה מתמדת של תקפותה בשאר בתי המזמור.

 

א.      בית א

אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים

מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי.

השאלה "מֵאַיִן (- מהיכן) יָבֹא עֶזְרִי" מבטאת בלא ספק את מצוקתו של הדובר בבית זה בגוף ראשון יחיד: הוא זקוק לעזרה, ותוהה מהיכן תבוא עזרתו.

הפרשנים עסקו בשאלה, מהו הרקע למצוקתו של הדובר, מדוע הוא זקוק לעזרה? על שאלה זו רבו התשובות המשוערות, וחלק מן הפרשנים נתנו תשובה שאינה מבוססת על תוכנו של מזמורנו, אלא היא נובעת מתוך השערה על עניינם של שירי המעלות בכללם.[4]

רד"ק, לדוגמה, פירש בראש מזמור ק"כ, ראשון שירי המעלות, את התיבה "מַעֲלוֹת":

מעלות הגלות, שעתידים ישראל לעלות מארצות הגלות אל ארץ ישראל. ואלה השירים נאמרים על לשון בני הגלות כולם, וזכר בהם צרת הגלות, וזכר בהם תוחלת הישועה והבטחתה, שתהיה על כל פנים.

בהתאמה לכך פירש כי גם מזמורנו נאמר על ידי בני הגלות הסובלים ממצוקתה, ומתנחמים בשמירה המובטחת לישראל בארצות גלותם. את הפסוק האחרון במזמורנו פירש כך:

 "ה' יִשְׁמָר צֵאתְךָ" –מהגלות, "וּבוֹאֶךָ" – אל ארץ ישראל בשלום.

בדרך כזו או מעין זו הלכו פרשנים נוספים מן הראשונים.[5] פרשנים אלו חיפשו במזמורי תהילים, כמו גם במקומות אחרים במקרא, נחמה לעם ישראל מצרת הגלות שאפפה אותם, וביטוי לתקוות הגאולה מן הגלות.

 יש שפירשו את שירי המעלות כמזמורי העולים לרגל לירושלים, ובהתאם לכך פירשו גם את מזמורנו. צ"פ חיות במבוא לביאורו למזמורנו כותב:

לדעת המרובים, זמר של עולי רגל, וההרים בפסוק א המה הרי ציון שאליהם עיניו נשואות...

אולם קשה לראות בפירושים אלה את פשוטו של מזמורנו. אין במזמורנו כל רמז לא לגלות ולא לארץ ישראל, וגם קשה לבארו כמזמור של הציבור: לא כמזמורם של גולי ישראל ולא כמזמור עלייה לרגל לירושלים.

פשוטו של מזמורנו מלמד שהוא עוסק בעניינו של היחיד: בראשיתו מתוארת מצוקתו, "אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי", ובהמשכו נידונה שמירת ה' אותו.

 

השאלה הפרשנית הראשונה שכל פרשן חייב לענות עליה על פי שיטתו ביחס לרקע המזמור היא, מה משמעותן של המילים הפותחות את מזמורנו "אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים": לשם מה נושא הדובר את עיניו להרים? וכיצד קשורה נשיאת העיניים אל ההרים, לחיפוש העזרה המובע מיד בהמשך בית זה "מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי"?

ש"ד גויטיין בביאורו למזמורנו עונה על שאלה זו:[6]

למה 'אֶל הֶהָרִים'? הם האופק: עליו צריך להופיע מי שבא לעזור, להציל, או לפחות לבשר את הישועה הקרובה. על כן מצינו בספר ישעיהו נ"ב, ז: "מַה נָּאווּ עַל הֶהָרִים רַגְלֵי מְבַשֵּׂר, מַשְׁמִיעַ שָׁלוֹם, מְבַשֵּׂר טוֹב". אך משוררנו לא ראה רגלי מבשר על ההרים. "מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי?"... מן ההרים, מן האופק המאכזב, הוא מרים עיניו אל השמים: "עֶזְרִי מֵעִם ה', עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ". השִׁרשוּר (- 'עֶזְרִי' בסיום בית א; 'עֶזְרִי' בפתיחת בית ב) בא להבלטת הניגוד.[7]

הפירוש הזה אמנם רואה את מזמורנו כמזמור אישי של אדם הנתון במצוקה כלשהי והוא מצפה לעזר. אולם לדעתו, אין ניתן להגדיר את אופייה של המצוקה וגם אין צורך בכך. פירוש זה אינו עונה, וגם אינו מתכוון לענות, על השאלה שניסחנו במבוא לעיוננו: מה אופייה של הסיטואציה שמתוכה צומח מזמורנו, מהו סוג המצוקה הבאה לידי ביטוי במזמור?

 

הפירוש הבא שנציע למילים הפותחות את מזמורנו "אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים" תולה את המצוקה בסיטואציה מסוימת:

הדובר בבית א עומד לצאת לדרך רחוקה. עליו להעפיל אל ההרים הגבוהים המתנשאים הרחק בקצה האופק, ולִבו מלא חששות מפני סכנות הדרך ופגעיה. מראה ההרים הרחוקים שאליהם הוא נושא עיניו מאיים עליו!

פירוש זה לשורה הפותחת את המזמור הפוך לפירוש הקודם: נשיאת העיניים אל ההרים לא נועדה למצוא בהם עזר ומבשר טוב, אלא היא זו שגורמת לו לחוש מצוקה ופחד. וכך יש לקשר בין שתי השורות בבית א: "אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים", לקראת צאתי לשם, ואחשוב: "מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי" כשאצטרך להעפיל אליהם?[8]

מצוקתו של הדובר בבית א זוהי אפוא המצוקה האנושית המוכרת של אדם שלפניו עומדת היציאה לדרך רחוקה, שרב בה הבלתי-נודע. מזמורנו הוא אם כן מעין 'תפילת הדרך', או ביתר דיוק 'ברכת הדרך', לאדם העומד לפני יציאה לדרך ארוכה.[9]

האדם המודרני אינו מודע בדרך כלל למצוקתו של היוצא לדרך רחוקה בזמנים עברו. זאת, מפני הביטחון השורר היום בדרכים, ומפני אמצעֵי התחבורה המשוכללים (ואם הוא יוצא למסע רגלִי, הוא עושה זאת לשם הנאה). היוצא לדרך בעבר הרחוק, לא היה עושה זאת לשם בילוי והנאה. אדם היה עוזב את ביתו מחמת ההכרח הכלכלי, המשפחתי או האישי. על פי רוב היה הולך ברגליו, לעתים לבדו, והיה גומא מרחקים גדולים במקומות בלתי מוכרים. חששות כבדים היו מלווים את יציאתו לדרך: כיצד יינצל מן הסכנות האורבות לו בדרכים, שהן תמיד בחזקת סכנה?[10] האם יגיע בשלום למחוז חפצו? והאם יזכה לשוב לביתו בשלום?

הסיטואציה המובהקת במקרא שבה מתוארת יציאתו של אדם לדרך רחוקה כשהוא מלווה בחששות, היא זו של יעקב, היוצא במקלו מבאר שבע חרנה (בראשית כ"ח):

           י              וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה.

           יא           וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ

וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא.[11]

הבטחת ה' ליעקב בחלומו מלמדת על החששות שקיננו בלבו ביציאתו לדרך:

           טו           וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ

וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת, כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ...

ועוד יותר מכך מלמדנו זאת נדרו של יעקב בהמשך:

           כ              אִם יִהְיֶה אֱ-לֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ

וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ.

           כא           וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי...

והנה, במדרש בראשית רבה (פרשה סח) 'פתחו' חכמים אחדים פתיחות שונות לראש פרשת ויצא, לפסוק "וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע...".[12] "רב שמואל בר נחמן פתח: 'שִׁיר לַמַּעֲלוֹת אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים'...", והוא דורש את מזמורנו כולו על מצבו של יעקב באותה שעה. בחירתו במזמורנו כ'פתיחה' לאותו אירוע, מלמדת כי פירש את הרקע למזמורנו כפי שאנו מציעים בזאת.[13]

 

בקביעת הרקע הזה למזמורנו ובפרשנותו בדרך זו, אנו הולכים אחר שני פרשנים עבריים חדשים: אהרן פולאק ועמוס חכם. בפירושו לתהילים 'על הסתומות במזמור'[14] כותב פולאק על מזמורנו:

תוכן השיר עושה רושם של מסיבת פרידה הנערכת בביתו של אחד מתכונן לצאת לדרך... בידוע שמאז ומקדם היו הדרכים במזרח סכנה לעובר אורח בכלל, ולסוחרים בפרט ובעיקר... יש המשער אפוא שכל המתעתד לצאת לדרך היה נוהג לזמן אורחים בביתו... כדי שהללו ילווהו בברכותיהם ויאחלו לו דרך צלחה... הפייטן תיאר מסיבה מעין זו.

פולאק, שהכיר את אורחות חיי הערבים בארץ, ונעזר בהיכרותו זאת כדי לבאר מקראות שונים בתנ"ך, מוסיף על דבריו המובאים למעלה:

וזאת לדעת, שאף כיום מצויות ושכיחות מסיבות כאלה בקרב הערבים... המשתה מסתיים כרגיל בצורה זו:

המארח: ברצון הבורא אראה את פניכם בשלום (כלומר, הלוואי ובשובי אמצא אתכם בריאים ושלמים.)

האורחים: א-לוהים יוליכך בשלום ויביאך בשלום!

ובפירושו לפסוק האחרון במזמורנו – "ה' יִשְׁמָר צֵאתְךָ וּבוֹאֶךָ" הוא כותב:

ביטוי זה משמש כמאה עדים שאמנם המדובר באחד היוצא לדרך כרוכה בפיקוח נפש.[15]

עמוס חכם ז"ל, בביאורו למזמורנו בסדרה 'דעת מקרא', מבאר את פתיחת המזמור (בית א) בדרך זאת:

אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים – הנני נושא את עיניי ומביט בהרים ושואל את עצמי: 'מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי' – מאיזה מקום אפשר שתבוא לי עזרה? כתוב זה נאמר בלשון אדם היוצא לדרך העוברת בהרים, והוא מרים עיניו אל ההרים שהוא עתיד לעבור בהם, ושואל את עצמו: כלום יש בין ההרים האלו מי שיבוא לעזרתי ויגן עליי מפני פורענויות המזדמנות לעוברי דרכים? ואפשר שהשואל הולך בדרך יחידי, והוא מסתכל בהרים, שמא יש שם אדם שיתלווה אליו בדרכו.

 

בסיכום פירושו למזמור הוא כותב:

מסתבר שהמזמור מעיקרו הוא ברכת הדרך ליוצא לדרך רחוקה העוברת בין הרים... היוצא לדרך נושא עיניו אל ההרים שהוא מתכוון לעבור בהם, ושואל את עצמו בלשון שיש בה רמז לחרדה מפני פגעים המזומנים לעוברי דרכים: מאין יבוא עזרי?

נאמץ אפוא מסקנה זו, כי מזמורנו נאמר על רקע יציאתו הקרובה של הדובר לדרך. בהמשך עיוננו נבחן כמובטח, האם פרשנות הבתים הבאים במזמורנו הולמת מסקנה זו, והאם גם ניתוח המזמור בשלמותו תומך בה.

 

ב.       בית ב

עֶזְרִי מֵעִם ה'

עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ.

השואל, ששאל בבית א בגוף ראשון יחיד "מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי", וביטא בכך את חרדתו מפני העתיד, הוא שעונה לעצמו בבית ב "עֶזְרִי מֵעִם ה'...", ובדברים אלו הוא מנסה להפיג את חששותיו: ה', עושה שמים וארץ, הוא יהיה בעזרי בכל מקום שאליו אגיע ושבו אהיה זקוק לסיוע ועזרה.

כאן מתעוררת תמיהה: ממה נפשך, אם ידע הדובר את התשובה – מה מקום לשאלה ששאל? ואם לא ידע אותה – מניין הופיעה לו התשובה פתאום?

נראה שהתשובה שנתן לעצמו הדובר בבית ב לקוחה מאוצר משפטי החכמה ומטבעות הלשון שעליהן נתחנך מנעוריו. משנקלע למצוקה ולחשש 'מאין יבוא עזרו', עלתה בתודעתו מנבכי זכרונו נוסחת הביטחון הידועה "עֶזְרִי מֵעִם ה' עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ", והרגיעה את רוחו.

חיזוק לסברה זו ניתן להביא מהופעתו של פסוק דומה לפסוקנו, בסיומו של שיר המעלות קכ"ד (פסוק ח): "עֶזְרֵנוּ בְּשֵׁם ה'[16] עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ". במזמור קכ"ד מנוסחת קריאת העידוד והביטחון הזאת בלשון רבים ובסגנון כוללני: ה', "עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ", שכוחו וגבורתו מלא עולם, הוא יהיה בעזרנו בעת הצורך. הדובר במזמורנו העביר נוסחה זו ללשון יחיד, כדי שקריאת הביטחון שלו תתאים להלך רוחו בשעה זו, וכן לשאלה ששאל קודם לכן בלשון יחיד "מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי".

אין זה המקום היחיד במקרא שבו דובר משתמש בפתגם או במטבע לשון ידוע כדי לחזק עצמו בשעת מצוקתו. נביא בהערה דוגמה אחת לכך מספרנו.[17]

 

ג.        בית ג

אַל יִתֵּן לַמּוֹט רַגְלֶךָ

אַל יָנוּם שֹׁמְרֶךָ.

בבית זה מתחלף הדובר: שוב אין זה העומד לצאת לדרך רחוקה, אשר נשא את דבריו בבתים א–ב בגוף ראשון. בית ג נאמר מפי אדם אחר הפונה אליו בגוף שני, כנוכח, ומברכו שה' ישמרהו בדרכו.

לא רק בבית ג נושא המברך את דבריו אל היוצא לדרך, אף בבתים ה–ח הוא ממשיך ומברכו: בכל ארבעת הבתים הללו (שהם מחציתו השנייה של המזמור) פונה הדובר אל חברו כנוכח, ומברכו בברכות ואיחולים המהווים המשך לדבריו בבית ג.[18]

'אַל יִתֵּן' ו'אַל יָנוּם' הן שתי משאלות שמאחל המברך בבית ג ליוצא לדרך. ברכותיו נקשרות לדברי חברו בבית ב, וכך הוא אומר לו: 'יהי רצון שה', שאותו הזכרת בדבריך הקודמים ("עֶזְרִי מֵעִם ה'"), לא ייתן לרגלך להתמוטט.[19] ויהי רצון ש"שֹׁמְרֶךָ" לא ינום, אלא יתמיד בשמירתו עליך בלא הרף'.

האם שתי ברכות אלו מתאימות לרקע של מזמורנו כפי שפירשנוהו? ודאי שאיחולים אלה מתאימים להיאמר למי שיוצא לדרך רחוקה, ולבו מלא חששות:

אחת הסכנות המצויות והחמורות להולכי דרכים היא האפשרות שרגלם תיפגע ותינגף. שבר ברגל, או אפילו נקע, ואף התעקמות גרידא, בכוחם להשבית את ההֵלך, ולהותירו בשדה כָּאוּב וחסר ישע. כנגד זאת נאמרת הברכה במזמורנו "אַל יִתֵּן לַמּוֹט רַגְלֶךָ". הבטחה דומה נאמרת לחוסה בה' במזמור צ"א:

           יא           כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ              לִשְׁמָרְךָ בְּכָל דְּרָכֶיךָ.

           יב            עַל כַּפַּיִם יִשָּׂאוּנְךָ                   פֶּן תִּגֹּף בָּאֶבֶן רַגְלֶךָ.

בעיה מצויה אחרת העומדת בפני הולך דרכים היא ההכרח לישון בלילות בשדה הפתוח, חשוף לסכנות שונות שאין בידו להתגונן מפניהן.[20] כנגד סכנה זו מברכו המברך "אַל יָנוּם שֹׁמְרֶךָ" – ה' ישמורך בעת שאתה ישן בדרכך, כי לפניו אין שינה ואין תנומה.

נמצא כי בית ג מחזק מאוד את תפיסתנו, כי הרקע למזמורנו הוא יציאתו הקרובה לדרך של הדובר הראשון במזמור, השם פניו אל ההרים אשר בקצה האופק. רק בדוחק ניתן לפרש את בית ג ביחס למצוקה אחרת כללית ובלתי מוגדרת, כדעת מפרשים אחרים.

נציין כי שתי הברכות האלה ליוצא לדרך, מתארות את שמירת ה' בשני ממדים המשלימים זה את זה: ממד המקום, "אַל יִתֵּן לַמּוֹט רַגְלֶךָ", בכל מקום שבו תלך, וממד הזמן, "אַל יָנוּם שֹׁמְרֶךָ", בכל זמן של היממה.

 

מחילוף הדוברים במזמורנו עולה, כי בתים א–ב וכנגדם בית ג הם מעין דו שיח בין היוצא לדרך לבין המברך אותו. חילוף דוברים מובהק במזמור תהילים הוא תופעה נדירה יחסית, אשר מקנה למזמור אופי דרמטי. עמדנו על כך בהרחבה בעיוננו למזמור צ"א, שאותו ניתחנו כדרמה. כל 'מזמור דרמטי' מעורר שאלות אחדות:[21] 

  1. מהו טיב היחס בין הדוברים השונים? ומה היחס בין הדברים שהם נושאים זה בפני זה?
  2. במה תורם עיצובו של מזמורנו כדו-שיח לחשיפת מבנהו ולהבנת ההתפתחות הפנימית של רעיונו?
  3. מדוע נבחר עיצוב דרמטי לשם הבעת רעיונו של המזמור? האם לא ניתן היה להביע את רעיונו ב'קול אחד', כשם שהדבר בדרך כלל ברוב רובם של מזמורי תהילים?

נחֵל את דיוננו בשאלות אלו בבחינת היחס שבין בית ב לבית ג. מה משמעותו של דו-שיח זה? מהו היחס בין בית ב, שהוא מדבריו של היוצא לדרך עצמו, "עֶזְרִי מֵעִם ה'...", לבין דבריו של המברכו בבית ג "אַל יִתֵּן... אַל יָנוּם שֹׁמְרֶךָ". נראה כי המברך ממשיך את דברי הביטחון של היוצא לדרך, תוך שהוא מפרט שני תחומים שבהם ימצא היוצא לדרך עזר מעם ה'.

האם ניתן להצביע על חידוש עקרוני או על שינוי בדברי 'המברך' לעומת דברי הביטחון הקודמים שהיו בפי היוצא לדרך עצמו?

הבה נצביע על שלושה חידושים כאלו:

  1. בקשת העזר של היוצא לדרך התייחסה לממד המקום בלבד: "הֶהָרִים", "מֵאַיִן", "עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ". לעומתו, המברך מציין שני ממדי שמירה, ממד המקום וממד הזמן – שמירה טוטאלית.
  2. היוצא לדרך משתמש פעמיים בשם 'עֵזֶר', ואילו המברכו משתמש בשורש שמ"ר, כשהוא מכנה את ה' "שֹׁמְרֶךָ". מכאן ואילך השורש עז"ר אינו מופיע עוד במזמור, ואילו השורש שמ"ר מופיע כמילה מנחה לאורך המזמור עוד חמש פעמים.

ובכן, מה בין 'עזר' ל'שמירה'? 'עזר' הוא סיוע לאדם בבעיה ספציפית ("דַּחֹה דְחִיתַנִי לִנְפֹּל, וַה' עֲזָרָנִי" קי"ח, יג; "כִּי אֱלֹהֵי אָבִי בְּעֶזְרִי, וַיַּצִּלֵנִי מֵחֶרֶב פַּרְעֹה" שמות י"ח, ד; ובמזמורנו היוצא לדרך מבקש 'עזר' בדרך העומדת לפניו). 'שמירה' פירושה השגחה מתמדת על האדם שלא יאונה לו כל רע, השגחה המונעת מראש הופעתן של בעיות שיצריכו 'עזר'.

  1. היוצא לדרך משתמש במשפט כללי, הלקוח מאוצר פתגמי הביטחון בה' – ה' עושה שמים וארץ, שהוא עוזרם של ישראל (קכ"ד, ח), הוא יהיה בעזרי. אולם המברכו מאחל לו כי ה' ישמור אותו בהשגחה אישית – "אַל יִתֵּן לַמּוֹט רַגְלֶךָ", ועל כן הוא מכנה את  ה' "שֹׁמְרֶךָ".

 

חידושים אלה כבר רומזים לנו על הבדל תפיסה כלשהו שקיים בין שני הדוברים במזמור, המצדיק את עיצובו כדרמה. היסוד הדרמטי הנרמז כאן ילך ויתפתח, ילך ויתברר בסעיפים הבאים.

 


[1] מזמור קכ"א אינו כלול בחלקי התפילה המשותפים לכל עדות ישראל, ואמירתו תלויה במנהגים השונים, ובכל זאת קשה 'להימלט' מלפגוש בו באחת מן ההזדמנויות שבהן הוא נאמר:

  1. הספרדים ורוב האשכנזים הנוהגים בנוסח 'ספרד' אומרים את מזמורנו לאחר תפילת לחש של ערבית בימי החול.
  2. הספרדים ומתפללי נוסח 'ספרד' אומרים את מזמורנו ואת שלושת שירי המעלות הבאים אחריו (קכ"ב–קכ"ד) ביחד עם מזמורי התוספת לפסוקי דזמרה בשבת, לפני 'ברוך שאמר'.
  3. יש הנוהגים לומר את מזמורנו בסדר קריאת שמע על המיטה.
  4. יש הנוהגים לאמרו בסדר תפילת הדרך.
  5. יש הנוהגים לאמרו בסדר קידוש לבנה.
  6. יש נוהגים להוסיף לאחר תפילת מנחה של שבתות החורף את מזמור ק"ד ואת ט"ו שירי המעלות.

הטעם למנהגים א, ג, ד הוא במוטיב 'השמירה' הבולט במזמורנו. הטעם למנהג אמירת מזמורנו בקידוש לבנה הוא כמסתבר הפסוק "יוֹמָם הַשֶּׁמֶשׁ לֹא יַכֶּכָּה, וְיָרֵחַ בַּלָּיְלָה".

[2] עמדנו על כך בעיונינו למזמורים ו', ל', קמ"ב ועוד.

[3] אם כי ישנם מזמורים שידיעת הרקע ההיסטורי המסוים שלהם עשויה לתרום להבנתם. ראה לדוגמה העיון על מזמור פ' בספרנו, עמ' 181–184.

[4] אין אנו יודעים בוודאות מה משמעותה של הכותרת "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת" (ובמזמורנו: "שִׁיר לַמַּעֲלוֹת") המשותפת לקבוצה של חמישה עשר מזמורי התהילים ק"כ–קל"ד. נאמנים לדרכנו, אנו מפרשים כל מזמור בספר תהילים כעומד בפני עצמו: פרשנותו אינה תלויה לא בכותרתו, ולא בשכנותו למזמורים אחרים.

[5] ראב"ע בראש ביאורו למזמורנו (פירוש שני): "זה נאמר על ישראל... בני גלותנו"; רי"ד: "אשא עיני אל ההרים – כך אתה עתיד לומר בגלותך"; מאירי לפסוק ג – "ואמר כמדבר עם כל אחד מבני הגלות, שלא יתייאש"; ספורנו: "אשא עיני אל ההרים – הנה בגלות הייתי נושא עיני...".

[6] עיונים במקרא, תל אביב תשכ"ז, 'החומש האחרון של ספר תהילים' עמוד 189.

[7] רד"ק פירש בדומה לפירושו של גויטיין, אך בהבדל קל, ובעקבותיו פרשנים נוספים. הנה דבריו:

                'אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים' – כמו המצפה עזר מרחוק, שעולה על ההרים ונושא עיניו אילך ואילך, אם יבואו לו עוזרים.

                'אֶל הֶהָרִים' – כמו על ההרים... [אולם] לא יועיל לי כלום, כי אין עזר אלא "מֵעִם ה'", ואליו אשא עיניי.

[8] הקישור בין שתי השורות הללו על פי הפירוש הקודם הוא: "אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים" לראות האם מהם "יָבֹא עֶזְרִי".

[9] אם כן, אין זה מפליא שמזמורנו כלול ב'סדר תפילת הדרך' על פי כמה מנהגים, ראה הערה 1.

[10] "כל הדרכים בחזקת סכנה" – ירושלמי ברכות פ"ד ה"ד.

[11] ראה דברינו בראש העיון לפרשת ויצא בסדרה השלישית, עמוד 135, וראה גם הערה 20 להלן.

[12] 'פתיחה' (או בארמית 'פתיחתא') לְפרשה מן המקרא הנידונה במדרש היא בדרך כלל ציטוט ממקום רחוק במקרא (אם הפתיחה היא לפרשה בתורה, הציטוט יהא מספרי הכתובים). הדרשן מראה שהציטוט שהביא מרחוק נוגע לפרשה הנידונה, ובאמצעות דרשת הציטוט הוא מעמידנו על הנקודה החשובה בפרשה הנידונה.

[13] במדרש הגדול בראש פרשת ויצא (מהדורת מ' מרגליות, ירושלים תשל"ה, עמוד תצג) משולבים כמה מקורות מדרשיים על מזמורנו, המקשרים אותו אל יציאת יעקב לדרך.

[14] פולאק כתב את ספרו זה באמצע המאה הקודמת, והספר יצא לאור על ידי בתו שנים רבות אחר כתיבתו (ואחר פטירת המחבר), בשנת 1991. הפירוש למזמורנו נמצא בעמודים 447–449.

[15] וראה דברינו בסעיף ח המוקדש לפירושו של פסוק זה ובהערה 15ב שם.

[16] הצירוף 'שם ה'' כוונתו לה' בעצמו, ואם כן "עֶזְרֵנוּ בְּשֵׁם ה'" פירושו 'עזרנו בה'', ואין הבדל בין "מֵעִם ה'" לבין 'בה''. חילופי מילות יחס אינם נדירים בלשון המקרא (ראה עיוננו למזמור קמ"ב בחלקו השני, הערה 17ב).

[17] המשורר בתהילים כ"ב, הנתון בצרה קשה ביותר, מפציר בה' להיענות לקריאתו ולהצילו מצרתו. והנה, בכל מהלך תפילתו אל ה' מדבר המשורר על עצמו בגוף ראשון, ואל ה' הוא פונה בגוף שני כנוכח. אך בפסוק ט משתנים הגופים: גם על האדם וגם על ה' מדובר בפסוק זה בגוף שלישי:

                ח              כָּל רֹאַי יַלְעִגוּ לִי        יַפְטִירוּ בְשָׂפָה יָנִיעוּ רֹאשׁ.

                ט             גֹּל אֶל ה' יְפַלְּטֵהוּ     יַצִּילֵהוּ כִּי חָפֵץ בּוֹ.

                י               כִּי אַתָּה גֹחִי מִבָּטֶן    מַבְטִיחִי עַל שְׁדֵי אִמִּי.

פסוק ט קוטע את הרצף הדקדוקי של המזמור. על כן נראה כי זהו פתגם ידוע שהמשורר משלבו בתפילתו כצורתו, בתור טיעון נוסף בתפילתו אל ה', שיענה לבוטחים בו בשעה זו ויצילם מן הצרה. עמד על כך רד"ק בביאורו לפסוק זה:

                כלומר, זה ראינו ושמענו כמה פעמים, כי מי שמסבב דרכיו ותפילתו אל הא-ל, יפלטהו. אם כן, למה לא תושיעני?

ואכן פסוקים בנוסח זה מצאנו בשני מקומות נוספים במקרא, כפתגמי הטפה לאמונה וביטחון:

                תהילים ל"ז ,ה         גּוֹל עַל ה' דַּרְכֶּךָ         וּבְטַח עָלָיו וְהוּא יַעֲשֶׂה.

                משלי ט"ז, ג             גֹּל אֶל ה' מַעֲשֶׂיךָ       וְיִכֹּנוּ מַחְשְׁבֹתֶיךָ.

בסדרת העיונים 'מלחמת רמות גלעד ומות אחאב בה', בעיון יד סעיף 1, ניתן למצוא דוגמה נוספת ושונה לשימוש בפתגם ידוע.

http://www.etzion.org.il/he/%D7%A9%D7%99%D7%A2%D7%95%D7%A8-56-%D7%9E%D7%9C%D7%97%D7%9E%D7%AA-%D7%A8%D7%9E%D7%95%D7%AA-%D7%92%D7%9C%D7%A2%D7%93-%D7%95%D7%9E%D7%95%D7%AA-%D7%90%D7%97%D7%90%D7%91-%D7%91%D7%94-%D7%9B%D7%93%D7%91%D7%A8-%D7%94-%D7%9B%D7%91-%D7%90-%D7%9C%D7%97-%D7%97%D7%9C%D7%A7-%D7%99%D7%93

[18] הפנייה לנוכח בבית ה: שֹׁמְרֶךָ, צִלְּךָ, יְמִינֶךָ; בבית ו: לֹא יַכֶּכָּה; בבית ז: יִשְׁמָרְךָ, נַפְשֶׁךָ; בבית ח: צֵאתְךָ וּבוֹאֶךָ.

[19] "לַמּוֹט הוא שם עצם מופשט, או מקור הבא תמורת שם עצם" – עמוס חכם בביאורו לפסוק דומה "וְלֹא נָתַן לַמּוֹט רַגְלֵנוּ" (ס"ו, ט).

[20] סכנה זו יכולה להסביר את התנהגותו של יעקב בצאתו לדרכו (בראשית כ"ח, יא) "וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ, וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו". אפשר שאת אבני המקום שם מסביב למראשותיו לשם הגנה.

[21] שאלות דומות העלינו גם ביחס למזמור צ"א (עמוד 221), ובעיון ההוא הארכנו בתשובתן. בכלל, האופי הדרמטי של מזמור צ"א הוא מובהק ובולט הרבה יותר מבמזמורנו, הן מפני אורכו הכפול מזה של מזמורנו, והן מפני שבמזמור צ"א ישנם שלושה דוברים.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)